אז הבחירות הסוערות ביותר לתפקיד הרבנים הראשיים, תפקיד שחשיבותו מתמעטת ככל שהמריבות סביבו בוערות יותר, הסתיימו אמש (ד'). המנצחים היו מה שמו יוסף, הבן של, ומה שמו לאו, גם הוא הבן של. אם זה לא מספיק נפוטיסטי בשבילכם, אז לאו ג'וניור, הבן של אספן המעטפות התפוחות הידוע, דרש במהלך הקמפיין לאפשר לו ולאביו להצביע עבורו. ג'וניור טען שרבנים הצביעו בעד עצמם מאז ומתמיד.

למרות האבל הכבד שירד על הח"מ לאור העובדה ששמואל אליהו – הוא, כמובן, הבן של – לא הצליח לצלוח את המשוכה, בכל זאת יצא לנו משהו חיובי מהפארסה הזו: חשיפת פניה של האוליגרכיה הרבנית.

קיימת בחלקים ניכרים של הציבור פנטזיה על כך ששלטון הרבנים, מדינת הלכה, יהיה איכשהו מוצלח יותר מהביצה המיוזעת שהיא הדמוקרטיה הפרלמנטרית הגוועת שלנו. כל המפלגות המתקוטטות תבעטנה הצידה; במקומן יגיע שלטון התבונה, סוג של שלטון הפילוסופים של אפלטון. אמנם, החוקים שעל פיהם ינוהל בעייתים, חשים רבים, בכל זאת הם יופעלו על ידי אנשים בעלי קו מוסרי נוקשה.

כפנטזיה, אפשר לקטלג את התפיסה הזו כמועתקת ישירות מהפנטזיה הפאשיסטית בגרסתה הקתולית – היו שתי מדינות שהתקרבו אליה, ספרד של פראנקו ואנשי Opus Dei שלו, והמדינה הסלובקית החלשה שהקימה גרמניה הנאצית. התפיסה הזו נובעת גם מהעובדה שליהודי הממוצע אין מושג ירוק בהיסטוריה יהודית, ולו משום שרבנים עשו הכל כדי שלא תהיה כזו.

הרבנות היא אוליגרכיה. תמיד היתה. הסוד השקט של ההיסטוריה הרבנית היא העובדה שהאוליגרכיה הרבנית החליפה, החל מימיו של ישוע והרבה יותר עם חורבן בית המקדש השני, את האוליגרכיה של הכהנים – וככזו היתה, ברובה הגדול, המשת"פית של הכובש הרומאי. לאוליגרכיה הרבנית היה יתרון אחד, שהפך אותה לחביב ההמונים: היא אכן הכילה מרכיב מריטוקרטי. אם אתה עילוי בתורה, ואם מישהו שם לזה לב, אז האוליגרכיה תשתדל להביא לכך שתקבל את החינוך והלימוד שיאפשרו לך לגדול ולהפוך לחלק ממנה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן הלל והסיפור הנודע על כך שלא היה לו כסף להכנס לבית המדרש, ועל כן ישן בשלג על הגג עד שהתעלף ונמצא שם.

אבל הצד השני הוא 'ייחוס', הנטיה של בניהם של רבנים להפוך גם הם לרבנים – אחרי הכל, עם החינוך שלהם אין להם הרבה יכולת למצוא ג'וב אחר – והתפיסה שצאצאים של רבנים גדולים הם, איכשהו, מתאימים יותר. גם כאן, הדוגמא של הלל היא חשובה: כשאנשים מדברים על "בית הלל", הם בדרך כלל לא מודעים לכך שמדובר היה בבית אצולה של ממש: הנציג האחרון שלו, רבן גמליאל השישי, שימש כנשיא עד שהודח ב-415 לספירה על ידי הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס השני. כלומר, הלל וצאצאיו החזיקו בתפקיד במשך כ-450 שנה. זה לא רע בכלל בשביל בית אצולה. הרבנים החסידיים, כידוע, הפכו את העברת הכהונה מאב לבן לעקרון יסוד, שמתבסס על תפיסות קבליות.

הסוד האפל יותר הוא שלאורך ההיסטוריה, להוציא מספר חריגים, האוליגרכיה הרבנית – בהיותה נטולת כוח מדיני ועוינת, בשל נסיונה הרע תחת החשמונאים, כלפי שליטים יהודים – שימשה ככלי שליטה של פחות או יותר כל כוח זר. פעם אחר פעם, הרבנים מתייצבים כנגד נסיונם של יהודים להשתחרר משעבוד. המקרה הברור ביותר הוא עיקור מושג המשיח: עד המאה השניה והחורבן של מרד בר כוכבא, המשיח היה סתם מנהיג או מלך שמוליך את העם לחירות. כותבי התלמוד, שנמאס להם מהופעת משיחי שקר על בסיס עונתי – ועצם נוכחותם של אלה העידה על המשבר שבו היו שרויים מאמיניהם של הרבנים – סייגו את המשיח והטילו עליו עול על אנושי. הוא נדרש, בין השאר, לשרוץ ברומא מחופש לקבצן ולדעת לדבר עם חיות. זה כבר לא יכול היה להיות מנהיג התנזים של ציפורי שארגן אמבוש יפה לכמה חיילים רומאים מופתעים. הדוגמא המודרנית להתנהלות הזו מצד הרבנים היא, כמובן, ההתנגדות הנחרצת של רובם לנסיון המשיחי הגדול ביותר, קרי הציונות.

לאורך כל ההיסטוריה, הדיל של הרבנים עם השליט הזר היה פשוט: אנחנו נשליט סדר באוכלוסיה שלנו עבורך, ובתמורה נקבל סטטוס גבוה יותר. אירונית, יורשיהם של הקיסרים הביזנטים – הסולטנים הטורקיים – החזירו סוג מוגבל של נשיאות, כשהכירו ב"חכם באשי" או "הראשון לציון" כראש העדה היהודית. כדי להבנות את מעמדם, הרבנים היו צריכים אויב פנימי: עוד בימי בית שני, הם מצאו אותו ב"עם הארץ," היהודים מן השורה. השנאה היתה מרה: רבי עקיבא, שעבר ממחנה אחד לשני, העיד על עצמו שקודם להמרתו, היה נוהג לומר "תנו לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ועם ההמרה אמר "תנו לי עם הארץ ואקרענו כדג." רבי אלעזר אמר "עם הארץ, מותר לנוחרו ביום הכיפורים"; לנחור ולא לשחוט, משום שהשחיטה טעונה ברכה. רבנים אחרים אמרו על "עם הארץ" ש"הם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמר 'ארור שוכב עם כל בהמה'." השנאה היתה הדדית, ויש להניח שהאוליגרכיה שהשניאה את עצמה היתה גורם מדרבן בהמרת הדת הגדולה של היהודים, שתשעה מתוך עשרה מהם נעלמו במאה השלישית והרביעית, והפכו לנוצרים.

אחד המאפיינים של אוליגרכיה היא העובדה שחילופי התפקידים בה לא נעשים בגלוי, ובדרך כלל גם לא באמצעות כללים ידועים. המאבק המכוער שראינו בחודשים האחרונים הוא לא היוצא מן הכלל כשרבנים מתנגשים ומנסים לשפר עמדות: הוא הכלל. מי שעוקב אחרי מה שקורה בעולם החרדי, מכיר היטב את הנוהל שבו כל יריב על עמדה כלכלית הופך בשני מהלכים לעמלק.

וכן, זה בהרבה מקרים מאבק על עמדה כלכלית: השליטה ברבנות הראשית לא מעניקה מי יודע מה יוקרה, אבל יש לה יכולת להשפיע על עולם הכשרות. הבן של יוסף יקפיד לא להפריע למפעל הכשרות היקר של אביו – או, אם לדייק, של אחיו. על מה שקורה כשאתה מערער על אחד המאחזים האלה אני יכול להביא סיפור משפחתי. מעשה בסבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), שהיה אדם שש אלי קרב (נראה לי שהתכונה הזו והעיניים הכחולות מגיעות ממנו), ותחום התמחותו היה חלק מסובך למדי בשחיטה שנקרא ניקור. הוא הוציא על כך ספר (מעטים היו הקונים), וכשהגיע יום אחד לניו יורק הוא גילה שעל פי כללי הניקור, השחיטה של כנופיי… אה, סליחה, חסידות סאטמר היתה טרפה לגמרי. הוא לא הסכים לסתום את הפה, והתוצאה היתה שמשטרת ניו יורק היתה צריכה ללוות אותו לנמל התעופה, מחשש לחייו.

אלימות כזו, או שימוש בקשרים עם המשטר לצרכי אלימות, הם לא דבר נדיר כל כך בעולם הרבני. בעת המריבה הגדולה עם החסידות – שערערה את התפיסה המריטוקרטית הרבנית, שעל פיה אדם נמדד על פי לימוד, והחליפה אותה בתובנות מיסטיות מדידות הרבה פחות – הרבנים ה"מתנגדים" לא בחלו באלימות, או אף בהלשנת שווא לרשויות. מוקדם הרבה יותר, רבנים הסגירו את ספרי הפילוסופיה של הרמב"ם לאינקוויזיציה כדי להביא לשריפתם. בתוך החסידויות עצמן היו מאבקי כוח שגלשו לאלימות ולעתים לרצח – במיוחד כלפי חסידי ברסלב, שהרבנים החסידיים האחרים לא הצליחו להבין מדוע הם לא מספחים את עצמם לחצר חסידית חדשה, משמת רבם ללא יורש.

וכמובן, אוליגרכים חושבים קודם כל על עצמם. הרבנים נאבקו בשיניים ובציפורניים נגד עליית הנאורות ונגד שוויון זכויות ליהודים, והצטרפו בכך במובהק לכוחות הריאקציה. הם ידעו היטב מדוע: הורדת חומות הגטו פגעה משמעותית ביכולת השליטה שלהם, מה שאמר במקביל שלא היה להם מה להציע לשלטונות ושיכולת הקיום שלה נפגעה. מותר לחשוד שהבריחה הגדולה של יהודי אשכנז, שהמירו את דתם בהמוניהם במאה ה-19 או סתם חדלו מלראות את עצמם כיהודים, נבעה בין השאר מאפסותה ונבלותה של ההנהגה הרבנית שלהם. תהליך דומה עבר על הרבה מאד קתולים ולא מעט פרוטסטנטים.

ספק אם יש בגידה גדולה יותר מזו של רבנים רבים בקהילותיהם בימי השואה. המקרה הבזוי מכולם הוא של הרבה מבעלז, שחמק מן התופת כשהוא משאיר את חסידיו מאחור, אוסר עליהם ללכת בעקבותיו – להגר לפלסטינה – ואמר להם שיהיה בסדר ולא לדאוג. רוב החסידים לא שרדו. אם לרבה מסאטמר, שנמלט מהונגריה – בחסדי הדיל של הציוני קסטנר עם אייכמן – היו נקיפות מצפון כלשהן על כך שהוא השאיר מאחור את אלה שכלכלו אותו, סגדו לו, ושאותם אמור היה להנהיג בשעתם הקשה ביותר, הם לא בלטו.

אין רבנים אחרים. אין מסדר אוטופי של רבנים-פילוסופים שינהיגו מדינת הלכה. הזבל הזה הוא כל מה שיש. הוא כל מה שהיה. הוא כל מה שיהיה. יש לנו מספיק תקדימים היסטוריים כדי לקבוע שהמערכת הזו לא בנויה לייצר משהו אחר. על השיטה הדמוקרטית יש לנו יכולת השפעה; היא ניתנת לשינוי. הרבנות איננה ניתנת לשינוי, והיא מושחתת מטבעה, מושחתת לא פחות וכנראה הרבה יותר מהפוליטיקאים שלנו. מדינת הלכה תיראה בדיוק כמו שנראו הבחירות לרבנות הראשית – רגע, לא. זה לא המצב. במדינת הלכה, אי אפשר יהיה לדווח על חלק ניכר ממה שדווח בחודשים האחרונים. הכל ייעשה במחשכים. כמו בסעודיה, כמו באיראן.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש וינשטיין הורה על שחרורו של באביקר אברהים, שעל המקרה שלו כתבתי כאן, כמו גם על שחרורו של עצור נוסף, שהוחזק במעצר אף על פי שבית משפט זיכה אותו מחמת הספק (!). המהלך הזה, של החזקת עציר למרות פסיקת בית משפט, מכניס אותנו עמוק לטריטוריה של של מחנות ריכוז. וינשטיין ראוי להערכה על כך שהקשיב למפגינים מול ביתו – אבל הנוהל השערורייתי והנפשע שהוא חתום עליו, שמאפשר החזקה במאסר עולם בפועל של אנשים שלא הורשעו, עדיין שם, ועדיין מבטיח שמעשי עוול מסוג זה יחזרו על עצמם. ומותר להניח שהם יפגעו דווקא באנשים החלשים ביותר, נטולי הידידים, הכסף והקשרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)