ביום ראשון לפנות בוקר, יום החג הראשון של פורים, יצא חסן אוסרף לעבודת יומו, נקיונות מטעם עיריית תל-אביב יפו. קבוצה של בליינים שיכורים יצאה ממועדון, קלטה שמדובר בערבי, והחלה להפליא בו את מכותיה. כמאה מפגינים מחו שלשום (ב') בדולפינריום על התקיפה הגזענית הזו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) קרא לעיריית תל אביב, שאוסרף הוא אחד העובדים שלה, להקפיא את עבודתה לאות מחאה במשך שעה; הוא קרא למשטרה לבצע את עבודתה נאמנה ובמהירות, ולהביא את האחראים לדין שיגבה מהם "מחיר משפטי מדויק"; והוא קרא לשר החינוך הישראלי להקדיש את שנת הלימודים הקרובה למאבק בגזענות. חנין נקט כאן כנראה בשיטת ההתנגדות של ואצלב האוול: להעמיד פנים כאילו המציאות מצייתת לחוקים הרשמיים, ולפעול לפיהם כאילו אין משטר. ברור הרי לכל ששר כמו גדעון סער לא יעשה שום דבר כזה, אבל גם ברור שזה מה שצריך היה לקרות.

עוד זה מדבר וזה בא: שלשום, יום שני של פורים בירושלים, תקפו קבוצה של חובשי כיפה ושביס אשה ערביה ברכבת הקלה בירושלים. זה כבר לא היה לפנות בוקר, זה היה באור יום. עוברי אורח שנקלעו למקום לא ידעו מה לעשות עם עצמם. על פי העדויות, איש בטחון של העיריה עמד בקרבת מקום וחייך.

מקרים כאלה, כמובן, קרו גם בעבר. היתה התקיפה בכיכר החתולות, שבסיומה היו רק שני עצורים שהואשמו בהסתה לגזענות. היה הרצח של חוסאם רווידי, מקרה שבו למרות שהרוצח הלך ואסף סכין ותקף בו את הקורבן, החליטה הפרקליטות להעמיד אותו לדין רק על הריגה. ולפני כשבוע למדנו שאם אתה יהודי שמעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתיהם של פליטים, תצא מזה בארבעה חודשים של עבודות שירות. הפרקליטות ובתי המשפט, בעקביות גבוהה, קובעים מחיר נמוך יותר לדמם של לא יהודים.

והמסר מחלחל למטה. יש יותר ויותר פוגרומים, לא רק מצד מתנחלים אלא גם מצד סתם יהודים טובים. ומאחר והמשטרה עצלנית, והפרקליטות בררנית, והפסיקה רחמנית – שהרי בתוך עמו יושב השופט – יהיו עוד הרבה מהם. אחרי הכל, פקידי מדינה – רבנים – כבר למדו שאפשר לקרוא בגלוי לציבור היהודי שלא להשכיר דירות ללא יהודים, או אף להמנע מהעסקת לא יהודים, מבלי שיקרה לך משהו. היו אף רבנים שלמדו שהם יכולים לכתוב ספר על הלכות רצח לא-יהודים, כשהם מדגישים שבמקרים מסוימים יש סיבה טובה לרצוח ילדים דווקא, וגם להם לא יקרה שום דבר. עלון של כמה רבנים מובילים דיבר על הצורך העתידי להקים מחנות השמדה לעמלקים. שור לא געה. הרשות נתונה. הפליטים החיים בדרום תל אביב כבר למדו לפחד.

ובכל זאת, סמיכות המקרים הזו – שני לינצ'ים ביומיים – איננה מקרית. היא מתרחשת בחג הנקמה היהודי, חג הנהפוכו, החג שבו היהודים שולחים את ידם באויביהם. בעקביות, מברוך גולדשטיין והלאה, הוא הופך לחג שבו לא כדאי – עוד יותר מהרגיל – להיות לא-יהודי בישראל. יהודים בגולה למדו מזמן שיש ימים שבהם לא מומלץ לצאת מהבית, ודאי לא אחרי חשיכה: פסחא היה חג מועד לפורענות. יהודי הונגריה יודעים גם היום שכמה ימי זכרון של הימין הקיצוני הם כאלה שמוטב לא להסתובב בהם יותר מדי בחוץ.

עכשיו גם בישראל יש כאלה. כיף. המיינסטרים הישראלי רעם ביומיים האחרונים בשתיקתו. לא שמעתי את יאיר "זועבי'ז" לפיד או את בנימין נתניהו מגנים את ההתקפות. הם מכירים היטב את נפש בהמותיהם: גינוי כזה יהיה ממש לא פופולרי.

וגם זה סוג של כניעה ליודו-נאציזם.

(יוסי גורביץ)