הוא יגרש הערבים, הוא יפציץ את אסואן,

הוא יבעיר את המשאבות בכווית ובחריין

הוא יאסור את השמאל, וישרוף את ספריו

הוא יהיה לרודן עם אגרוף של ברזל.

קול רעם נורא מהדהד בפרוזדור

ושמאלנים וערבים נמלטים בצרחה

ליברמן בא וזקנו שְחור משחור

וחמש עשרה אצבעות הוא מניף באִבחה

בידו הוא נושא חוק אזרחות

המתנופף בפראות על מאות עמודיו

את ערביי ישראל ילמד נְתינוּת,

ואם לא יישבעו, יגרשם מעליו.

אך בעוד הוא עומד שם, ובידיו ניירות,

מתגלה מקריאה בין מאות עמודים,

שבין הצעות שבכתב ולבין הצהרות,

פולפלו פילפולים והוססו היסוסים.

נאמנות תדרש רק ממתאזרחים חדשים

והשבועה רוכּכה והפכה מתונה

ואם זה לא מספיק כדי להסיר את עוקצו,

אז גם לזה אין לו רוב בין סיעות ממשלה.

ואיווט עוד עומד שם, לבדו בפרוזדור,

משחק בחמש עשרה אצבעותיו במבוכה,

ופתאום בזקנו המפחיד, השחור,

מתגלים סימנים של שיבה מתוחה

 

הוא יגרש הערבים, הוא יפציץ את אסואן,

הוא יבעיר את המשאבות בכווית ובחריין

הוא יאסור את השמאל, וישרוף את ספריו

הוא יהיה לרודן עם אגרוף של ברזל.

קול רעם נורא מהדהד בפרוזדור,

ושמאלנים וערבים נמלטים בצרחה

כמו סטאלין המת ששב מן הכפור

ליברמן בא בהצהרה חדשה.

'השמאל ייחקר,' הוא מכריז מלוא פיו,

'על פשעיו מול מולדת ומול אלוהיו.

ודני דנון ינהיג את החוקרים

ואני אבחר את חבר חוקריו.'

וחמש עשרה אצבעותיו של איווט ירעדו

אם בחשש ואם בגאווה מתוחה

אך כשחברי הליכוד סוף סוף נִוועדו

מלמל שר החינוך במעט מבוכה

'יום בשלטון ויום במדבר,

זו דרכה של ישראל מזה שנים רבות.

ואם היום נאסור, נגלה אז מחר,

שגם אנחנו מובאים לחדרי חקירות'

ואיווט עוד עומד שם, בכפפות של פלדה

והפרוזדור שוב רועש ברחשי לחשושים,

'סתם עוד גבר שמנמן בגיל העמידה,

ואולי אִיוּמיו הם לא כה אַיוּמים.'

הוא יגרש הערבים, הוא יפציץ את אסואן,

הוא יבעיר את המשאבות בכווית ובחריין

הוא יאסור את השמאל, וישרוף את ספריו

הוא יהיה לרודן עם אגרוף של ברזל.

מהפרוזדור ברוממה למסדרונות בניו יורק

ליברמן בא לדבר אל האו"ם

ויועציו של רוה"מ יתאספו ללא צחוק,

ובדממה מתוחה יחכו לנאום.

והם אוחזים ראשיהם כשהם מאזינים לדבריו

באנגלית רצוצה ועילגת הוא מתגרה באומות

והם תולשים שיערם כשהוא מתסיס הקהל

ומול כל בני בריתינו עורך קמפיין של בחירות.

ומי שנשאר באולם עד סוף הנאום

מסתכל סביבו ומגחך במבוכה–

האם ליברמן זה, העילג, העלוב,

הוא איווט האיום ששמו יָצַא למרחק?

מתבוסה פוליטית לבגידה עקרונית –

שישינסקי, חוק טל, או מינוי של שגריר

עם ברית זוגיות המונחת חלל

או מדיניות חוץ מהוססת בלי אופק בהיר–

שמו של איווט עוד נישא לפניו

אך אימה ופחד התנדפו חיש קליל

ומולנו נותר סתם בריון מעונב

שעומד בשדה ומפחיד כדחליל. 

הוא יגרש הערבים, הוא יפציץ את אסואן,

הוא יבעיר את המשאבות בכווית ובחריין

הוא יאסור את השמאל, וישרוף את ספריו

הוא יהיה לרודן עם אגרוף של ברזל.

בארצנו יש נוהג, ותיק ונחוץ,

כשבלון מתנפח לגודל מציק,

לתת לבלון את תפקיד שר החוץ–

ואם לא יועיל שם לפחות לא יזיק.

שלום ולבני, לוי ושרת,

כולם המתינו לשעתם לגדוּלה.

ורק איווט הצליח, בהילוך מגמגם,

להכשל גם מתוך עמדת הַמְתָנַה.