אתמול נערכה עסקת טיעון במשפטה של ענת קם, והיא הודתה בעבירות שבעליל ביצעה – החזקת מידע סודי ומסירתו ללא היתר. התביעה נסוגה בה מהכוונה להאשים אותה בכך ש"התכוונה לפגוע בבטחון המדינה", דבר שהיה מאפשר לגזור עליה מאסר עולם. היום הקל בית המשפט את תנאי מעצר הבית שלה, ואיפשר לה לצאת ממנו. כנראה שהשתכנעו שם שהיא לא תנצל את ההזדמנות לפרוץ למחשב של עוד אלוף.

צריך לזכור איך כל זה התחיל, לפני כעשרה חודשים: בצו איסור פרסום על צו איסור פרסום. קם נחקרה, והשב"כ החל לנהל מרדף אחרי עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, מבלי שאפשר יהיה לומר על כך מילה אחת. בבלוגוספירה ובטוויטרספירה, גם בבלוג הזה, התנהלו משחקי חתול ועכבר עם הצווים. מי שרצה לדעת מה קרה, היה צריך לקרוא על כך באתרים מחוץ לישראל.

אחרי כך היתה מסיבת העיתונאים של דיסקין, שבה תוארה קם כמרגלת מסוכנת, נפנפו שוב ושוב בסעיף הרשמי של "ריגול חמור", ודיסקין דיבר על הפרשה כאחת החמורות בתולדות המדינה, כשהוא משווה את קם לרעה לטלי פחימה. כבר אז אפשר היה להניח בבטחון שמדובר ברעש לצרכי הפחדה, ושזה ייגמר בעסקת טיעון הרבה, הרבה יותר קלה. דיסקין אמר אז שארגוני אויב היו "יכולים רק לחלום" על המסמכים שהעתיקה קם; הוא ידע אז, וכל מי שעיניו בראשו ידע גם אז, שלקם לא היה שום קשר עם שום ארגון עוין. היא העבירה מסמכים לעיתונאי שכפוף לצנזורה הישראלית, מסמכים שחשפו את העובדה שעלוב הפיקוד יאיר נווה הרשה לעצמו לצפצף על פסיקות בג"צ ולהורות על הריגה בשעה שאפשר היה לבצע מעצר (כן, אני מכיר את הפסיקה של הפצ"ר בנושא. חסכו ממני).

אבל דיסקין, במסיבת העיתונאים שלו, הפך אותה לאויבת האומה, וככזו היא תשאר מבחינת רוב הישראלים עד יומה האחרון, לא משנה מה יהיה גזר הדין. כך ייעשה למי שחושף את ערוות מערכת הבטחון – ועוד חשיפה כפולה: מצד אחד, את ההנחיות של נווה; ומצד שני, את השערורייתיות שבאי ההגנה על המידע במשרד שלו, שאיפשרה לקם פשוט להעתיק את המידע על דיסק ולצאת. מערכת השו-שו התגלתה כאן, כרגיל, ככזו שנעה בין קוטב של שאננות מטומטמת לבין היסטריה רבתי.

ענת קם היא מדליפה, מפיצת מידע, לא מרגלת. היום אנחנו גם יודעים שהיא היתה עוד קורבן למערכת השמצה של השב"כ, כמו טלי פחימה וכמו רבים אחרים. לא שלציבור הישראלי זה ישנה: 52% ממנו, אחרי הכל, סבורים שיש להגביל את חופש הדיבור אם המידע "פוגע בתדמית המדינה", מה שוודאי קרה ובצדק, ו-64% מוכנים להגבלת חופש הביטוי במצב של "איום בטחוני", ויש לנחש שהמונח "איום בטחוני" מקבל משמעות רחבה מאד אצל האנשים שלהם הוא משמש כתירוץ לסתימת פיות.

כדי שלהדלפת מידע תהיה השפעה, צריך חלק ניכר בציבור שיהיה מוכן לקבל את המידע, לזעום, ולעשות משהו בנידון. כשהציבור לא מוכן לשמוע, כשהוא מתייחס אל הגנרלים ואל שוטרי החרש כאל טוטמים, קל להפוך את חושף האמת הכואבת לאויב הציבור.

רק שלא מדובר בציבור, אלא בעדר מבוהל.

(יוסי גורביץ)