שתי ספינות קרב איראניות עברו – כנראה, זה לא סגור – בתעלת סואץ, וישראל הרשמית נכנסה לפאניקה. שתי הספינות, שמהפרסומים בתקשורת הישראלית לא ברור מי הן ומאיזה סוג (כי הרי אין הבדל בין פריגטה ונושאת מטוסים) עברו בתעלת סואץ כשהן לא חמושות, ובישראל – התחיל שר החוץ ליברמן, המשיכו ברק ונתניהו – התייחסו לכך כאילו חיילים איראנים השתלטו על התעלה.

נתחיל מהפן המשפטי. לא ברור מהיכן שאב ליברמן את החוצפה להתאונן על כך שמצרים מתירה לספינות לעבור בתעלת סואץ. קודם כל, לא ישראל ולא מצרים נמצאות במצב מלחמה עם איראן, ואין שום עילה חוקית למניעת המעבר. שנית, בהתחשב בכך שישראל תקפה פעמיים את מצרים – ב-1956 וב-1967 – כאשר בשני המקרים זכות השיט החופשי היתה בין העילות לתקיפה, זו באמת חוצפה נדירה. משמעה ישראל שומרת לעצמה את הזכות לתקוף את מצרים, אם זו לא מרשה לה – כששתי המדינות במצב מלחמה, נזכיר – לחצות את תעלת סואץ, אבל מתלוננת כשזו מרשה לספינות של מדינה שאיננה במצב איבה לעבור בה. ספק אם יש הדגמה חדה יותר לתפיסת ישראל את עצמה כבריון שכונתי. מה קרה, ישראל לא רוצה, אז לאיראן אין חופש שיט? כל זה, ואפילו לא הזכרנו את העובדה שלעצמה – על פי מקורות זרים כמובן, אבל לא רק – ישראל מרשה לשלוח צוללות חמושות בטילים גרעיניים עד חופי איראן עצמה, ואפילו לשלוח צוללת דרך תעלת סואץ .

שנית, לא ברור מה ההיסטריה הבטחונית. מדובר בסך הכל בשתי ספינות לא גדולות במיוחד, שמתכוונות לשוט לסוריה כשכל הדרך הן תחת הכוונות של חיל הים הישראלי וחיל האוויר הישראלי. זה לא קרה עד כה, נכון, אבל זה בגלל שהצי האיראני לא יצא מהאזור הימי שלו לפני 2008.

ההיסטריה הגיעה לשיאה, מטבע הדברים, בהתבטאויותיו של נתניהו בנושא: "אנו יכולים לראות באיזה אזור בלתי יציב אנו נמצאים, כשאיראן מנסה לנצל את המצב ולהרחיב את השפעתה על ידי שתי ספינות המלחמה שיעברו בתעלת סואץ. ישראל רואה בחומרה את הצעד האיראני הזה. זה מחזק את מה שאני אומר, שצרכי הביטחון יגברו ושתקציבי הביטחון יגדלו". מה הקשר, לעזאזל, בין שתי ספינות ובין "אי יציבות" אזורית? מה נתניהו ציפה שמצרים תעשה – תעבור על החוק הבינלאומי כדי להרגיע את הפרנויות שלה?

ומה הקשר להגדלת תקציב הבטחון? מה, עם התקציב הנוכחי צה"ל לא יכול להתמודד עם שתי ספינות לא גדולות מדי, במרחק יריקה מהחוף שלו? אם אחרי ששפכנו כל כך הרבה אגמים של דולרים כדי להכין את חיל האוויר – לשווא – לתקיפה באיראן, משימה שהיא מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, שמצריכה טיסה למרחק גדול משמעותית הרבה יותר, אם אחרי 20 שנה של התכוננות למשימה הזו, שתי ספינות מאיימות על ישראל – מה זה אומר על תפיסת הבטחון הישראלית?

במחצית השניה של שנות ה-90 הפחידו אותנו מהחזית המזרחית, זו של סדאם חוסיין שתגיע דרך ירדן. החזית המזרחית התפוגגה ב-2003, וצה"ל לא קיצץ את התקציב שלו למרות שאויב גדול ירד מהזירה. להיפך, הוא הגדיל אותו. אז התירוץ היה הפלסטינים. אחר כך התירוץ חזר להיות האיראנים. ואחרי כל זה, שתי ספינות מצריכות את הגדלת התקציב הבטחוני? מה נסגר?

מעבר לפראנויה ולפאניקה, כל ההצהרות האלה על הגדלת התקציב – זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מצהיר על כך מאז שהתברר שחוסני מובארק נפל מן הקיר וכל סוסי המלך וכל פרשיו לא יצליחו להשיבו – גם אומרות לכל הסביבה שישראל בפאניקה. המעצמה הבטחונית המובילה במזרח התיכון לא אמורה לקפוץ מכל עכבר. היא היתה צריכה להתעלם בבוז הנדרש מהנפנוף האיראני בדגל, לא לצווח מול כל מיקרופון. אלא שכמובן, כל בהלת המלחמה הזו משמשת את ממשלת נתניהו היטב: הן כתירוץ לא לעשות כלום בזירה המדינית, הן כדחליל לאיים בו על הציבור שמתחיל להראות סימני התקוממות כנגד האוליגרכיה: מה אתם מתעסקים עכשיו עם מחירי המים, הדיור והדלק – האיראנים על הגדרות!

ולמרבה הצער, הדחליל הזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.

הערה מנהלתית א': ועדת השרים לענייני חקיקה הפילה את "חוק האמנים המשתמטים", שיעבור כעת לגסיסה איטית בוועדה. אין מנוס אלא לומר מילה טובה על לימור לבנת, שהעזה לומר ש"אין דבר כזה משתמט – יש עריק, ויש אדם שקיבל פטור מהצבא".

הערה מנהלתית ב': הבוקר התקבלה תרומה נדיבה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)