עוד לא הספקנו להפטר מגבי אשכנזי, וכבר יש מי שרוצים שניקח אותו בחזרה: שורה של חברי כנסת – בעיקר ממפלגת סקטור השחיתות, קדימה – הודיעו שהם מתכוונים להעלות, שוב, הצעת חוק שתבטל את חוק הצינון ותאפשר לאשכנזי להכנס לחיים הפוליטיים כבר בבחירות הקרובות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של חבר מפלגתם, הנשיא שמעון פרס, שבהתערבות שכבר הורגלנו לה בהליך הפוליטי הצהיר שהוא מתנגד לחוק, כי "חבל לאבד אדם כמו אשכנזי". בעיקום העובדות שהורגלנו לקבל מפרס, הוא אומר ש"מי שסומכים עליו שינהיג את צה"ל ואת מערכת הביטחון, יש לסמוך עליו שלא יערב פוליטיקה בשיקוליו לפני הפרישה". כדי שלא לערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, ימים ספורים לפני שהוא הופך לפוליטיקאי, צריך קצין להיות מלאך. צה"ל, כמו כל צבא אחר (או, בעצם, כל גוף אנושי אחר), מפגין מחסור בולט במלאכים, וספק אם מלאכיות היא תכונה שמישהו שייך אי פעם לאשכנזי.

מותר לתהות מהן, בעצם, הסגולות הייחודיות שניחן בהן אשכנזי, שהופכות אותו להכרחי כל כך למערכת הפוליטית שלנו. במהלך שנות כהונתו, התכונות שבהן הצטיין אשכנזי היו שתיקה רועמת תוך ניהול פוליטיקת-לשכות קטנה ומלוכלכת. אין לנו מושג מהן עמדותיו הפוליטיות, להוציא שהצבא צריך להיות מעל לפוליטיקאים, ועל כך יעידו העובדות: הוא לא היסס לנזוף בראש הממשלה נתניהו (הוא התנצל אחר כך), הוא ניהל מלחמה ממושכת בשר הממונה עליו (תוך ניצול העובדה שהאיש מגעיל את השועלים), והוא הרשה לעצמו לתקוף החלטות ממשלה. קשה להמנע מן המסקנה שהסיבה היחידה שהפוליטיקאים רוצים את אשכנזי לצידם היא העובדה שלפני חמש דקות הוא ענד דרגות רב אלוף. מותר לתהות אם שלטון הקצינים הישראלי (דיין, רבין, וייצמן, ברק, שרון, במידה מסוימת נתניהו) היה הצלחה גדולה כל כך; להזכיר שראשי הממשלה המוצלחים של ישראל (אשכול, בגין, במידה מסוימת בן גוריון) היו אזרחים במובהק.

אפשר, כמובן, לטעון שכל דורשי טובתו של אשכנזי הם בעצם דורשי רעתו: שהם רוצים למנות אותו למשרה יצוגית של כבוד, להוריד אותו בדרגה מרמטכ"ל לראש ממשלה, מהאדם הפופולרי ביותר במדינה למושא חרפה. אבל מה שחשוב כאן הוא הבוז לחוק, שמושרש עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.

החוק מפריע? לא נכפוף את ראשנו בפניו, נשנה אותו. ברק, משנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מיהר לשנות את חוק יסוד (!) הממשלה, כדי שיוכל למנות את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, שאפילו ממשלת נתניהו לא משתווה לה. בשלהי כהונתו הארוכה מדי של ברק, ניסו בליכוד ברצינות לשנות את חוק יסוד ראש הממשלה, כדי שבנימין נתניהו – שהתפטר מן הכנסת והיה אז רק "אזרח מודאג" – יוכל להתמודד מול ברק. התרגיל שעשה אז ברק – התפטרותו, בלי פיזור הכנסת – לא היה רק תרגיל ציני, שתקע את ראש הממשלה שבא אחריו עם כנסת לעומתית ובמידה רבה לא רלוונטית, הוא גם שכנע את נתניהו לא להתמודד – החלטה שעליה הוא התחרט מרות לאחר מכן.

הרעיון הזה, שחייה של מדינת ישראל אינם חיים בלי אשכנזי כלוחץ תינוקות ומנשק ידיים, שולח את חברי הכנסת להתעלל שוב בחוק, ומוכיח שוב שבישראל החוק הוא בדיחה. אם חברי הכנסת היו רציניים באשר לתפיסה שלהם, שחוק הצינון מזיק, אז הם היו מחילים אותו על הדור הבא של הקצינים, ודורשים שאשכנזי יקבל את הדין ושלא ישנו את חוקי המשחק עבורו. העובדה שהם לא עושים זאת אומרת מה הם חושבים על חשיבותו של החוק. וכאשר זו גישתם של המחוקקים, מה לנו כי נלין על העם?

הערה מנהלתית: אמש התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול, ואני מאחל לתורם שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיהם של פוליטיקאים.

(יוסי גורביץ)