כשמקשיבים לאוסף הקוריוזים, הקלישאות והפרשנויות הנקודתיות שנקרא בישראל, משום מה, "דיון ציבורי", אפשר לחשוב שיש  לנו זמן. אנחנו פרנואידים עד העצם, אבל זה לא מפריע לנו לשבת בנינוחות על הספה ולבחון במיקרוסקופ את הנאום  האחרון של ביבי או להתבכיין על דו"ח  גולדסטון. על התמונה הגדולה, הפיל שמהדס לנו באמצע הסלון, אף אחד לא מדבר. פה ושם תראו מישהו ממשש לו את החדק ומדבר על "מדינה יהודית", כמו ציפי ליבני שהנכיחה את המונח וקישרה אותו לפיתרון שתי המדינות בבחירות האחרונות, או ביבי, שבטיפשות מדהימה שמט את הקרקע מהלגיטימציה היחידה שאולי יש לה-רצון רוב אזרחי ישראל, כשהפך אותו לסעיף במשא ומתן בינ"ל. עיוור אחר ממשש את הרגל של מחיר הכיבוש ושלישי מושך בזנב של יחסי הרוב היהודי עם המיעוט הערבי בתחומי ישראל. הדיבור על ההתנחלויות רודד לבבל"ת משפטני על זכויות מקרקעין ואישורי בניה, ואת מלחמת התרבות שעומדת להתחיל בין ישראל החילונית ליהודה הדתית, שמתפרצת כבר עכשיו מקו פרשת המים שאותו זיהה כבר מזמן פרופ' ליבוביץ' זצ"ל-זכויות האישה, אנחנו פוגשים רק בבלגאן התורן/י על השבת בירושלים. אז הנה התמונה הגדולה, המקום שאליו הכול מתכנס. נא להכיר: פיל.

השאלה שלנו היא לא האם "שטחים תמורת שלום" זה עסק טוב או רע, ובטח לא מי צודק או מי היה כאן קודם.  הבעיה שלנו היא שעם הקמת המדינה, הבטחנו לאומות העולם, בתמורה ללגיטימציה שלהן, שנהיה מדינה "יהודית ודמוקרטית", וככה רובינו גם מעדיפים את זה. העניין הוא שהסיבה שהמדינה היא "יהודית" היא שרוב מוחץ של אזרחיה הוא יהודי, והסיבה שהמדינה היא "דמוקרטית" למרות שהיא "יהודית" היא, ובכן, שרוב מוחץ של אזרחיה הם יהודים, והם רוצים את זה ככה. זאת דמוקרטיה "באיכות נמוכה", והמדינה גם לא "יהודית" מי יודע מה, אבל זו פשרה שרוב האנשים יכולים לחיות אתה. או היו יכולים אם היינו מצליחים לגרום לה לעבוד ואם לא היינו מיישבים מאות אלפי יהודים בשטח מאוכלס בפלסטינים שאנחנו לא יכולים לכלול בחברה שלנו בלי לאבד את הסידור היהודי-דמוקרטי שנשען אך ורק על רוב יהודי מוחץ. למעשה, אנחנו רוצים שלושה דברים: ארץ ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטיה, אבל יכולים לקבל רק שניים מהם. איזה שניים, על זה כל הויכוח.

ההבנה הזאת דחפה את רוב הציבור החילוני-מסורתי לקבל, בתיאוריה ובמידה והפלסטינים יהפכו לפינלנדים, את עקרון החלוקה לשתי מדינות. זה הציבור שלא רוצה לוותר על ה"יהודית-דמוקרטית". על הדמוקרטיה הוא לא רוצה לוותר בגלל שהוא מתיימר להשתייך למועדון היוקרתי שנקרא "המערב". מדינה "יהודית" דרושה לו מפני שמדובר בציבור שמאוד חשוב לו להזדהות כ"יהודי", אבל הוא לא מוכן למלא את זה בתוכן מעשי או ערכי בחייו הפרטיים. מה שעושה אותו "יהודי" זה האזרחות במדינה "יהודית". כלומר, סמלים רשמיים, פחות שיקסעות להתבולל בהן בסביבה, ו"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" הישן והטוב עם צה"ל שמחליף את אלוהים על תקן צור ישראל ואיזה גמד פרסי עם פה גדול שמחליף את המן, טיטוס, חמלניצקי והיטלר על תקן עמלק.

הימין הדתי צודק. זהו פיתרון דל מבחינת ההגשמה היהודית כלאום. והשאלה שמוטחת בהם, "מה הפתרון שלכם", נותרת ללא מענה. אבל זה לא בגלל שאין להם מענה, בהחלט יש להם, יותר מאחד. הם פשוט לא טרחו להניח אותו על השולחן, והסיבה לזה היא שהשעון מתקתק, וכל יום שעובר בלי פתרון שתי המדינות, מקרב אותנו אליו, לפחות לדעתם. אז למה לתת לדיון הציבורי להפריע? הימין החילוני הצמיח פתרון כבר בשנות השבעים, וכל הזכויות שמורות לאריק שרון. ישראל תמשיך לשלוט ביהודה ושומרון, אך יהיו בה מובלעות פלסטיניות אוטונומיות, "בנטוסטנים" בלשונו. כשאריק הגיע לשלטון, הוא עמל על הגשמת תכניתו, כרגיל, בלי לשתף אותנו. יהודה ושומרון בותרו לשלוש מובלעות באמצעות גושי ההתנחלויות וחומת ההפרדה. ההתנתקות יצרה את בנטוסטן עזה, ומשמשת כדחליל להפחדת הציבור מפני "ויתורים". "המפץ הגדול" יצר מערכת פוליטית בלי אופוזיציה שתפריע לה. יש גוש מרכזי גדול, וקומץ "קיצונים" מימין ומשמאל. ציפי לבני, כשסירבה להשתתף בממשלת נתניהו, נעלמה (ונאלמה) באופוזיציה וביבי, שהכתיר את שרון כיורשו בנאום התבוסה לברק בזמנו, הוא ממשיך דרכו של שרון היום. ביבי קורא לזה "שלום כלכלי", הפלסטינים במובלעות יקבלו אוטונומיה, ויוותרו על זכויותיהם הפוליטיות תמורת צמיחה כלכלית. התמיכה העולמית ההכרחית למהלך המופרך הזה, תושג באמצעות "מתקפת ההסברה" המיתולוגית הנצחית. הימין החילוני אשכרה מעמיד את כל המדיניות שלו על זה שכמה קלישאות שואה וצעקות על אנטישמיות ישכנעו את מנהיגי העולם לתמוך במדיניות בסגנון דרום-אפריקה טרם קריסתה.

אם חשבתם  שזה מוזר להשעין את כל המדיניות על פרופגנדה, מה דעתכם להשעין אותה על האיש המזוקן שבשמיים? כבר בימי הרב קוק האב, הציונות הדתית נדרשה לשאלה איך קורה שחילונים הם אלה שמגשימים את ה"אתחלתא-גאולה", והתשובה היתה שחילונים לא חייבים להאמין בתכנית האלוהית כדי לשתף אתה פעולה. לכן, האוונגארד המהפכני מבית מדרשו של גוש אמונים" לא חשב להיוועץ בנו, הכופרים. מי שאלוהים לצידו, לא צריך תמיכה, לא מבועלי נידות ולא ממדינות אחרות, ולכן הימין הדתי גם לא רואה צורך במימוש ההבטחה שניתנה לגויים עם הקמת המדינה, שנהיה דמוקרטיה. מבחינתם, לא צריך שרוב תושבי המדינה יהיו יהודים כדי שהמדינה תהיה יהודית, מספיק שהיהודים ישלטו בה ושהיא תתנהל באופן "יהודי". כל הלא יהודים מוזמנים להישאר במעמד של "גר תושב" ולעסוק בענייניהם, כל זמן שהם יודעים את מקומם, זוכרים מי הבוס, שואבים מים וחוטבים עצים בלי להתבכיין. מפעל ההתנחלויות נועד להפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. ומי אמר שהמדינה האחת תהיה כמו שהם רוצים אותה? ובכן, אלוהים ידאג לזה (וכבר היו כאלה שחשבו שאפשר "לעודד" אותו להתערב, ע"י פיצוץ כיפת הסלע למשל) ובכל אופן, "הניצוץ" המיסטי בנשמתו של כל יהודי כשר יגרום לו להתייצב לצידם ברגע האמת, ויש מצב שהם צודקים, אבל לא הייתי קורא לזה "ניצוץ".

פתרון שתי  המדינות הלאומיות נראה בלתי אפשרי  כרגע. לא סביר שממשלה ישראלית כלשהי תוכל לפנות מאות אלפי מתנחלים. להשאיר אותם בפלסטין אי אפשר כי גם במקרה הלא סביר שהם יקבלו יחס הוגן, יהיו מי שידאגו ללבוש טלאי צהוב, לצאת לעשות בלגאן ולהצטלם כשהם מקבלים מכות משוטרים ערבים משופמים וכך בכל מקרה נמצא את עצמינו חוזרים לשם "להגן עליהם". החלוקה לשתי מדינות לא תפתור את שאלת "יהדותה" של המדינה, המניע למהלך הזה מלכתחילה, כי המיעוטים בישראל כבר לא מוכנים להשלים עם הסידור הזה. לא נראה שתהיה בקרוב, לנו או לפלסטינים, הנהגה שבכלל מסוגלת לחתום על הסכם, וכפיית הסכם מבחוץ, מסוג הרעיונות שהשמאל המקומי משתעשע בהם לאחרונה, הוא תסריט לא סביר. וכמובן שאי חלוקת הארץ אין משמעה המשך המצב הקיים עד שהפלסטינים "יהפכו לפינלנדים" אלא הסלמת הסכסוך, פלסטיניזציה של המיעוטים בישראל, הקצנת הקונפליקטים בתוך החברה היהודית ובסופו של דבר, תהליך שבו החברה הישראלית מתפרקת מבפנים, ובו בזמן מאבדת את התמיכה והלגיטימציה שלה מבחוץ. בקיצור, סוף המדינה כפי שאנחנו מכירים אותה. התהליך הזה, אם מישהו לא שם לב, בעיצומו.

לכן, ברגע שיתברר שפתרון שתי המדינות העצמאיות נוסח השמאל לא יאומץ ע"י ישראל, ופתרון המדינה היהודית בצד מעין-מדינה מפורזת\בנטוסטנים של הימין החילוני לא יתקבל ע"י אף אחד חוץ מישראל, הציבור יאלץ להכריע בין שתי הגרסאות של המדינה האחת. גרסת האפרטהייד הדתי של המתנחלים מול גרסת האינטלקטואלים הדמוקרטית והחילונית. חסל סדר "יהודית ודמוקרטית". מעכשיו, או "יהודית" או "דמוקרטית". היות שאפילו מיקרונזיה לא תיתפס תומכת באפרטהייד תיאוקרטי יהודי, ואפילו אלוהים לא יגרום להסברה הישראלית לעבוד, זהו תסריט שלא יתממש (מה שלא ימנע מתומכיו לנסות להגשימו בכל האמצעים). אז נשארנו עם תסריט המדינה הדו-לאומית הדמוקרטית, תסריט נעים יותר מהאלטרנטיבה, אבל לא בהכרח מעשי יותר. ספק אם חברה שמכילה שני לאומים עם היסטוריה של מאה שנות סכסוך, שכל אחד מהם מסוכסך לעילא בתוך עצמו ואף אחד מהם לא מחזיק בתרבות דמוקרטית ששווה משהו, תוכל להכיל את המתחים של עצמה. יותר סביר שזה פשוט יוביל למרחץ דמים שיגמר במדינה פלסטינית אחת גדולה עם מיעוט יהודי, בערך כמו במדינות הפוסט-קולוניאליות באפריקה. לא כיף בכלל. אם למישהו יש פתרון יצירתי ומעשי, זה הזמן.

נ.ב  טרנספר ופלישת חייזרים לא נחשבים כפתרון "מעשי".

(שלום בוגוסלבסקי)