אחת הסוגות העשירות של התקשורת הישראלית היא קצינים וחיילים שבוכים בדמעות שליש שהצבא דפק אותם, אחרי כל מה שנתנו לו. בדרך כלל זה מגיע אחרי שהקצין/חייל נשפט/הודח/נפסל לתפקידי פיקוד בשל התעללות בחיילים/התעללות בעצירים/רשלנות בעת ביצוע פשע מלחמה והתעלמות מנוכחותה של מצלמה.

יצירת המופת החדשה בתחום שייכת לסרן (מיל', תודה לאל) טל ארזי. הלז סיים לאחרונה לרצות עונש מגוחך של כמה שבועות מחבוש, לאחר שהתברר שבפלוגה שלו – פלוגה ז' של גדוד השריון 74 – רווח מנהג של התעללות קשה בחיילים, במיוחד חיילים צעירים.

למרבה הבהלה, מתחוור שארזי היה קצין מצטיין, מהסוג שהבהמה אוהבת לקדם. הוא רווי מכתבי הערכה מקצינים בכירים. לא ברור על מה – ישראל לא חוותה קרבות שריון מאז 1982 – ועוד פחות לא ברור איך הוא לא נבעט כבר בשלב המיון של "אמירת אמת" בבה"ד 1.

ארזי נתן ראיון ארוך ומיוסר ל-"7 ימים". בניגוד לקצינים אחרים, הוא יכול לעשות את זה בעצמו ולא להסתתר מאחורי הפסוודונים "מקורבים", כי למרבה הרווחה הוא כבר לא בצה"ל. כמקובל בסוגה הזו, מטיח ארזי שורה של האשמות במפקדיו, ובעיקרו של דבר מאשים אותם בטיוח תרבות ההתעללות שרווחה בפלוגה, לדבריו, שנים רבות לפני שהגיע לשם.

יש שתי בעיות בטענה הזו (אף על פי שהיא נראית אמינה): ראשית, העובדה שקיימת מסורת של התעללות ביחידה צבאית, בניגוד לפקודות, איננה מהווה נסיבות מקלות למפקד שהיה אחראי על יישומה. להיפך. מפקד שידע על מסורת המנוגדת לפקודות ולא פעל לשנות אותה, אחראי עד למאד.

הבעיה השניה, החמורה יותר, היא שארזי משקר לאורך כל הכתבה, והוא שקרן גרוע כל כך שאפילו לדובר צה"ל לא היו מקבלים אותו. מצד אחד, הוא מעלה טענות חמורות על כך ששדרת הפיקוד שמעליו ידעה על ההתעללות, והוא אף טוען שהאלבומים של הפלוגה הוחרמו והועלמו כדי שהנושא לא ייחשף (לדבריו, בכירים ממנו שירתו בעבר בפלוגה והאלבומים מעידים שתרבות ההתעללות היתה מוכרת להם). הוא גם מציג מכתב של רבני הסדר כנגד תרבות ההתעללות בפלוגה כבר בשנת 2005. מצד שני, הוא מכחיש בתוקף כל ידיעה על תרבות ההתעללות הזו. מצד שלישי, הוא מודה שהוא נתן לרס"פ שלו "גבולות גזרה" למה שמותר לו לעשות לחיילים.

אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו: אם היו באלבומים ממצאים מרשיעים, ארזי היה מודע להם – ולו מעצם העובדה שהוא רואה את העלמתם כבעיה. מותר גם לתהות מדוע הוא ציית לפקודה להעלים את האלבומים; האם לא מדובר בהעלמת ראיות?

אם הוא ידע על המכתב של הרבנים, הוא ידע שיש תרבות התעללות בפלוגה שלו. העובדה שהוא היה צריך להכתיב "גבולות גזרה" – כלומר, מה מותר לעשות לחייל צעיר ומה אסור – מעידה כאלף עדים שהוא ידע על תרבות ההתעללות. למעשה, היא מעידה על כך שהוא נקט בנוהל הצה"לי הבסיסי של כסת"ח (הוא גם הקפיד לא להיות במקום בזמן ההתעללות עצמה).

ראוי להזכיר, מה שהכתבה לא הזכירה, שבתחקיר שנערך לו אצל המח"ט הודה ארזי שלאור עברו בפלוגה, הוא ידע ש"מדובר בנקודת תורפה". כלומר, הוא ידע אבל העדיף לא לדעת, להפנות את הגב, לעצום את העין. כלומר, סרן ארזי העדיף – בשם המסורת – לתת לרס"פ שלו להתעלל בפקודיו. הוא בגד בחובתו להגן על החיילים האלה. יצוין שהוא עדיין מתרעם על כך שהרס"פ שלו – שפיקד על טנק במבצע האוגדתי "עופרת יצוקה" ועל כן, לדעתו, מותר לו הכל – נהפך על ידי הצבא ל"סאדיסט". לא, מר ארזי (איך ההרגשה להיות אזרח?): לא הפיקוד הפך אותו לסאדיסט. הוא היה סאדיסט מטבעו – ובאישורך.

ארזי, כמובן, מיילל ארוכות על יחס התקשורת אליו. באמת משונה, שבצבא גיוס כפיה האזרחים יביטו בעין רעה על ההתעללות בילדיהם. נותר רק לברך על כך שארזי הודח – הוא, ראוי לציין, מתעקש שהוא התפטר – ויש לקוות שבמילואים לא יתנו לו לפקד על חיילים.

* * * * *

כל הסוגה הזו של יללות לאחר התעללות מעידה על משהו מדאיג שעובר על המתגייסים: הם יודעים שהם מגויסי כפיה, הם יודעים שהם עושים, בניגוד לרצונם, מה שחלק ניכר מהאוכלוסיה לא עושה – ועל כן הם מגיעים עם תחושה של "מותר לנו". מותר להם להתעלל בפלסטינים/בחיילים זוטרים מהם/לבזוז, ואם מישהו מעז להפעיל נגדם סנקציות – מיד עולה היללה: איך אפשר לעשות לנו דבר כזה, הרי שירתנו בצה"ל ופעם לא ראינו את הבית שבועיים. כלומר, התפיסה היא שעצם השירות מתיר להם לעשות דברים שאסורים על פי כל קנה מידה אזרחי. ולמרבה הזוועה, התפיסה הזו נתמכת על ידי חלקים נרחבים בציבור. המשמעות היא שצה"ל הופך במהירות למיליציה, שהוא כוח צבאי שהמשמעת בו סלקטיבית מאד (אוי לך אם תגיע למסדר לא מגולח, אבל התעללות במחסומים – סבבה). ובהתחשב בכך שהצבא מטפח כבר עשורים את תפיסת הסכין בגב, על פיה הוא משתדל ומצליח אבל הפוליטיקאים והאזרחים הרקובים קושרים את ידיו – התרבות הזו מקדמת סכנה פוטנציאלית של פוטש.

הסכנה נמוכה היום מאשר בימיו של אולמרט, ראש ממשלה שאיבד כל לגיטימציה; אבל בהתחשב בכך שהצבא כבר מתחיל ללחוש שהוא לא בנוי לפינוי התנחלויות – כלומר, שהוא לא יהיה מסוגל לבצע פקודה שיתנו לו האזרחים שממונים עליו – צריך להתייחס לסכנה הזו ברצינות. מרד צבאי בעקבות תבוסה – ונסיגה תמיד נתפסת כתבוסה, במיוחד אם החיילים חשים שהם ניצחו בשדה הקרב – איננו תופעה נדירה כל כך. הנסיגה הצרפתית מאלג'יר לוותה בדיוק במרד כזה, של חיילים ממורמרים שחשו שפוליטיקאים בוגדנים השתמשו בהם וזרקו אותם. המרד נכשל, משום שלרוב החיילים הצרפתים היתה תודעה רפובליקנית מפותחת.

קשה לומר את זה על החיילים הישראלים.

(יוסי גורביץ)