במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסם ראיון חם ועוטף עם אל"מ איתי וירוב. וירוב, למי שאינו זוכר, ניסה להגן על אחד מפקודיו, סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטיני, ואמר בבית דין צבאי שהפעלת אלימות היא "לא רק מותרת אלא לעיתים אף בגדר חובה". לאחר שהדברים עוררו סערה זוטא – לא אומרים דברים כאלה! – וירוב פנה להסביר את עצמו. ידיעות שמח להעניק את הבמה.

הראיון כמעט צפוי. וירוב מתנצל על הניסוח, אך לא על התוכן. בישראל זה שם קוד מקובל למדי ל"כולכם על הזין שלי". וירוב לא בא להתנצל, וירוב בא להסביר.

זו הפתעה קטנה מאוד שווירוב לא מבין במה פשע הפקוד שלו. כאשר חיילי צה"ל בעטו בפלסטינים ובפעילי שמאל בחירבת ספא, וירוב היה שם, ולא רק ברוחו. לא בכדי חיילי חטיבת כפיר מפורסמים בידם הקלה. ההפתעה היחידה היא שווירוב נתן לדברים ביטוי פומבי.

אבל הדבר המדהים באמת, המרתק, בראיון הזה היה עצם קיומו. אמנם, סגן מלול "לא מכיר דרך אחרת להשגת מידע ממבוקשים", כדבריו, אבל לפרקטיקת החקירה הספציפית הזו מקדיש המילון מילה מיוחדת – עינויים. והנה, על אחת הבמות הציבוריות המרכזיות בארץ, אל"מ בצה"ל מנסה להצדיק עינוי עצירים.

המראיין, יוסי יהושוע, עושה לאל"מ וירוב חיים קלים מאוד. עבורו, מה שחשוב באמת הוא כמה רחוק מוכן ללכת וירוב, איש ערכי שכמוהו, כדי להגן על חייליו. איכשהו, כשמתארים כך אישור מגבוה לשחרר "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכיה או חניקה", זה נשמע כמעט בסדר.

ב-6 בספטמבר, 1999, לאחר שמונה שנים של מזמוז זמן, אסר בג"ץ על עינויים בישראל. טוב, לא בדיוק אסר. הוא אפשר עינויים במקרה הצורך. חוקר יכול לענות עציר, אם הוא רוצה. אם העציר מתלונן, היועץ המשפטי לממשלה מורה על בדיקה מקדימה של התלונה, כדי לברר אם התקיימה "הגנת הצורך". עד עתה, כמעט עשור לאחר מכן, הגנת הצורך לא נפרצה אפילו פעם אחת. חוקרים המשיכו לענות, תלונות הגיעו, אבל איכשהו תמיד היה צורך.

כמעט עשור לאחר מכן, הראיון עם וירוב לא מעורר שום הד. וירוב טוען שיש "אבסורד בלעצור קצין לוחם עד תום ההליכים, כאחרון הפושעים, ולהוביל אותו באזיקים אל בית המשפט כמי שחשוד באלימות בנסיבות מחמירות", והמראיין לא רואה צורך לשאול על איזה אבסורד, בעצם, הוא מדבר.

כי זה העניין בעינויים – אם הם שם, הם אפשריים. אם הם אפשריים, השאלה היא רק מתי והיכן. וזה כל הוויכוח שיש בין וירוב לבין הציבור הישראלי, אם ויכוח כזה קיים בכלל. לא האם, אלא מתי.

אי אפשר לאפשר עינויים, ולחשוב שנוכל לשמור עליהם בפינה צדדית וחשוכה. המענים לומדים כיצד לענות, וילמדו מאוחר יותר אחרים; האחראים עליהם חותמים על טפסים שמאשרים זאת, והטפסים מודפסים, משוכפלים, עוברים ליועץ המשפטי לממשלה, מאושרים שנית. זה לא רק וירוב, לא רק הראיון בידיעות.

בחודשים האחרונים נחשפות בארצות הברית יותר ויותר מפרקטיקות העינויים של ממשל בוש. כל ההצדקות המשפטיות, כל האנשים שאישרו, מובאים עכשיו לצליבה תקשורתית. בישראל מדברים על זה מעט, בלי טורי דעה, עם כמה שפחות נתונים. כמו וירוב, גם אלו שאישרו את עינויי העצירים בארה"ב מנסים להגן על עצמם. גם הם יכולים ללכת לתקשורת. אבל שם יכול המנחה לומר בפסקנות, בזעם, "We Don’t Torture". לא כאן.

(איתמר שאלתיאל)