"הערב", הצהיר אתמול נרג בעגמומיות, "אנטי ישראלי ייבחר לראשות אונסק"ו". בכותרת המשנה, הרשה העיתון לעצמו להגזים, ומ"אנטי ישראלי" הפך שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, ל"אנטישמי". מדוע אנטישמי? משום שבעבר הוא הצהיר כי ישרוף ספרים ישראליים.
אין ספק שחוסני לא היה ראוי לתפקידו, ולו משום שאדם שמצהיר על כוונתו לשרוף ספרים בשל מוצאם של כותביהם פסל את עצמו מכל תפקיד תרבותי. יצוין שחוסני נשמע כמו אפרטצ'יק מוברקיסט מן השורה, נטול כל תכונה מועילה, אבל שסביר להניח ששרת התרבות של ישראל – בריונית בורה, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בפיצוץ הצגות תיאטרון בוגדניות בעיניה ושלא היססה לסטור בפומבי למפגין מהמחנה הפוליטי המתנגד – היא יצור נחות לא פחות. אלא שישראל לא היתה מעיזה להעמיד את לימור לבנת לראשות אונסק"ו, והעובדה שמצרים התעקשה דווקא על מלחך הפנכה הספציפי הזה של מובארק לתפקיד מעידה יותר מכל על עליבותה שלה. אבל אנטישמיות? נו. שיהיה. התרגלנו.
למרבה השמחה, חוסני לא נבחר. עשר שעות לאחר הידיעה הפסקנית מהבוקר, יכול היה נרג לדווח בעליצות ש"המועמד המצרי לראשות אונסק"ו, שר התרבות פארוק חוסני, נכשל הערב (ג') בנסיונו האחרון להבחר לתפקיד, ויחזור הביתה בבושת פנים." [הדגשה שלי – יצ"ג]. וויינט הלך צעד אחד קדימה: הכותרת שלו היתה "המצרי לא נבחר לראשות אונסק"ו". לא "המצרי" בהטעמה התנ"כית, אלא "המיצ-רי", בהטעמה הצה"לית. למיצ-רי, כמובן, אין שם. הכותרת הזו הופיעה, אגב, מתחת לכותרת "קדאפי לא מצא מיטה בניו יורק". וליהודים היתה אורה ושמחה.
אפילו "הארץ", שפוי בדרך כלל, נתן כותרת משונה: "שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, לא נבחר לראשות אונסק"ו". מוזר: אני חשבתי שנהוג לדווח על מי שניצח, לא על מי שהפסיד. יתר על כן, בכותרת המשנה שלו ציין "הארץ" רק ש"ניצחה המועמדת הבולגרית", מבלי לטרוח לציין את שמה (וויינט ונרג דווקא עשו זאת). בקצרה, שלושת העיתונים הגדולים (או, על כל פנים, שלוחותיהם המקוונות) התייחסו למינוי יו"ר אונסקו כאל שדה קרב דיפלומטי שבו צפויה תבוסה מבישה.
למרבה הגיחוך, בהחלט יתכן שכל הפרשה דווקא משחקת לידיהם של האנטישמים. חוסני כל כך רצה להיות יו"ר אונסק"ו, עד שכתב מאמר בלה מונד, בו התנצל ואמר שלא התכוון "לפגוע ביהודים". זה קצת משונה, כי לפני כמה שנים הוא טען טענה אנטישמית לגמרי, על פיה "היהודים הם חסרי תרבות הגוזלים את תרבותם של עמים אחרים".
אז מה קרה? מה גרם לחוסני לשנות את דעתו? הפרוטוקולים של זקני ציון, זה מה שקרה. הם פרסום נפוץ מאד במצרים והם משכנעים חלקים ניכרים מהאוכלוסיה שיש קונספירציה יהודית חובקת כל ויכולת-כל. "היהודים" – קלוד לנצמן, אנרי לוי, אלי ויזל – תקפו בחריפות את מועמדותו, והוא רצה לשכנע "אותם" שהוא בעצם בסדר, שדבריו הוצאו מהקשרם, שאפשר לגנוב איתו סוסים. הוא החל לשקם בתי כנסת במצרים והורה על תרגום יצירות של דוד גרוסמן ועמוס עוז לערבית – לא מעברית, חלילה, בואו לא נסחף, אבל משפות אחרות. בקצרה, חוסני עשה הכל כדי לרצות את הקונספירציה. הוא נעזר במי שנתפס כבכיר בה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
העמדה של נתניהו – שינוי העמדה, ליתר דיוק; תמיכתה של ישראל בחוסני לאחר שהקימה נגדו עולם ומלואו – הצליחה להרגיז הרבה מאד אנשים, במיוחד את תומכיה הבולטים בחו"ל, שחשו עצמם בצדק מרומים. אלי ויזל, במיוחד, מרגיש כמו אידיוט. לא ברור למה הוא מופתע: המשחק הישראלי באנטישמיות הוא משחק ציני במיוחד. לישראל אין בעיה לתמוך באנטישמים, אם זה תואם את האינטרסים שלה. היו אלמנטים אנטישמיים במשטר הגנרלים בארגנטינה, והממסד השמאלי היהודי באותה מדינה ספג מכה קשה – מה שלא הפריע לממשלת בגין לתמוך בממשלת הגנרלים. על פי ידיעות שפורסמו באותה תקופה, השב"כ אף שלח אנשים לארגנטינה, כדי להיטיב ולהסביר לנייטיבז כיצד מענים. האם בין המעונים שלהם היו שמאלנים יהודים? כנראה שלא. האם הם לא ידעו שאנשי השמאל היהודי נרדפים על ידי האנשים שהם מאמנים? כנראה שהם העדיפו לא לדעת. בגין סירב לקבל משלחת של יהודי ארגנטינה בנושא, יו"ר הכנסת סירב לערוך דיון בנושא, והצנזורה הצבאית הקפידה על קטיעתם של דיווחים בלתי אוהדים כלפי הדיקטטורה הידידותית.
עכשיו קרה, מבחינת המודאגים הכרוניים מאנטישמיות, הגרוע מכל: ישראל גם עוררה קמפיין נגד המועמד המצרי, גם נסוגה מהקמפיין הזה בשיאו, ובסופו של דבר – הוא גם לא נבחר. סביר להניח שבפעם הבאה שישראל תצרח "זאב, זאב", יהיו פחות אנשים שיקשיבו לקריאה, וסביר להניח שכאשר חזר פארוק חוסני "בבושת פנים" מצרימה, הוא חזר משוכנע שהחונטה היהודית בגדה בו: גם גרמה לו להיראות כמו אידיוט בקרב קהל הבית שלו, אינטלקטואלי-הצעצוע של המשטר, וגם הכשילה אותו בסופו של דבר בהצבעה. בקיצור, התנהגות יהודית הישר מן הפרוטוקולים.
בישראל עצמה התגנבה נימת אכזבה מן הנצחון הדחוק – איבדנו עוד הזדמנות לילל שכל העולם נגדנו – כשהפעם, יש לציין, עמדתה הרשמית של ממשלת נתניהו נמצאת עם כל העולם ומול ישראל. אבל בממשלת בנימין ליברמן ננוחם: היום זימן משרד החוץ את השגריר המצרי כדי לנזוף בו רשמית על איזו קריקטורה שפורסמה נגד נתניהו. אפשר לנשום לרווחה: מצרים חזרה להיות מדינת אויב.
ויותר ויותר אנחנו דומים לה. כשפרצה פרשת הקריקטורות, כולם פה דיברו על חופש הביטוי. משרד החוץ, מתקבל הרושם, מבלה יותר ויותר מזמנו בקריאת עיתונים ומציאת דברים לא יפים שנכתבו עלינו, ואז נוזף במישהו או דורש התנצלות. חופש הביטוי? זה בדנמרק.
עדכון: מ.ש.ל.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות