משהו מביך קרה לתא"ל אייל אייזנברג, המפקד על אוגדת עזה: נפלטה לו האמת. בראיון חג עם "מעריב", שהכין כמסתבר גליון הערצה לצה"ל – העיתון נסוג במהירות במנהרת הזמן אל ימי גולדה – התחוור שהאיש שנכשל בלבנון ובשל כך קודם, מנהל את ענייניו תחת התמונה האיקונית של השואה: הילד החיוור, רובה מכוון-לא-מכוון ישירות אליו, טלאי צהוב על בגדו וידיו באוויר.

לאייזנברג היה הסבר. התמונה, כמובן, איננה מיועדת לשמש כתזכורת שאסור להגיע למצב שבו חייליו של אייזנברג יעמידו ילדים פלסטינים במצבים דומים. אייזנברג הסביר את מניעיו כך: "זה משהו שהולך איתי לכל מקום. אני תמיד אומר שאם נזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, זה לא יזיק לנו. לשמור תכונות של להיות נרדף. אני לוקח מזה דווקא את הדברים הטובים. שיבער בנו, בתוך תוכנו, הרצון לפרוץ קדימה. לנצח בכל דבר. האיום הכי גדול על החברה הישראלית זה השובע. זה שאתה טוב לך ונוח לך ואתה חש שובע וחוסר רצון להתפתח ולהוביל ולפרוץ קדימה, זה מבחינתי תחילת השובע. אני מאחל לילדיי שתהיה לנו תחושת המיעוט הנרדף." [הדגשה שלי – יצ"ג]

כך מדבר גנרל בצבא החזק ביותר במזרח התיכון, זה שיצא לא מזמן למסע ציד שאותו העדיף לכנות "מבצע" או "מלחמה" בפרובינציה סוררת, מסע ציד שהסתיים ביותר מ-1,400 נפגעים לצד השני, חלק ניכר מהם לא לוחמים, ובתשעה אבידות לו-עצמו – כמחציתן מאש ידידותית; צבא שחיל האוויר שלו עדיין מרשה לעצמו להתאמן בשמיה של מדינה סמוכה וריבונית, לבנון, כי מה כבר יוכלו לעשות לו; צבא שמרשה לעצמו גיחות בעומק סוריה וסודאן (כמובן, רק על פי מקורות זרים והתקשורת הישראלית). הצבא הזה רוצה שנחשוב שאנחנו "נרדפים", ומאחל זאת גם לילדינו. ומה הסכנה? בגזרה של אייזנברג, למשל, הוא מאיים עלינו בכך שהחמאס הוציא לאחרונה ספר תו"ל "גם לפרט וגם לחוליה". האוגדונר מודאג מהאפשרות שהחמאס התקדם לרמת החוליה. אם זה היה לא היה גנרל שאני משלם את משכורתו, גם אני הייתי צוחק.

אייזנברג לא מבין את תפקידו, כמסתבר. טכנית ורשמית, הוא אחראי על כך שהחברה הישראלית תפסיק להיות "נרדפת", לא על הנחלת תחושת הרדיפה. אבל, כמובן, הוא חשף בכך את תכליתו האמיתית של צה"ל: עצם קיומו, תוך נטילת נתח גדול ככל האפשר מתקציב המדינה. זו תכליתו של כל ארגון כמעט; מעטים הארגונים שיהיו מוכנים להודות שאין בהם עוד צורך, או שהבעיה שהם אמורים לפתור הצטמצמה באופן ניכר, כך שאפשר לשחרר חלק ניכר מעובדיהם לחסדיו המפוקפקים של השוק החופשי.

אבל מה לנו כי נלין על אייזנברג? בשבוע שעבר, פסע ראש ממשלתנו הנבחר, בנימין נתניהו, מעדנות אל אולם האסיפה הכללית של האו"ם, והתחיל עוד פרק במסע הנקמה של היהדות כנגד המין האנושי וההיסטוריה שלו. מופע האימים של נתניהו אמנם היה חיוור בהשוואה לקרקס הנודד של שליט לוב מועמר קדאפי, אבל הוא נופף בתכניות של מחנה ההשמדה אושוויץ, השווה בעצם את כל מדינות העולם לגרמניה הנאצית, והכל כדי לחזור על מנטרת "איראן היא 1938 והשנה היא גרמניה" שלו. לכל זה לא היה שום קשר לדיפלומטיה – רוב העולם לא התרשם, בלשון המעטה – והרבה מאד עם פוליטיקה פנימית. נתניהו, שהמדינה שבראשה הוא עומד מחזיקה בכמויות מרשימות של נשק גרעיני, ושיש לה יכולת – על פי מקורות זרים, כמובן – של מכה שניה, עמד בפני האו"ם כאילו היה החזן מ"עיר ההריגה" של ביאליק.

העם בישראל, כמובן, אהב את זה ובלע את מופע ה"אשרי, יתום אני" של נתניהו בשקיקה, ורצה עוד. לנאום של נתניהו לא היתה משמעות – הוא לא יקדם שום תוכנית ולא תהיה לו שום משמעות אופרטיבית, להוציא אחת: כשקרא האו"ם לחידוש והידוק הפיקוח על נשק גרעיני, שתי מדינות סירבו לשתף פעולה. האחת היתה רפובליקה איסלמית מסוימת, שכיכבה בכותרות כל השבוע. השניה היתה ישראל.

אבל בשבוע שעבר בכל זאת עשה נתניהו בכל זאת דבר בעל משמעות: הוא מסמס עוד קצת את תהליך השלום מול הפלסטינים. הלשכה שלו שדרה דברי שחץ לכל העולם ואשתו, על פיה היא הורידה את נשיא ארה"ב אובאמה על ברכיו, והצליחה להכניס את ישראל לעוד סיבוב שיחות עקרות מול הפלסטינים, כשהמטרה היא אותה מטרה של יצחק שמיר: למשוך זמן. לשרוף זמן, ליתר דיוק.

בעכו, החלו קודם לחג להתכונן לאפשרות של חידוש המהומות בעיר בין פוגרומצ'קים יהודים ובין התושבים הערבים. לפני שנה, כזכור, אספסוף יהודי גאה ועילג – קהל הבית של ראש ממשלתנו – שישב על הברזלים, קיבל קשה את העובדה שנהג ערבי העז להכנס לשכונה שלו. התוצאה היתה מהומות שאילצו את המשטרה להמלט וזנבה בין רגליה.

הפעם המשטרה היתה מוכנה. עכו הוכנסה למין עוצר למחצה – התנועה בין השכונות היהודיות והערביות הופסקה, מחסומים משטרתיים הוצבו, ומשפחות ערביות שאיתרע מזלן להתגורר בקרבת אספסוף יהודי "יצאו ליום אחד בהסכמה, כדי שלא לפגוע ברגשות הציבור". [הדגשה שלי – יצ"ג]. כך ניסח זאת מרכז מוסאווא. עצם קיומו של מי שאיננו בן הגזע הנבחר בקרב "בני המלך" הפך כבר ל"פגיעה ברגשות הציבור".

אם נתניהו יצליח בתכנית שריפת הזמן שלו, ואין סיבה רצינית לחשוב שהוא לא יצליח – אובאמה לא ירצה בשלום יותר מישראל – הרי שבעוד עשור מספר הפלסטינים ישתווה כמעט למספר היהודים שחיים בישראל, ואז תהפוך ישראל כולה לעכו גדולה. הפלסטינים יפסיקו את המאבק המזוין – זמנית, על כל פנים – וידרשו להכיר בכולם כאזרחי ישראל. והאמת, אחרי 50 שנה תחת כיבוש ישראלי שרק העמיד פנים כאילו הוא נגמר, הם גם יצדקו.

ובזאת יקיץ הקץ על ישראל המודרנית. היא תהפוך תוך זמן קצר למצורעת עוד יותר – והיי, יחלפו בינתיים עוד עשר שנים, ואין קץ לנזק שנגרום לעצמנו בזמן הזה – עד שתיאלץ לקבל על עצמה את הפתרון שקיבלה דרום אפריקה. והתוצאה תהיה מלחמת אזרחים שתגרום ליוגוסלביה להיראות כמו מחנה קיץ, כי בצד אחד יתייצב העולם המוסלמי ובצד השני יתייצבו יהודים גאים, עילגים, רדופים היטב, נטולים כל שרידי מוסר – זו המצאה של "גויים" – וחמושים, בין השאר, בנשק גרעיני.

זה לא מה שנתניהו רוצה, אבל זה מה שיקרה: על חשבון נוחותם ורווחתם של 4% מכלל אזרחי ישראל יוקרבו כל השאר. והציבור היהודי? הוא יילל ששוב רודפים אותו על לא עוול בכפו. ובלשכתו החדשה, מתחת לתמונת הילד ההיא, רא"ל אייל אייזנברג יחייך בסיפוק.

(יוסי גורביץ)