החברים של ג'ורג'

שגה בניסוח

במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסם ראיון חם ועוטף עם אל"מ איתי וירוב. וירוב, למי שאינו זוכר, ניסה להגן על אחד מפקודיו, סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטיני, ואמר בבית דין צבאי שהפעלת אלימות היא "לא רק מותרת אלא לעיתים אף בגדר חובה". לאחר שהדברים עוררו סערה זוטא – לא אומרים דברים כאלה! – וירוב פנה להסביר את עצמו. ידיעות שמח להעניק את הבמה.

הראיון כמעט צפוי. וירוב מתנצל על הניסוח, אך לא על התוכן. בישראל זה שם קוד מקובל למדי ל"כולכם על הזין שלי". וירוב לא בא להתנצל, וירוב בא להסביר.

זו הפתעה קטנה מאוד שווירוב לא מבין במה פשע הפקוד שלו. כאשר חיילי צה"ל בעטו בפלסטינים ובפעילי שמאל בחירבת ספא, וירוב היה שם, ולא רק ברוחו. לא בכדי חיילי חטיבת כפיר מפורסמים בידם הקלה. ההפתעה היחידה היא שווירוב נתן לדברים ביטוי פומבי.

אבל הדבר המדהים באמת, המרתק, בראיון הזה היה עצם קיומו. אמנם, סגן מלול "לא מכיר דרך אחרת להשגת מידע ממבוקשים", כדבריו, אבל לפרקטיקת החקירה הספציפית הזו מקדיש המילון מילה מיוחדת – עינויים. והנה, על אחת הבמות הציבוריות המרכזיות בארץ, אל"מ בצה"ל מנסה להצדיק עינוי עצירים.

המראיין, יוסי יהושוע, עושה לאל"מ וירוב חיים קלים מאוד. עבורו, מה שחשוב באמת הוא כמה רחוק מוכן ללכת וירוב, איש ערכי שכמוהו, כדי להגן על חייליו. איכשהו, כשמתארים כך אישור מגבוה לשחרר "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכיה או חניקה", זה נשמע כמעט בסדר.

ב-6 בספטמבר, 1999, לאחר שמונה שנים של מזמוז זמן, אסר בג"ץ על עינויים בישראל. טוב, לא בדיוק אסר. הוא אפשר עינויים במקרה הצורך. חוקר יכול לענות עציר, אם הוא רוצה. אם העציר מתלונן, היועץ המשפטי לממשלה מורה על בדיקה מקדימה של התלונה, כדי לברר אם התקיימה "הגנת הצורך". עד עתה, כמעט עשור לאחר מכן, הגנת הצורך לא נפרצה אפילו פעם אחת. חוקרים המשיכו לענות, תלונות הגיעו, אבל איכשהו תמיד היה צורך.

כמעט עשור לאחר מכן, הראיון עם וירוב לא מעורר שום הד. וירוב טוען שיש "אבסורד בלעצור קצין לוחם עד תום ההליכים, כאחרון הפושעים, ולהוביל אותו באזיקים אל בית המשפט כמי שחשוד באלימות בנסיבות מחמירות", והמראיין לא רואה צורך לשאול על איזה אבסורד, בעצם, הוא מדבר.

כי זה העניין בעינויים – אם הם שם, הם אפשריים. אם הם אפשריים, השאלה היא רק מתי והיכן. וזה כל הוויכוח שיש בין וירוב לבין הציבור הישראלי, אם ויכוח כזה קיים בכלל. לא האם, אלא מתי.

אי אפשר לאפשר עינויים, ולחשוב שנוכל לשמור עליהם בפינה צדדית וחשוכה. המענים לומדים כיצד לענות, וילמדו מאוחר יותר אחרים; האחראים עליהם חותמים על טפסים שמאשרים זאת, והטפסים מודפסים, משוכפלים, עוברים ליועץ המשפטי לממשלה, מאושרים שנית. זה לא רק וירוב, לא רק הראיון בידיעות.

בחודשים האחרונים נחשפות בארצות הברית יותר ויותר מפרקטיקות העינויים של ממשל בוש. כל ההצדקות המשפטיות, כל האנשים שאישרו, מובאים עכשיו לצליבה תקשורתית. בישראל מדברים על זה מעט, בלי טורי דעה, עם כמה שפחות נתונים. כמו וירוב, גם אלו שאישרו את עינויי העצירים בארה"ב מנסים להגן על עצמם. גם הם יכולים ללכת לתקשורת. אבל שם יכול המנחה לומר בפסקנות, בזעם, "We Don’t Torture". לא כאן.

(איתמר שאלתיאל)

ההיסטריה החרדית מטפסת לשיאים חדשים, הממשלה בהיסטריה מ"התבוללות", השקר הישן שמושמע שוב וההכחשה שלא הגיעה: ארבע הערות על המצב

היסטריה בקרב החרדים: האספסוף הצעיר של החרדים, אסיר-העולם של ראשי הישיבות, זכה לכינוי "שבאב" לפני כמה עשורים, בהקבלה לצעיריהם המתוסכלים של השכנים הפלסטינים. יותר ויותר הוא דומה לזה הפלסטיני: התפרעות קשה בתחילת השבוע בירושלים, כשהמשטרה ניסתה לחלץ גופה של אדם שנרצח, הביאה לראשונה לירי באוויר. יצוין שבניגוד ל"כדור ראשון באוויר של הריאות" הידוע לשמצה של צה"ל בשנות השבעים והשמונים, הירי הזה אכן היה באוויר.

העיתונות החרדית העבירה מיד את הילוך ההיסטריה שלה ל"גבוה". הרטוריקה החרדית תמיד דומה לרטוריקה האיסלמיסטית: מנופחת, ריקה, צווחנית. הפעם זה היה מוגזם ישראל אייכלר, לשעבר חבר כנסת, ציטט איזה רב שאמר ש"הציונים חשודים על רציחה", האשים את החברה הישראלית ב"אנטישמיות" וברצון לשפיכת דמם של חרדים, וקרא להפסיק את המהומות בירושלים, כי "מי האדם חסר האחריות ששולח נערים לקרב מבלי לספק להם אפילו שכפ"צים?" עיתונים חרדים אחרים קראו גם הם להפסקת המהומות. לא נראה שזה יעזור: הקנאים גילו שכרגיל, יש קנאים מהם, אנשי "העדה החרדית" של טוביה וייס.

אפשר היה לשאול את אייכלר כמה שאלות נוקבות, להזכיר שכמה וכמה הפגנות פוזרו כאן באש חיה, חלקן שלוות הרבה יותר מאלה של החרדים. וראה זה פלא – לא חרדים הם אלו שנורו. אפשר גם לתהות ברשעות אם אייכלר חושב שמנהיגי מהפכנים שלא טרחו לספק אפוד קרמי ללוחמיהם הם "חסרי אחריות". פחות חשוב.

אייכלר רואה את מדינת ישראל כאויב וקורא לציבור שלו להתייחס אליה ככזה, ובו זמנית לנקוט בשיטות הישנות של אבותיהם של החרדים: הורדת ראש, פן יקופד. יש הרבה התחסדות בעמדה הזו, אבל הרבה בהתנהגותם של החרדים מזכיר את יהודי העיירה המיתולוגיים. למשל, עקרון גזילת הגוי: רותי סיני פרסמה היום כתבה מאלפת, שדנה באחד האופנים בהם ממשיכה המדינה להפקיר את החרדים למוסדות הגטו שלהם. אחת הנקודות שסיני מרפרפת עליה היא העובדה שרשת הגנים של אגודת ישראל, שהיא המעסיק הגדול ביותר במגזר, נהגה כדבר של שגרה לקבל עבור גננותיה משכורת עבור 12 חודשי עבודה, לשלם להן עבור 11 חודשים ולשלוח אותן לחתום אבטלה עבור החודש האחרון. רשת הגנים גם שמרה לעצמה את דמי ההבראה והביגוד של הגננות.

נאמר זאת שוב: הארגון הגדול ביותר של אגודת ישראל, זו שבשמה נשבע פעם אייכלר אמונים לכנסת, רימה את מדינת ישראל במשך שנים באופן שיטתי. אחרי זה אייכלר מדבר על עוינות. נו, טוב, הוא בחור ישיבה: כפי שכתב בית המשפט על האברך ישראל ולס, שרצח את בנו התינוק לאחר שהתעלל בו באופן שיטתי, סטר לו ונשך אותו, אי אפשר היה לצפות ממנו להרבה, מאחר "שחי בסביבה מגוננת ושלא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות, פרט ללימוד תורה". על כן נשלח ולס רק לשש שנות מאסר. בניסוח בוטה יותר, בית המשפט קבע שאברכים הם מפגרים שאינם שולטים בשכלם כשאר בני אדם. אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, או על כל פנים להפסיק לשלם עבור זה.

אמאל'ה, אהבה: הממשלה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. לא, לא מהעובדה שחובשי הכיפות שוב עבדו על כולם ויום אחרי שהודיעו שיש סידור לכל הילדים האתיופים בפתח תקווה, התברר שבעצם אין סידור לאף אחד וזה היה רק תירוץ להוריד מהם את כלי התקשורת ולקבוע עובדות בשטח. לזה היא התרגלה.

מה שמטריד את ממשלתנו החסודה היא האפשרות שאיזה יהודי בגולה הדוויה של בוסטון או בריסל ימצא שהשיקסע הקרובה למקום מגוריו מושכת יותר מאשר מורשתו היהודית, או על כל פנים מבטיחה לו חיים מעניינים יותר. כדי לשמור על טוהר הדם היהודי, ולהמנע מטומאת הגויים, יוטבעו כ-600 אלף דולר מכספי ציבור כדי לעורר קמפיין רועש – כולל בפייסבוק! – במודעות שמטרתן… לעודד את הציבור הישראלי לעודד יהודים מחו"ל המבקרים בישראל להחזיק מעמד, לעזוב את השינקן ולהצמד ללטקעס, ולהכיר להם ריבות נאות מקומיות. אין ספק שהפיכתה של האוכלוסיה הישראלית כולה לשדכנים-מטעם תגרום ליהודים תוהים ותועים לחבב אותה יותר.

50% מהיהודים, אומרים לנו בסוכנות ובמשרד ראש הממשלה, לא רוצים להיות יהודים יותר. או, על כל פנים, זה לא מעניין אותם מספיק. המסקנה, כמובן, היא שצריך להסביר להם שהם לא מבינים מהחיים שלהם ושבנימין "שר האוצר של איטליה" נתניהו דווקא כן. כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור, חייהם הפרטיים של מיליוני יהודים שלא ביקשו מישראל להפוך ליאכנע השכונתית הופכים ל"סכנה לאומית אסטרטגית". איפה חנוך לוין כשצריך אותו?

שובו של השקר הישן: אתמול היה יום השנה השבעים לפריצת מלחמת העולם השניה, ו-וולדימיר פוטין חש צורך לומר משהו. זה, על פניו, משונה: לרוסיה יש נשיא ופוטין הוא טכנית רק ראש הממשלה, אבל מספיק עם ההומור הדלוח.

פוטין התראיין לעיתון פולני ואמר את מה שאמרו מנהיגי מוסקווה מאז חרושצ'ב. רק שהתקשורת המערבית התייחסה למה שהוא אמר כאל שינוי מהותי. לא היא. פוטין הודה שהסכם היטלר-סטאלין, המכונה בדרך כלל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היה הסכם בעייתי מוסרית. אבל, לדבריו, לא היתה לברית המועצות ברירה: היא ננטשה על ידי המעצמות המערביות.

ובזה, מבחינת העיתונות המערבית, נגמר העניין. הסכם היטלר-סטאלין כונה שם "הסכם אי התקפה" בין ברה"ב וגרמניה הנאצית, כאילו מעולם לא נחשף הנספח הסודי שלו, שבו חילקו שתי המעצמות הטוטליטריות את פולין. "תשעה ימים לאחר חתימתו", מציין המאמר של AP, "החליטה גרמניה לפלוש לפולין". המשפט, כפי שהוא, מכיל טעות ושקר: הטעות היא שההחלטה על הפלישה לפולין נפלה הרבה קודם לכן.

השקר הוא בהשמטת העובדה ששבועיים לאחר מכן, פלשה גם רוסיה לפולין. השקר הוא באי ציון העובדה שבהסכמה בשתיקה של גרמניה הנאצית, סיפחה רוסיה גם את המדינות הבאלטיות, וגם נתחים מפינלנד. השקר הוא באי ציון העובדה שבתחילת המלחמה שתי המעצמות הטוטאליטריות היו שותפות – אמנם שותפות של שודדים, שקרסה כשאחד מהם הקדים לבגוד בשני, אבל שותפות. ברית המועצות הקפידה על כל תג ותג בחלקה בהסכם: העבירה לגרמניה סחורות כמוסכם, ביניהן סחורות הכרחיות למלחמה – וגם כמה עשרות קומוניסטים גרמנים שהגסטאפו השתוקק לראות שוב.

ראוי לציין, בנוסף, שהרוסים רצחו מאות אלפי פולנים, ביניהם כעשרת אלפים קצינים שבויים בקאטין; שהמטרה של הרצח היתה חיסול האינטליגנציה הפולנית הלא-קומוניסטית – בדיוק אותה מטרה של הנאצים; ושרוסיה זכתה בנתחים מפולין, בהם היא עדיין מחזיקה, לאחר המלחמה.

ראיית הראשון בספטמבר 1939 דרך משקפי ה-22 ביוני 1941 היא לשחק, כמעט 20 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, במשחק התעמולה הישן של אימפריית הרשע הנוראה ביותר שקמה בעולם. מדוע? לעזאזל, מדוע?

ההכחשה החסרה: בגליון סוף השבוע של "ידיעות", מצטט נחום ברנע את פנחס ולרשטיין כאומר שביום ההתנקשות בראשי הערים – מה שיכונה לאחר מכן "המחתרת הראשונה" – הציע לו אחד, בנימין בן אליעזר, כוס יין לברכה. בן אליעזר היה אז מושל הגדה המערבית. לדברי ולרשטיין, פואד גם אמר לו שצריך לתלות את מי שהניח את המטען ברכבו של ראש עיריית שכם, באסם שקעה, כי הוא רק קטע את רגליו ולא הרג אותו.

זה היה לפני כמעט 30 שנה. מאז נאלצנו לסבול את פואד בפוליטיקה. אם הוא הכחיש את המיוחס לו, הוא עשה זאת מאד, מאד בשקט.

(יוסי גורביץ)