הכנסת העבירה השבוע בקריאה ראשונה את חוק מאגר המידע הביומטרי. כתבתי סקירה קצרה על הסכנות שבמאגר המידע הזה כאן. אני רוצה לדעת שוב בנושא, אבל מזווית אחרת.

הצעת החוק המסוכנת ביותר לפרטיות בישראל התקבלה ברוב של 18 נגד אחד. ה'אחד' הוא כמובן דב חנין (והנה עוד סיבה להשאיר אותו שם). בכנסת ישראל יש 120 חברים. כ-84% מהם לא טרחו להגיע להצבעה הזו – ובכל זאת היא נערכה.

זה לא אמור להיות כך. לא יתכן שרוב אקראי של חברי כנסת יקבל חוקים. הכנסת חסרה מנגנון שקיים ברוב הפרלמנטים: קוורום. מספר מינימום שנדרש להצבעה. ההצבעה הנוכחית אפילו לא מתקרבת לפארסה שקרתה במהלך ממשלת האחדות של 1984: ח"כ מרטין מאיר כהנא הגיש הצעת אי אמון בממשלה, ורק הוא ועוד שני חברי כנסת, אחד מהם יו"ר הכנסת, נכחו במליאה. יו"ר הכנסת נמנע, חבר הכנסת האחר הצביע נגד, והממשלה ניצלה על חודו של קול.

מותר לתהות מה היה קורה אם אותו ח"כ מהקואליציה היה חש ממורמר באותו יום, והיה מצטרף לכהנא. זה מגוחך – אבל הפרצה הזו קיימת מראשית ימי הכנסת, ולמרות תמרור האזהרה ההוא של כהנא, היא לא תוקנה. לדעתי הבלתי מלומדת, הכנסת כלל הדורש מספר מינימום של מצביעים – 60, נניח – לא דורשת שינוי בחוק יסוד הכנסת אלא רק בתקנון הכנסת. ואף על פי כן, זה לא בוצע. ניתן להעלות טענת נגד, שדרישה לקוורום מאפשרת לאופוזיציה למנוע הצבעות פשוט על ידי היעדרות, מה שאכן קרה במספר פרלמנטים; אבל אם הדרישה היא לקוורום של 60 חברי כנסת, הקואליציה אמורה להיות מסוגלת לגייס אותם. היא חייבת להכיל 61 חברי כנסת. ואם היא לא מסוגלת לגייס 60 תומכים, כנראה שהצעת החוק הזו לא צריכה לעבור.

דוגמא אחרת לחוסר המשילות בישראל הן הבחירות החדשות. אני לא מתנגד להן – אני חושב שהן היו צריכות להיות מוכרזות בספטמבר 2006 – ואני ודאי לא מקבל את הבולשיט הרגיל שמוכרים לנו על כך שזה עולה כסף. ככה זה: דמוקרטיה עולה כסף. אבל המצב שבו הבחירות נערכות בפברואר 2009 הוא בלתי נסבל.

לולמרט הפך לנוכח-נפקד ביולי 2008, עם תחילת הפריימריז בקדימה. בספטמבר, הוא הפך רשמית לראש ממשלת מעבר, כשלבני החלה בנסיון להקים את ממשלתה. עכשיו, כמסתבר, הוא הולך לכהן כראש ממשלה עד אפריל. למה אפריל? כי הבחירות ייערכו בעשירי לפברואר, התוצאות הסופיות יגיעו ב-15 בחודש, הנשיא יטיל על מישהו להרכיב ממשלה כמה ימים אחר כך – והרכבת ממשלה גוזלת בדרך כלל חודש עד חודש וחצי. כלומר, לולמרט הודיע על פרישתו ביולי, אבל ימשיך לכהן כאפרוח נטול נוצות עד אפריל – תשעה חודשים שלמים של דשדוש חסר תוחלת.

למה, לעזאזל, זה לוקח כל כך הרבה זמן? דוגמת-נגד: בבריטניה הכריזו על בחירות כלליות מיד עם הנצחון על גרמניה במאי 1945. בחמישי ביולי, הבריטים הלכו לקלפיות – ווינסטון צ'רצ'יל הופתע לשמוע, תוך כדי ועידת פוטסדאם, שהוא כבר לא ראש ממשלה. כלומר, תוך פחות מחודשיים, שעה שרבבות אזרחים במדים פזורים בכל רחבי העולם, הלכו הבריטים לבחירות – והחליפו ראש ממשלה.

זו לא היתה הפעם הראשונה: ב-14 בדצמבר 1918, 33 ימים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הלכו הבריטים לקלפיות. הפעם נבחר ראש הממשלה המנצח, לויד ג'ורג'. החוק הבריטי מאפשר עריכת בחירות תוך פרק זמן קצר: 21 יום. אז למה, לעזאזל, 90 שנה לאחר בחירות 1918, וכ-30 שנה לאחר שימוש נרחב במחשבים, נזקקת המערכת הפוליטית הישראלית ל-110 ימים כדי להצביע?

היערכות של פרק זמן כזה נחוצה, אולי, במערכות פוליטיות שתאריך הבחירות בהן ידוע מראש, כמו זו האמריקנית (וזו, יצוין, דורשת פרקי זמן ארוכים להדהים – שנתיים, מה שהופך את הפוליטיקה האמריקנית לקמפין בלתי פוסק). המערכת הפוליטית שלנו היא פרלמנטרית, והיא בנויה כך שאף ממשלה לא יכולה להיות בטוחה שתוציא את ימיה (ולמיטב ידיעתי, אכן כך קרה). אז איך מערכת כזו דורשת שלושה חודשים לקיום בחירות? איך קורה שראש ממשלה שהודיע על פרישתו מחזיק במושכות, ללא כל מנדט ציבורי, במשך תשעה חודשים?

(יוסי גורביץ)