ירושלים המערבית מחולקת לשניים: האנשים שחיים בה והאנשים שמבקרים בה. הראשונים חיים את היומיום של ירושלים, את ההווה של העיר, והאחרונים פוקדים את אתריה ההיסטוריים, את עברהּ. מעטים מדי מקדישים תשומת לב לאופן בו ההווה והעבר של ירושלים משתקפים זה בזה: ירושלים המערבית ערמה דורות של חלומות בלתי ממומשים ששרידיהם מבצבצים בין חרכי היומיום של העיר.

בניין בית-החולים שערי-צדק הישן, שנחנך ב-1902 והיה בית-החולים הראשון והמוסד הציבורי היהודי השלישי שנבנה ברחוב יפו, מחוץ לחומות העיר העתיקה, משמש היום כבית רשות השידור.  ב-1890 נשלח ד"ר ולאך מטעם "ועד יהודי פרנקפורט" לסייע ליהודי העיר העתיקה, שמצבם הרפואי בשלהי המאה ה-19 היה בכי רע. בעזרת יהודי גרמניה וברשות הד"ר ואלך נרכש המגרש שעליו נבנה בית-החולים, לפי תכנית שהותקנה בידי האדריכל הגרמני ת. סנדלר. מלאכת הבניין נעשתה בידי פועלים יהודים וערבים – עובדה שלא היתה עניין של מה בכך. בעלי המקצוע בענף הבנייה, המחצב והנגרות, היו הערבים והיהודים למדו מהם את המלאכה. הקבלן שהופקד על ניהול העבודה, היהודי הירושלמי ר' יעקב מן, עודד וחיזק את העבודה העברית והורה ליהודים את מלאכת הבניין.

בניין שערי צדק הישן מעטר גם את השער של חוברת 33 של "קרדום – דו-ירחון לידיעת הארץ", שיצאה לאור במאי 1984 ושכותרתה "ירושלים: בניינים בעיר החדשה". התמונה, אשר מתנוססת על שער החוברת, צולמה בסוף המאה ה-19 ונראה בה בניין בית החולים לקראת סיום עבודות הבנייה. בתמונה, הבניין ניצב יחידי בשממה התנ"כית. לאורך חזית הבניין עוברת דרך עפר – רחוב יפו של הימים ההם – ועליה פוסעים ילידים שמוליכים שיירת גמלים. הניגוד בין הבניין האירופי, המודרני והמפואר, לבין השורשיות וההוד ההיסטורי של השממה הארץ-ישראלית שגמלים עוברים בה, מייצרים את המיתולוגיה של "ירושלים, העיר החדשה". לכל אורך החוברת ניכרת החשיבות שמייחס שמואל אבן-אור, מחבר החוברת, להוד ההיסטוריה ולחיוניותה של הקדמה. בתמונה שעל שער החוברת מ-1984, שיתוף הפעולה עם הילידים הערבים נעדר מפאר הבניין; הילידים הינם חלק מהנוף, כמו הגמלים והשממה.

ביום רביעי, השניים ביולי 2008, ברחוב יפו סמוך לבניין בית החולים שערי צדק הישן, אחד מאותם ילידים, נוהג בטרקטור ולא בגמל, שוב לקח חלק בדרמה הישראלית, הפעם באמצעות מעשה רצחני. חוסאם תייסיר דוויאת, נשוי ואב לשני ילדים, תושב צור באחר שבמזרח ירושלים, אשר שימש נהג דחפור בעבודות התשתית ברחוב יפו במסגרת פרויקט הרכבת הקלה, החל דורס מכוניות ואנשים. חוסאם רצח שלושה בני-אדם ופצע כשלושים לפני שנורה ע"י שוטר וחייל שהיו במקום בעת האירוע.

הדמיון בין יחסנו אל מוליכי הגמלים שבתמונה מסוף המאה ה-19 לבין יחסנו לחוסאם מעורר תמיהה. על אף שלמוליכי הגמלים חלק חשוב ביצירת הדרמה הנשקפת אלינו מן התמונה, אין אנו מעוניינים להכיר את סיפורם ואת חייהם. והנה, על אף שישראלים רבים וודאי יסכימו כי מעשיו של חוסאם ראויים לתשומת-לב מצידנו, לא נשמעים קולות הקוראים להכיר את את הנסיבות שהביאו למעשה. כיצד ייתכן שאיננו רוצים להכיר את נסיבות חייו גם כאשר אנו מאמינים שלמעשיו השפעה מכרעת על חיינו? אמנם אין פלא שאיננו רוצים "להבין" אדם שעשה מעשה מתועב כל כך, אך מדוע איננו רוצים "להכיר" אותו – אחרי הכל, אפשר להכיר אדם ולתעב אותו בעת-ובעונה אחת? על אף שיכולתנו למנוע אירועים נוספים מסוג זה תלויה בתשובה לשאלה 'מה מביא אדם לעשות מעשה אובדני ואלים כל כך?', שאלה זו אינה מטרידה יהודים ישראלים, שרובם המכריע מעולם לא ביקר בסביבת מגוריו של חוסאם – צור באחר, שכונה מזרחית בירושלים המאוחדת.

גם אם רחש לנו שנאה, כמי ששימש שלוש שנים נהג דחפור במערב ירושלים, חוסאם וודאי הכיר אותנו. הוא השתתף בבניית התשתיות של מערב ירושלים; תשתיות שנעדרות משכונת צור באחר שבמזרח העיר. הוא היה עד לחופש התנועה שנמנע ממשפחתו, במיוחד מאז שגדר ההפרדה ביתרה את שכונתו לשניים. הוא צפה בקלות שבה יהודים מקבלים היתרי בנייה, היתרי בנייה שנמנעים מתושבי מזרח ירושלים על אף שהם זקוקים להם כאוויר לנשימה. הוא ידע שישראלים יהודים לא שמעו על ההבדל שבין ה"אזרחות" שהם נהנים ממנה לבין ה"תושבות" שהוענקה לו אחרי שכפרו נכבש כתושב מזרח ירושלים המסופחת, ושיכולה להשלל ממנו בכל עת. הוא ידע שככל שיעבוד קשה, שכרו לא יספיק לו על מנת לפרנס את משפחתו. הוא הכיר את אזרחי ישראל היהודים טוב מספיק כדי לדעת שהם לא יודעים את כל זה ושלא משנה כמה ישתדל, הם לעולם לא ידעו – היהודים לא רוצים להכיר אותו, לא רוצים לדעת מי נוהג בדחפור. הוא בונה את עתידם – הרכבת הקלה – אך נעדר מהעבר ומההווה שלהם כאחד. והנה האירוניה המחרידה שבמעשהו של חוסאם: גם אם שנוּא על ידנו, חוסאם חדר לחיינו והיום הוא קיים יותר במרחב הישראלי משהיה בחייו.

אסור שלא לגנות את מעשהו של חוסאם תייסיר דוויאת. אך על מנת שהגינוי לא יהיה סתמי, עלינו גם להסב תשומת לב לנסיבות שהביאו למעשה – אם נסיבות מביאות למעשה כזה, כיצד אפשר שלא לגנות אותן? יאוש וחוסר-אונים הן תכונות אנושיות, תכונות המביאות בני אנוש לשמש תליינים בשערי הצדק.   

(עודד נעמן)

שר בטחוננו האהוב, אהוד "מפרק השעונים" ברק, "הנחה את צה"ל להתחיל בהכנות" להריסת… אה, רגע. בעיה. Ynetמגדיר את האובייקטים המיועדים להריסה כ"בתי המחבלים", יען כי אהודנו, המנסה להתאושש מחשיפת העובדה שמזוודתו עבה ממעטפת אולמרט, החליט להחריב באותה הזדמנות גם את בית הרוצח מישיבת מרכז הרב. גם "הארץ" מדבר בכותרתו הראשית על "בית המחבל" מירושלים.

דווקא "מעריב" – המצטט את טלי פחימה – משתמש במינוח המדויק: "בית המשפחה". שני הרוצחים, זה ממרכז הרב וזה מרחוב יפו, כבר מתים. הם נשאו בעונש החמור ביותר, זה שהחוק הישראלי איננו מאפשר בפועל. החרבת הבתים לא תפגע בהם; הם מתים. הם מעבר לכוח הענישה שלנו.

במי היא תפגע? בקרובי משפחתם. כלומר, מדיניותה הרשמית של ישראל היא חזרה לענישה קולקטיבית, שבמוצהר איננה מנסה לפגוע בפושע, אלא בקרובים אליו. זה איננו צדק ואיננו יכול להיות צדק; זו נקמה ותו לא.

חובשי הכיפות, המייללים מול הירח בדרישות להחרבת בתיהם של החפים מפשע, לא מהססים לומר זאת. חנוך דאום קרא לכך במפורש היום ב"ידיעות אחרונות", והציע "פגיעה במשפחה המורחבת". חובש כיפה אחר, מרבני צה"ר – אם מישהו היה זקוק עדיין להוכחה שההבדל בין רבני צה"ר לשאר חובשי הכיפות הוא רטורי בלבד, הנה הוא – קורא גם הוא לפגיעה ב"סביבה הקרובה". בצדקנות, הוא מציין ש"החוק אגב מאפשר הריסת ביתו של מחבל גם אם ברור מעל לכל ספק שאף אחד מבני הבית לא היה מעורב ולא ידע על מעשיו". הוא צודק לחלוטין מבחינה חוקית – ועל כך מיד – אבל נכשל קשות במבחן המוסרי. איך יכול אדם לתמוך בפגיעה בבני אדם אחרים, כשהוא יודע מעל לכך ספק שהם לא היו מעורבים בפשע ולא ידעו עליו? המאמין בשופט כל הארץ לא יעשה משפט? אה, נכון, שכחתי: האחרים אינם, לשיטתו, בני אדם.

מה שדאום ושאר הכנופיה – שהפעם יש לה תמיכה מדרג הנמושות הפוליטי שלנו, מראש הממשלה ומטה – רוצים בעצם הוא שישראל תהפוך, ברשות ובסמכות, לגוף טרוריסטי. הם רוצים שישראל לא תבחין בין מותרים בפגיעה – מחבלים – ובין כאלו שאינם, היינו אזרחים. מבחינתם, מותר לפגוע בכל הפלסטינים, ולו כדי להפחידם.

האם החוק מאפשר זאת? ודאי. בישראל עדיין תקפות תקנות שעת חירום. מייסד חירויות האזרח בישראל, מנחם בגין, הגדיר אותן בשעתו כ"גרועות מאלו של הנאצים". סעיף 119 לתקנות קובע כי "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו… כל בית, מבנה או קרקע, השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נשפטים בבית דין צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה…"

ככלל, תקנות שעת חירום אינן מופעלות בישראל. הדרישה להפעלתן בירושלים המזרחית, שרשמית היא חלק מישראל על פי חוק, מציגה את סיפוחה של ירושלים כבלוף המשפטי שהוא. יש שני חלקים לעיר: חלק שבו אפשר לדבר על הפעלת חוקי שעת החירום, וחלק שלא. השוני הזה, כמה מוזר, נחלק בדיוק לפי פילוח דתי.

על פניו, היו צריכים חובשי הכיפות לחשוש מהפעלתו של סעיף 119. רבים מהם "עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים" על תקנות שעת חירום. האלימות היא כלי מגזרי ראשוני הן אצל החרדים והן אצל המתנחלים. אבל הם יודעים היטב שהשלטון הנוכחי איננו נטול פניות כפי שהיה השלטון הבריטי, ושהכלי הזה יופעל תמיד רק נגד לא-יהודים. שני בתיו של המחבל עדן נתן-זאדה – זה שבישראל וזה שבהתנחלות תפוח, שם מצא מחסה כעריק מצה"ל עת תכנן את מעשה הטבח שלו – עדיין עומדים, ואיש לא חשב להורסם. גם משפחתו של ברוך גולדשטיין שוכנת לבטח, וכך גם משפחות רוצחים יהודים אחרים.

האם הריסת בתים, מעבר להיותה ענישה קולקטיבית ועל כן פשע מלחמה, מועילה? הבהמה הירוקה, אחרי 40 שנים כמעט, הגיעה למסקנה שלא, ועל כן הורתה על הפסקת הפשע. ברור מדוע חובשי הכיפות מנפנפים את העובדה הלא-נעימה הזו: הם שואפים לנקמה, ועוד יותר מכך הם רוצים בתקדים של החרבת בתים במזרח ירושלים; זה יהיה סוף הפיקציה החוקית על שוויון לאנשים שעצם קיומם הוא מבחינתם עבירה כלפי שמים. גם העובדה שהפעולה הזו תדרדר עוד יותר את היחסים עם ערביי ישראל חיובית בעיניהם.

מדוע רוצים בכך צמד תאומי השלמונים, זוג האהודים? כנראה כדי לקושש איזה אחוז תמיכה נוסף מהאספסוף. לכן גם הפמפום בכלי התקשורת, שכרגיל מזהים את הכיוון אליו נעה שבשבת דעת הקהל ומצטרפים אליו, של הביטוי "בית המחבל": הוא מיועד לאפשר את בליעתו ביתר קלות של פשע מלחמה. "בית המשפחה" היה מזכיר לנו שהמחבל כבר מת, שהפגיעה היא במי שלא פשעו. לא מקרה הוא שהשימוש בו הוא מפי טלי פחימה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

פלסטיני ירושלמי רצח היום שלושה ישראלים ופצע עשרות נוספים באמצעות טרקטור. בעוד כוחות הבטחון הישראלים מנהלים מריבה נלעגת למדי על השאלה מי הכניס את הכדור האחרון, הסופי, במחבל, מיהר הבי.בי.סי. והעלה סרטון של החיסול.

הישג עיתונאי נאה, שאיבד הרבה בשל הכותרת שנתנו לו העורכים: "נהג בולדוזר ישראלי נורה למוות". מתחת לכותרת, ומתחת לשני קטעי וידאו, מגיע גם הסיפור האמיתי. כסת"ח צריך הרי להיות.

לא שזה צריך להפתיע: הבי.בי.סי. מנהל מזה ארבע שנים מאבק עיקש למנוע את פרסומו של דו"ח ביילן (The Balen Report), דו"ח פנימי שהזמין הארגון-עצמו על סיקורו במזרח התיכון. ההערכה היא שהבי.בי.סי. שורף כמויות נכבדות של כספי ציבור כדי למנוע מהדו"ח לראות אור יום, משום שהוא ביקורתי מאד כלפי ההטיה של הבי.בי.סי. כנגד ישראל. אתם יודעים, דברים בנוסח הכתבת של הרשת שפורצת בבכי עם השמע הידיעה על מותו של יאסר ערפאת.

הבי.בי.סי. לא לבד, כמובן. בסוף מאי, נתן בית משפט צרפתי פסק דין סופי בתביעת הדיבה של ערוץ 2 הצרפתי כנגד פיליפ קרסנטי. הלה טען בעקשנות שצילומי מותו של מוחמד א דורה, שהסעירו כל כך את העולם בתחילת האינתיפאדה והפכו לסמל לאומי פלסטיני, זויפו. השופטים כתבו פסק דין קטלני: הם קבעו שדבריו של קרסנטי הם דיבה והוצאת שם רע – ושהם מוצדקים לחלוטין. הם ציינו שקרסנטי הביא 14 ראיות לדבריו, שעורכים בכירים הביעו "ספקות חמורים" בנכונות שידור הקלטת של הכתב שארל אנדרלין, שדבריו של אנדרלין (שכזכור, השמיט חלקים נרחבים מהווידאו שצולם) "אינם קוהרנטיים", והם קיבלו כראיה עדות הקובעת כי הסבירות שהסצינה כולה בוימה על ידי הפלסטינים "עומדת על כ-95%".

עלילת הדם של רצח א דורה – שאם אכן נרצח, דמו על ידיים פלסטיניות – זעזעה בשעתו את העולם. העובדה שהיא עלילה, קצת פחות. רוב כלי התקשורת בצרפת נמנעו מלדווח על זיכויו של קרסנטי. אתם יודעים מה, עזבו את כלי התקשורת הצרפתים – להוציא בן דרור ימיני, שיש לו נסיון בחשיפת אמיתות לא נעימות למיניסטריון האמת הלא רשמי שלנו, גם התקשורת הישראלית די שתקה. בג"צ הגן על זכותו של אנדרלין לשאת תעודת עיתונאי ישראלית. הסיבה לכך היא שאין הוכחה שאנדרלין הפיץ שקרים במודע, אלא רק מתוך רשלנות וחוסר מקצועיות. נו, לפחות הם קבעו שהשענות ללא חקירה ודרישה על צלם פלסטיני היא "התנהלות בלתי מקצועית". [אסף ברטוב מעיר שגם שמעון הלקין כתב על הנושא בהרחבה, בעיקר בעיתונות הכתובה באנגלית. – יצ"ג]

על מוחמד בכרי, עם זאת, אי אפשר לומר שהוא לא שיקר. בית משפט ישראלי קבע, למעשה, שהוא שיקר גם שיקר, ושעלילת הדם שלו – סרט התעמולה המתחזה לדוקומנטרי, "ג'נין, ג'נין" – נערכה ב"חוסר תום לב" ושאיננה נתמכת בראיות.

נזכיר במה מדובר, כי זה היה מזמן, ב-2002: החיות הדו רגליות שממזרח לקו הירוק (אותה קבוצה ש-81% מתוכה תמכו בפשעי מלחמה כנגד אזרחים, ושעדיין רואה ברובה רוצחי ילדים כגיבורים) מבצעות טבח אחד יותר מדי, וחוטפות בפרצוף תגובה צבאית הולמת ומאוחרת מאד. המבצע הצבאי מתמקד בג'נין, "בירת המתאבדים", ומחסל כמה עשרות מחבלים ושובה עוד כמה מאות. בקרבות באזור נהרגים יותר מעשרה חיילי צה"ל. הפלסטינים מארגנים במהירות מצג-שווא של "טבח" – אבל הוא נערך בקצת פחות כשרון מהרגיל, כי אפילו האו"ם של קופי ענאן דוחה בבוז את הטענה הזו.

ואז צץ בכרי ויוצר את "ג'נין, ג'נין". באקט נדיר של טמטום קשה, מנסה הצנזורה הישראלית לבלום את הקרנת הסרט, ומעניקה לתועמלן זול סטטוס של קדוש מעונה. כל מיני גורמים חתרניים – למרבה הצער, גם שולמית אלוני – ממהרים לאמץ את הוולטר החדש. אני מוכן למות על זכותך לשקר ולטעון שאני רוצח, או משהו כזה.

נהוג במקומותינו להאשים את "ההסברה". אני לא בטוח שזה נכון. השקרים האלה צומחים על קרקע מציאותית מאד, על רקע רצח של אזרחים פלסטינים רבים על ידי הבהמה הירוקה והסתרת הפשעים על ידי המערכת הצבאית. זה לא רק ר' מרפיח ו"כל מי שנע במרחב, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו" שלו; זו גם רייצ'ל קורי, שהיתה שוטה אידיאליסטית ללא ספק, אבל זו לא עילה להדרס על ידי בולדוזר; אלה גם טום הרנאדל וג'יימס מילר, פעילי שלום בריטים שנרצחו על ידי חיילי צה"ל; ויש עוד. מי שהתיר את רסנה של הבהמה הירוקה, מי שמעודד כל פשע מלחמה בקריאות "כל הכבוד לצה"ל", איבד את הזכות להתלונן על כך שהנראטיב העולמי קובע עכשיו שישראל היא, תמיד, פושעת מלחמה; שכל מה שהיא עושה, תמיד, פסול; ומסיק מכך שדמם של אזרחיה, תמיד, מותר. הציבור הישראלי, שמפסיד לפלסטינים את הקרב על הבהמיות רק בנקודות, יכול לבוא בטענות רק לעצמו.

התקשורת המערבית, והישראלית בכלל זו, צריכה לעשות חשבון נפש משלה, ולראות כיצד היא נגררת – בעצלות, בחוסר מחשבה – שוב לעמדה של "אידיוט מועיל". היא צריכה לשבור את התפיסה הבסיסית של "פרא אציל ומדוכא מול מערבי מרושע" שמדריכה אותה כל פעם שהיא מתעסקת בעולם השלישי, ולהתחיל לראות שהמציאות מורכבת משני מחנות שאף אחד מהם לא סימפטי. אבל שרק לאחד מהם יש מחויבות, מהוססת אמנם, לאמת. והיא צריכה להפסיק להתרפס אוטומטית בפני כל ברברי מהעולם השלישי, ולהשליך את רגשות האשמה המיותרים שלה על "אירופים" שאיתרע מזלם להיות במקום.

המסקנה צריכה להיות שבהצהרותיו של דובר צה"ל תמיד יש לפקפק, אבל טענות של פלסטינים – האמונים על תפיסת התע'קיה, המתירה לשקר למען מטרה דתית – יש לדחות על הסף, אלא אם הן מגובות בראיות אמינות אחרות.

אה, ועוד משהו – את העורכים ההם של הבי.בי.סי. צריך לפטר. עכשיו. אין צורך לדאוג להם: אל ג'זירה תמיד מחפשת עובדים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

[אזהרה – הפוסט מכיל ספוילרים לסרט "וואלס עם באשיר" בכמות שתפרנס ועדת חקירה]

סרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", נפתח בלהקת כלבים זועמת, פראית, ששועטת ברחובות תל אביב של שנות האלפיים, מתקבצת סביב בית דירות באוהאוסי, ונובחת תחתיו בטירוף. פרצוף מבוהל של גבר בשנות הארבעים לחייו מביט בהם מהקומה העליונה. הוא יודע בדיוק כמה כלבים יש שם: 26. הוא יודע, כי הוא זוכר איך הרג כל אחד ואחד מהם.

[אני רציני בקשר לספוילרים. באמת. וחבל, סרט משובח. הזדמנות אחרונה. הפוסט הזה, אגב, יהיה קצת אסוציאטיבי.]

והמחשבה הראשונה, השגויה, שלי, כשהוא ציין את המספר 26 – "לא שלושים, אני יכול להגיד לך בדיוק, 26" – היתה שהמספר מציין את מספר השנים מאז תחילת המלחמה. 1982. עמדתי להכנס בשנה הבאה לישיבת נחלים, לחטיבת הביניים. ביקשו מאיתנו להכין, כעבודת קיץ, חיבור המוכיח את זכותה של ישראל על צור וצידון, כביכול מאז ימי שלמה. הכרתי את התנ"ך, או לפחות את הנביאים המוקדמים, וקצת תמהתי על ההתעלמות מהטקסט המפורש "אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל". היתה אופוריה, מתודלקת על ידי הקרב האווירי ההוא, שבו הושמדו כמאה מטוסים סורים ללא אבידות חיל האוויר. אביו של אסף, ידידי מבית הספר, לקח אותנו לתערוכת השלל העצומה שהציג צה"ל בתל אביב, של ציוד שנתפס שלל בלבנון. הייתי צעיר מכדי להבין שמדובר בלוחמה פסיכולוגית שמכוונת נגדי, שמיועדת לשכנע אותי שהיה שווה להקריב מאות הרוגים בשביל… משהו.

זה היה ביוני-יולי, לפני שהתחוור שנכנסנו לבוץ שממנו נידרש ל-18 שנים כדי לצאת. זה היה באותה תקופה שבה התקשורת עדיין כיבדה את שקרי הממשלה ולא חשפה אותם בציבור. זה היה בתקופה שבה מי שרצה לדעת שהיו הרוגים בקרב על הבופור היה צריך לעיין בעמודי מודעות האבל. זה היה בתקופה שבה מפגינים נגד המלחמה חטפו מכות, ועורך "ידיעות אחרונות" עודד זאת בטורו. זה היה בתקופה שבה הכחיש צה"ל שחייליו נכחו בביירות – בזמן שמצלמות טלוויזיה צילמו אותם שם ללא הרף. זה היה בתקופת הרפאים ההיא, שבה דיברה הממשלה על 40 קילומטרים – וצה"ל ביצע באותו יום ראשון של המלחמה נחיתה ליד ביירות. זה היה בתקופה שאהוד ברק, אז הבטחה שטרם הספיקה להחמיץ, הציע לשרון להרחיב את המלחמה לסוריה ולהונות את הציבור לשם כך. זה היה לפני סברה ושתילה.

"וואלס עם באשיר" סובב כולו סביב הטבח ההוא, סביב מעורבותו הפעילה מאד של צה"ל בטבח, סביב ההדחקה של כך, שהיא לא רק של כותב התסריט וגיבור הסרט, אלא של הציבור הישראלי כולו. כשהסרט מתחיל, הגיבור לא זוכר כלום ממלחמת לבנון, רק סיוט לא ברור, מצמרר, של שחיה בים בעת לילה, כשהשמיים מתחילים להתמלא באור הרפאים של פצצות תאורה.

ואפשר שהקדמתי את המאוחר: כי בשלב זה בסרט, הסצינה השניה או השלישית שלו, אנחנו עוד לא יודעים שמדובר בטבח. אבל פצצות התאורה הללו הבהירו לי מיד במה מדובר, מה הסוד האפל במותחן הפסיכולוגי הזה.

כי מיד כשהתבררו מימדי הטבח, פצחה מכונת התעמולה השניה ביעילותה במזרח התיכון – שניה רק לזו הפלסטינית, ועל כך בפוסט קרוב – בהסתערות חזיתית, שמטרתה היתה לשכנע אותנו שלא קרה שום דבר, ש"ערבים הרגו ערבים", שסברה ושתילה היתה רק עוד טבח אחד מני רבים בלבנון, שלצה"ל לא היה שום קשר, אבל שום קשר, לאירועים. המיתוס הזה, בסיועה של מקהלה תקשורתית אחידה כמעט, גם השתרש; לימים הוא יאפשר לרוצח מסברה ושתילה, אריאל שרון, לצייר את עצמו כקורבן השמאל.

ולמיתוס הזה, כפי שמיטיב "ואלס עם באשיר" להראות, אין שום קשר למציאות. האורות של פצצות התאורה הללו רודפים אותך כל הסרט – משום שאלו פצצות ישראליות, פצצות שירו חיילי צה"ל כדי להאיר לטובחים את דרכם. הפצצה זרחה, והשוחט שחט. אחר כך שלח צה"ל גם דחפורים כדי להעלים את הגוויות. כל זה נכתב במפורש בעיתונות הישראלית באותם ימים, וראויים לאזכור מיוחד מאמריו של חנוך ברטוב, שפורסמו לאחרונה מחדש בקובץ "לגדול ולכתוב בארץ ישראל".

רון בן ישי, שמתראיין בסרט, מזכיר שוב איך העיר את שרון בליל הטבח, דיווח לו על כך, ושרון לא עשה דבר. הוא גם מזכיר איך ראה את עמוס ירון מפזר את הפלנגות בצעקות של "אווריבאדי גו הום, סטופ דה שוטינג אימידיאייטלי". חיילי צה"ל ראו חלקים מהטבח בזמן אמת ודיווחו עליו למטה. המטה התעלם.

זה היה טבח בקבלנות משנה. הפלנגות ודאי לא היו זקוקים לעידוד כלשהו. שרון טען לאחר מעשה שהטבח היה תקלה בלתי מכוונת, מקרה, אובדן שליטה על בעלי ברית פרועים. העמדה הזו הפכה לעמדה הישראלית הרשמית. אבל, כפי שאומרת אחת הדמויות בסרט, ה'הפתעה' מהטבח אף פעם לא היתה ברורה. וגם לא מי יודע מה אמינה. עכשיו היא אמינה עוד פחות.

כפי שחשף אמיר אורן ב"הארץ" בסוף השבוע, שרון ידע בדיוק מה ערכן של הפלנגות הרבה לפני הטבח. בדיון מטה ב-14 ביוני, אמר שרון "צריך להפסיק לתבוע מהם ליטול חלק בפעילות מבצעית. עזבו אותם, הם לא יעשו שום דבר. אולי אחר כך, כשהכל כבר לא יהיה קיים ואפשר יהיה לבזוז, לרצוח, לאנוס – כן, אז הם יאנסו, יבזזו, וירצחו". באותו שבוע עודכן שרון שהפלנגות רצחו 500 איש שנעצרו במחסומים; שרון גם עודכן בכך שה"מנגנון המיוחד" של אלי חובייקה – האחראי הישיר על הטבח, שנרצח באופן מסתורי ב-2002, זמן קצר לאחר שהבטיח להעיד כנגד שרון בבית דין בינלאומי – רצח בביירות 1,200 איש. "בית המטבחיים" של חובייקה, בפאתי ביירות, הוא המיקום לאחת הסצינות היותר מטרידות בסרט.

ושלושה חודשים לאחר אותו דיון מטה, מורה שרון לאנשים שאמר כי הם טובים רק ב"ביזה, אונס ורצח" לבצע "פעולת טיהור" בשני מחנות פליטים, המאוכלסים בשנואי נפשם של הפלנגות – זמן קצר לאחר חיסולו של מנהיגם הנערץ, באשיר ג'ומאייל. צה"ל, שהאחריות לגורלם של התושבים המחנות היתה בידיו ככוח כובש, קיבל הוראה להשאר מאחור ולתת סיוע לוגיסטי בלבד. והוא נתן. הפצצות הללו, הדחפורים ההם.

במהלך הטבח, שאל אחד מאנשיו של חובייקה ברשת הקשר מה לעשות במספר נשים וילדים שהחזיק. "אתה יודע בדיוק מה לעשות," נבח חובייקה בחזרה. צה"ל הקליט את השיחה. האם היה מישהו שלא ידע מה פירושה? ספק.

הסתכלנו הצידה, הדחקנו. ואז, כמו זכרונותיו של ארי פולמן מלבנון, גם ההנחיה ההיא של שרון התפרצה, וחשפה שוב את פצצות התאורה ההן, שכל כך רצינו לשכוח. אותן, ואת כל השקרים שאהבנו, ועודנו אוהבים, לספר לעצמנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)