ממשלת לולמרט רשמה אמש שיא חדש: היא הובסה בארבע הצעות אי אמון. ועדיין היא עומדת, וזאת משום שאף שלא זכתה ממשלת הצללים החיוורים הזו לאמון הכנסת, המערערים עליה לא הצליחו לגרוף 61 קולות.

התוצאה הלא סבירה הזו היא אחת מהרעות החולות שנותרו כספיחי אותה מגפה של פרופ' רייכמן, שינוי שיטת הממשל ובחירה ישירה של ראש הממשלה. רייכמן רצה לחזק את ראש הממשלה מול הכנסת, אבל התוצאה היתה הפוכה: מכה אנושה ליכולת המשילות של הממשלה. מצב הביניים הזה, שבו ממשלה מאבדת את אמון הכנסת אבל איננה נופלת, רק הגביר את כוחן של המפלגות הסחטניות – אה, לעזאזל, למה לשחק במילים, הוא הגדיל את כוחה של ש"ס – ותרם את שלו לדעיכת התפיסה שהממשלה היא גוף בעל אחריות קולקטיבית.

הראשון שחווה את התהליך על בשרו היה אהוד ברק, שבשלהי כהונתו הארוכה מדי נהנה מאמונם של כ-30 חברי כנסת בלבד – אבל שמר על מעמדו כראש ממשלה, משום שחברי הכנסת לא רצו ללכת לבחירות, וידעו היטב למה. האובר-חוכם הזה, שהצליח בשלל סיפורים על הרפתקאותיו כמפרק שעונים להעלים את העובדה שבאריתמטיקה בסיסית הוא לא שולט, הביא עלינו את התוצאה הגרועה מכל: בחירות לראשות הממשלה בלבד, תוך השארת הכנסת שאיבדה את סיבת קיומה כ-Rump Parliament ליורשו.

רגע החסד היחיד-כמעט (השני היה ההתנתקות הבעייתית) של יורשו שרון היתה הפעם שבה החזיר את תפיסת הממשלה כקולקטיב ופיטר את שרי ש"ס שהעזו להצביע נגדו. עבתה זרתו ממותני לולמרט: בשבוע שעבר הצביעו שרי העבודה כנגד הממשלה, ואף שבחוק נקבע כי שר המצביע כנגד הממשלה ייראה כמתפטר, נמנע לולמרט מלפטרם. אין לו די כוח פוליטי. אין לו כוח פוליטי לשום דבר.

כשממשלת ברק ספגה אי אמון, כתבתי שעל אהוד ברק להתפטר: הוא איבד את תמיכתו של הגוף הריבוני של ישראל. זה קרה בסופו של דבר. על מעלים ההון המתבצר בלשכת ראש הממשלה אין טעם להשחית מילים כגון אלו. הוא יצא ממנה רק באזיקים. ובין מעטפה להלוואה, בין בית נוסף לראשונטורס, מתמוסס השלטון, טובע ב-85 אמירות "לא זוכר". בין לבין, מארגן לנו לולמרט מופע שעשועים ובו שכירי גלימה מפליאים בלהטוטיהם, ורק על שאלה אחת הם מתחמקים מלענות: מדוע ראש הממשלה, שאמר לפני חודשים ספורים שלא קיבל כסף מהמאכער הזה של מרכז הליכוד, שינה את גרסתו וכעת הוא מודה שקיבל מעטפות גדושות מזומנים. אמנם, הוא טוען במאות וטלנסקי עונה לו במאות אלפים, אבל מאחר ואנחנו כבר יודעים מיהו לולמרט, האם יש באמת טעם להתווכח על המחיר?

לולמרט לא שורד בכוחו-שלו. עוזרת לו הנבחרת העלובה ביותר של פוליטיקאים שאי פעם אכלסה את הממשלה והכנסת. ציפי לבני חושבת שהשמצה מדי שבועיים של הממונה עליה היא הפגנה של אומץ פוליטי. אהוד ברק עדיין עסוק בחישוביו המיסטיים וטרם הצליח לפענח את הנוסחה שתסב לו את התבוסה הגדולה ביותר. ביניהם מזדחל לו חסר החוליות מקבר יוסף, פושע המלחמה שאול מופז, ההוא שערק מהליכוד לקדימה במהירות כה רבה עד שמכתבו לחברי מרכז הליכוד, המבטיח נאמנות למפלגתם, הגיע עדיהם כשהוא כבר היה במפלגה הפלילית ביותר בישראל. ועל כולם מרחף צילו של הפנטזיונר הנהנתן מהליכוד. בינתיים, על פי מספר דיווחים, יושב שמעון פרס בדד בבית הנשיא ומבכה את מר גורלו: לו אך דחה את בחירתו במספר חודשים, יכול היה לנסות שוב את מזלו בהתמודדות על ראשות הממשלה. זמנית, כמובן: אין דבר זמני מפרס. לא; הנבחרת הזו לא תעמיד את עצמה לבחירות, כל עוד תוכל להמנע מכך.

זה מה שיש. נראה שגם זה מה שיהיה. עד שלא יהיה. עד שיקום גם פה איזה קרומוול ויאמר "את אותן מילים נוראיות": לכו, לכו למען השם. בקצב ההתדרדרות הנוכחי, סביר שההפיכה הזו תלווה באנחת רווחה מצד רוב הציבור.

בשבועות הראשונים, לפחות. אחר כך יהיה מאוחר מדי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)