[אזהרה – הפוסט מכיל ספוילרים לסרט "וואלס עם באשיר" בכמות שתפרנס ועדת חקירה]

סרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", נפתח בלהקת כלבים זועמת, פראית, ששועטת ברחובות תל אביב של שנות האלפיים, מתקבצת סביב בית דירות באוהאוסי, ונובחת תחתיו בטירוף. פרצוף מבוהל של גבר בשנות הארבעים לחייו מביט בהם מהקומה העליונה. הוא יודע בדיוק כמה כלבים יש שם: 26. הוא יודע, כי הוא זוכר איך הרג כל אחד ואחד מהם.

[אני רציני בקשר לספוילרים. באמת. וחבל, סרט משובח. הזדמנות אחרונה. הפוסט הזה, אגב, יהיה קצת אסוציאטיבי.]

והמחשבה הראשונה, השגויה, שלי, כשהוא ציין את המספר 26 – "לא שלושים, אני יכול להגיד לך בדיוק, 26" – היתה שהמספר מציין את מספר השנים מאז תחילת המלחמה. 1982. עמדתי להכנס בשנה הבאה לישיבת נחלים, לחטיבת הביניים. ביקשו מאיתנו להכין, כעבודת קיץ, חיבור המוכיח את זכותה של ישראל על צור וצידון, כביכול מאז ימי שלמה. הכרתי את התנ"ך, או לפחות את הנביאים המוקדמים, וקצת תמהתי על ההתעלמות מהטקסט המפורש "אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל". היתה אופוריה, מתודלקת על ידי הקרב האווירי ההוא, שבו הושמדו כמאה מטוסים סורים ללא אבידות חיל האוויר. אביו של אסף, ידידי מבית הספר, לקח אותנו לתערוכת השלל העצומה שהציג צה"ל בתל אביב, של ציוד שנתפס שלל בלבנון. הייתי צעיר מכדי להבין שמדובר בלוחמה פסיכולוגית שמכוונת נגדי, שמיועדת לשכנע אותי שהיה שווה להקריב מאות הרוגים בשביל… משהו.

זה היה ביוני-יולי, לפני שהתחוור שנכנסנו לבוץ שממנו נידרש ל-18 שנים כדי לצאת. זה היה באותה תקופה שבה התקשורת עדיין כיבדה את שקרי הממשלה ולא חשפה אותם בציבור. זה היה בתקופה שבה מי שרצה לדעת שהיו הרוגים בקרב על הבופור היה צריך לעיין בעמודי מודעות האבל. זה היה בתקופה שבה מפגינים נגד המלחמה חטפו מכות, ועורך "ידיעות אחרונות" עודד זאת בטורו. זה היה בתקופה שבה הכחיש צה"ל שחייליו נכחו בביירות – בזמן שמצלמות טלוויזיה צילמו אותם שם ללא הרף. זה היה בתקופת הרפאים ההיא, שבה דיברה הממשלה על 40 קילומטרים – וצה"ל ביצע באותו יום ראשון של המלחמה נחיתה ליד ביירות. זה היה בתקופה שאהוד ברק, אז הבטחה שטרם הספיקה להחמיץ, הציע לשרון להרחיב את המלחמה לסוריה ולהונות את הציבור לשם כך. זה היה לפני סברה ושתילה.

"וואלס עם באשיר" סובב כולו סביב הטבח ההוא, סביב מעורבותו הפעילה מאד של צה"ל בטבח, סביב ההדחקה של כך, שהיא לא רק של כותב התסריט וגיבור הסרט, אלא של הציבור הישראלי כולו. כשהסרט מתחיל, הגיבור לא זוכר כלום ממלחמת לבנון, רק סיוט לא ברור, מצמרר, של שחיה בים בעת לילה, כשהשמיים מתחילים להתמלא באור הרפאים של פצצות תאורה.

ואפשר שהקדמתי את המאוחר: כי בשלב זה בסרט, הסצינה השניה או השלישית שלו, אנחנו עוד לא יודעים שמדובר בטבח. אבל פצצות התאורה הללו הבהירו לי מיד במה מדובר, מה הסוד האפל במותחן הפסיכולוגי הזה.

כי מיד כשהתבררו מימדי הטבח, פצחה מכונת התעמולה השניה ביעילותה במזרח התיכון – שניה רק לזו הפלסטינית, ועל כך בפוסט קרוב – בהסתערות חזיתית, שמטרתה היתה לשכנע אותנו שלא קרה שום דבר, ש"ערבים הרגו ערבים", שסברה ושתילה היתה רק עוד טבח אחד מני רבים בלבנון, שלצה"ל לא היה שום קשר, אבל שום קשר, לאירועים. המיתוס הזה, בסיועה של מקהלה תקשורתית אחידה כמעט, גם השתרש; לימים הוא יאפשר לרוצח מסברה ושתילה, אריאל שרון, לצייר את עצמו כקורבן השמאל.

ולמיתוס הזה, כפי שמיטיב "ואלס עם באשיר" להראות, אין שום קשר למציאות. האורות של פצצות התאורה הללו רודפים אותך כל הסרט – משום שאלו פצצות ישראליות, פצצות שירו חיילי צה"ל כדי להאיר לטובחים את דרכם. הפצצה זרחה, והשוחט שחט. אחר כך שלח צה"ל גם דחפורים כדי להעלים את הגוויות. כל זה נכתב במפורש בעיתונות הישראלית באותם ימים, וראויים לאזכור מיוחד מאמריו של חנוך ברטוב, שפורסמו לאחרונה מחדש בקובץ "לגדול ולכתוב בארץ ישראל".

רון בן ישי, שמתראיין בסרט, מזכיר שוב איך העיר את שרון בליל הטבח, דיווח לו על כך, ושרון לא עשה דבר. הוא גם מזכיר איך ראה את עמוס ירון מפזר את הפלנגות בצעקות של "אווריבאדי גו הום, סטופ דה שוטינג אימידיאייטלי". חיילי צה"ל ראו חלקים מהטבח בזמן אמת ודיווחו עליו למטה. המטה התעלם.

זה היה טבח בקבלנות משנה. הפלנגות ודאי לא היו זקוקים לעידוד כלשהו. שרון טען לאחר מעשה שהטבח היה תקלה בלתי מכוונת, מקרה, אובדן שליטה על בעלי ברית פרועים. העמדה הזו הפכה לעמדה הישראלית הרשמית. אבל, כפי שאומרת אחת הדמויות בסרט, ה'הפתעה' מהטבח אף פעם לא היתה ברורה. וגם לא מי יודע מה אמינה. עכשיו היא אמינה עוד פחות.

כפי שחשף אמיר אורן ב"הארץ" בסוף השבוע, שרון ידע בדיוק מה ערכן של הפלנגות הרבה לפני הטבח. בדיון מטה ב-14 ביוני, אמר שרון "צריך להפסיק לתבוע מהם ליטול חלק בפעילות מבצעית. עזבו אותם, הם לא יעשו שום דבר. אולי אחר כך, כשהכל כבר לא יהיה קיים ואפשר יהיה לבזוז, לרצוח, לאנוס – כן, אז הם יאנסו, יבזזו, וירצחו". באותו שבוע עודכן שרון שהפלנגות רצחו 500 איש שנעצרו במחסומים; שרון גם עודכן בכך שה"מנגנון המיוחד" של אלי חובייקה – האחראי הישיר על הטבח, שנרצח באופן מסתורי ב-2002, זמן קצר לאחר שהבטיח להעיד כנגד שרון בבית דין בינלאומי – רצח בביירות 1,200 איש. "בית המטבחיים" של חובייקה, בפאתי ביירות, הוא המיקום לאחת הסצינות היותר מטרידות בסרט.

ושלושה חודשים לאחר אותו דיון מטה, מורה שרון לאנשים שאמר כי הם טובים רק ב"ביזה, אונס ורצח" לבצע "פעולת טיהור" בשני מחנות פליטים, המאוכלסים בשנואי נפשם של הפלנגות – זמן קצר לאחר חיסולו של מנהיגם הנערץ, באשיר ג'ומאייל. צה"ל, שהאחריות לגורלם של התושבים המחנות היתה בידיו ככוח כובש, קיבל הוראה להשאר מאחור ולתת סיוע לוגיסטי בלבד. והוא נתן. הפצצות הללו, הדחפורים ההם.

במהלך הטבח, שאל אחד מאנשיו של חובייקה ברשת הקשר מה לעשות במספר נשים וילדים שהחזיק. "אתה יודע בדיוק מה לעשות," נבח חובייקה בחזרה. צה"ל הקליט את השיחה. האם היה מישהו שלא ידע מה פירושה? ספק.

הסתכלנו הצידה, הדחקנו. ואז, כמו זכרונותיו של ארי פולמן מלבנון, גם ההנחיה ההיא של שרון התפרצה, וחשפה שוב את פצצות התאורה ההן, שכל כך רצינו לשכוח. אותן, ואת כל השקרים שאהבנו, ועודנו אוהבים, לספר לעצמנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)