אם מישהו היה מצמיד סכין לצוואר שלי, הייתי רוצה שהשוטר אלכסנדר שפוזניקוב מערד יהיה הראשון במקום. שלשום חיסל שפוזניקוב, ביריה מדויקת אחת בראש, את סרגיי קורטוב, בן 35. הלז פרץ לדירתה של גרושתו, לקח אותה כבת ערובה, הצמיד סכין לצווארה ואיים לרצוח אותה. שפוזניקוב קרא לקורטוב להוריד את הסכין, ומשהחל הלז לחתוך את צווארה של גרושתו, ירה בו למוות. יפה עשה. יש לקוות שידע להתמודד עם הסיוטים והחרטה שהם מנת חלקו של כל בן תרבות שהורג אדם אחר.

כמקובל במקומותינו, קמה מיד זעקה: איך זה שוטר משתמש בכוח קטלני. למה לא ירה שפוזניקוב ברגלו של קורטוב. נתעלם לרגע מהמיזוגניה העולה מחלק ניכר מהתגובות הללו ("אפשר להבין אותו… האישה בטח מיררה את חייו"), ונתמודד עם הבעיה הטקטית הפשוטה. העובדה הלא סימפטית היא שפרט ליריה בראשו של אדם, ורצוי בקליבר כבד, אין שום דרך מעשית לשתק מיידית תוקף, ודאי לא כשהוא נמצא בקרבה מסוכנת לקרבן פוטנציאלי. ראינו זאת בפרשת פיגוע הטרקטור, כאשר המפגע, פצוע כבר משני כדורים, התעורר לפתע – מזריקת אבן של עובר אורח – והספיק לרצוח עוד אדם בטרם סוכל ממוקדות, על ידי מי שמיומנותו באקדח מרמזת על כך שהוא מסתערב.

שפוזניקוב, כמובן, ארור בבואו וארור בצאתו. הוא מואשם כעת על ידי צדקנים ומיזוגנים בשימוש יתר בכוח; אילו היה מהסס שניות ספורות נוספות, הוא היה מואשם על ידי אותם צדקנים, ועל ידי חלק ניכר מהציבור שקץ בצדק במשטרתו, ברשלנות קטלנית – באי מניעת רצח של עוד אשה על ידי בעלה או בעלה לשעבר. מספרן של הללו גבוה למדי, במיוחד בקרב מהגרים או מוסלמים.

בחלק הלא-מיזוגני של המוחים, נדמה שיש אי הבנה משמעותית שנובעת מתפיסה שלפושע יש זכויות. ואכן יש לו: אילו השליך קורטוב את נשקו, או אם היה נתפס בעת מנוסה, היה על שפוזניקוב להעניק לו את כל שמצווה החוק. אבל לקורטוב היה סכין, והוא היה על צווארה של גרושתו. מסיבה זו בדיוק כל הדיבורים על "שוטר שגזר דין שאינו מופיע בחוק" הם קשקוש. כמו הפשע, הדין בא לפני מעשה ולאחר מעשה; לא בעת מעשה.

במקרה כגון זה, אין לנו עסק בפושע: יש לנו עסק בטורף, בכלב שוטה שאיבד כל זכות, שיש להרדימו סופית בטרם יגרום נזק נוסף. זכויותיו עומדות לו לפני מעשה ולאחר מעשה, אבל לא בשעת מעשה. כשהצמיד קורטוב את הסכין לצווארה של גרושתו, לחייו לא היה עוד כל ערך מוסרי ולחייה היה כל ערך אפשרי.

יתכן שקורטוב רק איים, שהוא לא התכוון לדקור. זה אפשרי. אבל, למרבה הצער, רובנו איננו קוראים מחשבות – וטוב שכך – ומשלקח בת ערובה ואיים לרצוח אותה, הוא גרר את התגובה המתבקשת. משמת, חזר להיות אדם; אפשר וראוי להתאבל על שאדם שפעם אהב אישה הגיע לידי שפיכת דמה. אין להצטער על כך שאכן הומת. הוא, הוא ולא אחר, העמיד אדם שנשבע להגן על הציבור במצב שבו לא היתה לו ברירה שפויה אלא להורגו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)