לא הקשבתי לנאומו של לולמרט הערב. היה ברור לי, כבר בסביבות חמש, כשהתחילו להגיע הקדימונים על "נאום דרמטי", שמדובר בעוד ספין לא מוצלח. ראש ממשלה מתפטר לא מול מצלמות הטלוויזיה, אלא אצל הנשיא, מה גם שלולמרט איננו מן המתפטרים. ההודעה על כך שהוא לא יתמודד בפריימריז של קדימה, ועל כך שיתפטר עם ההכרעה שם ראויה לכל היותר לפיהוק; לא היו לו אפשרויות אחרות, לא נשארו קלפים בשרוולו.

למה דווקא הערב? שאלה טובה, למי שיש כוח לעסוק בה. לשאלה הזו קודמת הנחה סמויה שיש משמעות מתמשכת כלשהי למילים שפולט לולמרט. אני נוטה לפקפק בה. הוא עוסק, תמיד, רק בטקטיקה, רק בחמש הדקות הקרובות. האם הוא מנסה להקדים איזה פרסום קטלני, ליצור מסך רעש שיעלים איזו ידיעה שתרסק סופית את שאריות התמיכה הציבורית בו? אילו הייתי מאמין שאכפת ללולמרט מדעת הקהל, הייתי נוטה לחשוב שהבום העל קולי הזה מיועד להעלים את הפלופ של הצהרים: אז אמר לולמרט ש"הפכנו מעם של אומרי הן לעם נרגן שרוטן כמעט בכל מצב". האמירה הזו – ראוי להתעכב במיוחד על העם האידיאלי של לולמרט – היתה, ברוב המדינות הנורמליות, מחסלת קריירה של פוליטיקאי. לא כאן, ולא רק משום שהקריירה של לולמרט היא זומבי כבר שנתיים.

מייאש במיוחד היה המשפט של לולמרט על כך ש"ראש הממשלה איננו עומד מעל לחוק, אך גם אינו עומד בשום מקרה מתחתיו". לא, אדוני ראש הממשלה, לא; כולנו, אני ואתה – למרבה הצער, אני יותר ממך; במקומך, כבר הייתי באזיקים – כפופים לחוק. כולנו חיים תחתיו. זו משמעותו הבסיסית, הראשונית, של שלטון החוק. ואתה ניהלת מערכה קשה כנגד שלטון החוק מאז שהאנטוניוס שלך הורשע במעשה מגונה בקצינה. אין להתיירא, בפרפרזה על מבשרו החשמונאי של ולאד טפש, לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים העושים מעשה דרעי ודורשים שכר כרבין.

לולמרט תמיד נהג כך. מי שעקב אחריו מן הימים שבהם ניסה להביא לפיטוריו של מאבטח ביש מזל שלא זיהה, אבוי, את שר הבריאות בבואו לנתב"ג, יזכור שהסתערות פרונטאלית ושורה של האשמות חסרות בסיס היו הכלי שבו השתמש תמיד. הוא הפעיל אותו כנגד העיתונאים בעת כהונתו האומללה כראש ממשלת ירושלים; הוא הפעיל אותו כנגד עמיר פרץ אחרי מלחמת לבנון השניה; הוא הפעיל אותו כנגד מבקר המדינה; וכעת הוא מפעיל אותו כנגד נציגי שלטון החוק. תמיד, תמיד טען שמחפשים אותו. אנחנו מדברים, ראוי להזכיר, על אישיות המוכרת היטב למשטרה, על מישהו שקיבל הלוואות בלי מועדי פרעון כבר בשנות השמונים. כשמסתכלים על כך מהבחינה הזו, גם התנהלותו של אולמרט במהלך ההתנתקות – כל הדיבורים על "קיצוץ ידי המתנחלים" – נראית חלק מרצף קבוע.

מעמדו של לולמרט, אומרים, ירד לשפל והוא זוכה לשישה אחוזי תמיכה בלבד. היו, יש להזכיר, תקופות גרועות מאלה: היתה תקופה של שני אחוזי תמיכה בלבד והיתה תקופה שבה תושבי הצפון אמרו שנסראללה אמין עליהם יותר מלולמרט. הבעיה שלו איננה החקירות; שרון היה כנראה האדם המושחת ביותר שישב על כס ראש הממשלה, והאספסוף אהב אותו כפי שלא אהב ראש ממשלה מאז ימי בגין, להבדיל. הבעיה שלו היא המלחמה.

מאז תחילת אוגוסט 2006, בערך, ישראל מסתובבת עם ראש ממשלה שלא נהנה מתמיכת הציבור, שרובו סבור שהוא צריך ללכת, רצוי לבית מצורעים. העובדה שהוא עדיין שם מעידה על התנתקות מוחלטת של המערכת הפוליטית מבוחריה.

ואולי דמוקרטיה לא מתאימה לנו. אולי היא משהו שצומח אחרי מאות שנים ארוכות וסבלניות, רצופות תהפוכות דמים. אולי היא לא מתאימה לאזור השבטי כל כך הזה. המושג של "נאמן ציבור" קיים בתרבות המערבית מאז ימי היוונים והרומאים; גנרלים יוונים ורומאים שהיו נתפסים במעילה היו נוטלים את חייהם. כנראה שאנחנו עדיין לא שם.

ואולי אנחנו צריכים פודסטה. עיסוק מרכזי של הקומונות האיטלקיות בימי הביניים העיליים היה מלחמת אזרחים: הם התפצלו לגוולפים וגיבלנים – זה היה חשוב פעם –  ומשניצחה הסיעה הגוולפית, היא נטתה להתפצל מיד לגוולפים שחורים וגוולפים לבנים. מאחר והיו מודעים לכך שמלחמות אזרחים אינן מועילות לעיר, ויש שיאמרו אף מזיקות, ובו זמנית שהם אינם מסוגלים לשלוט ביצריהם, הם מינו פודסטה.

מקובל היה למנות אזרח זר ונשוא פנים, ידוע בחוכמתו, לתפקיד. הוא החזיק בשורה של סמכויות שלטוניות ובדרך כלל היה גם שופט עליון. ונציה נחשבה למולדת מצטיינת של פודסטאי. למה אזרח זר? כי הוא לא היה מעורב במלחמות הפנימיות של העיר, וככזה היה נטול פניות. בשל כך היה התפקיד, לרוב, מוגבל בזמן; פודסטה שחי זמן רב מדי בעיר התקשה לשמור על הנייטרליות ההכרחית לתפקידו.

הממ. נסיגה לנורמות השלטוניות שרווחו באיטליה של המאה ה-13 מתחילה להיראות קורצת, בהתחשב בכך שהנורמות שלנו היו מביישות את הקיסרות העות'מנית. היא נראית חיובית במיוחד אם הפודסטה יצליח לא רק לנהל את המדינה ולתקן את הדורש תיקון, אלא גם לעמוד על אינטרס הציבור מול האוליגרכיה הכלכלית-תקשורתית שלנו, דבר שממשלות ישראל נכשלו בו בעקביות ב-30 השנים האחרונות ושבזמן לולמרט הפך לבדיחה עגומה.

ישנם שורה של מנהיגים זרים מובטלים ומוכשרים. טוני בלייר או ביל קלינטון, למשל, נשמעים מועמדים אידיאליים. בהתחשב בזהות יורשיו הפוטנציאליים של אולמרט – שאול מופז בתור ראש ממשלה, עד שיובס על ידי נתניהו; תתחילו להתרגל לזה – מה יש לנו להפסיד?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)