יאיר לפיד פלט שלשום (ב') עוד משהו מביך. הוא היה בניו יורק – האם כבר אפשר לקרוא לו שר אוצר מעופף? – ואמר למראיין צ'ארלי רוז ש"לא תמיד ניתן להניח שהכל רציונלי. ישראל נוסדה כמקלט לעם היהודי, אבל כיום היא איננה מקום בטוח. בטוח יותר להיות יהודי בניו יורק."

כן, גם אני בהיתי במשפט הזה, תוך שידי מגששת בחיפוש אחרי הלסת.

לפיד אמר את הדברים כשבוע אחרי שהודיע שאין לו סבלנות לישראלים שמהגרים לברלין. כנראה שהוא הגיע למסקנה שבניו יורק בטוח משמעותית יותר מאשר בברלין, אחרת קשה לפרש את הסתירה הזו. יש לציין, אגב, שישראל לא מי יודע מה מסוכנת ליהודים: מספר ההרוגים מטרור פלסטיני עמד בשנת 2012 על אפס (0), השנה הראשונה מזה כ-40 שנה שהמספר היה כזה, והשנה אנחנו מדברים על שני הרוגים או שלושה, כולם למיטב הבנתי חיילים. לפיד אמר בעצם – יש להניח שהוא לא חשב על זה כך, או בכלל – לתושבי ישראל שהמדינה שלהם מסוכנת להם ושכדאי שכל אחד מהם ימצא את דרכו לניו יורק, ויפה שעה אחת קודם. לא בטוח פה, אחרי הכל. חשבו על ילדיכם. הם עוד עשויים לגלות שמישהו שמבטיח "פוליטיקה חדשה" הוא שקרן פתולוגי שאומר לכל מי שהוא פוגש את מה שהוא חושב שהאיש רוצה לשמוע. ובמדינה נורמלית, שר שאומר לתושבים לנוס על נפשם צריך לעשות אחת מן השתיים: או לסייע בידם להמלט, או להתפטר. או, למעשה, להיות מפוטר.

רק שמי שאמור לדרוש את התפטרותו של לפיד הוא בנימין נתניהו, ולפני כשבוע הוא הוכיח את עצמו כטמבל גדול לא פחות.

* * *

נתניהו התראיין לראשונה ל-BBC בפרסית, אחד מכלי התקשורת המשפיעים במדינה – משפיע מספיק כדי להופיע ברשימת המטרות של המשטר – וחזר שם על המסר המקושקש הרגיל שלו. מאדם יצירתי יותר אפשר היה לצפות שהוא ינסה לדבר אל האיראנים מעל ראשו של המשטר שלהם, אבל נתניהו רק חפר וחפר וחפר על תכנית הגרעין האיראנית. עם זאת, הוא הצליח להפיל את עצמו בבור ענק: הוא אמר שאם האיראנים יהיו חופשיים, הם "יוכלו ללבוש ג'ינס כחולים ולהאזין למוזיקה מערבית."

אוי. נתניהו, ראש הממשלה לענייני איראן, לא מכיר את איראן. אילו הכיר את איראן, אילו – למשל – האזין למה שהיה לבלוגר האיראני (שבשעתו ביקר בארץ ועכשיו כלוא בכלא אווין) חוסיין דרחשאן לומר על איראן, הוא היה יודע שבטהראן אין שום בעיה להשיג ג'ינס או מוזיקה מערבית. גם אין שום בעיה להשיג סמים או אלכוהול. כשנתניהו אומר שאין ג'ינס או מוזיקה מערבית בטהראן, הוא מפגין בורות או אטימות זהים לאלה של תאומו אחמדניג'אד, שטען שאין הומוסקסואלים באיראן. לא רק שיש הומוסקסואלים באיראן, מי שיודע מכיר גם את המועדונים שלהם.

אז הבלוגרים ואנשי המדיה החברתית של איראן הגיבו, בעלבון ובזעם. באיחור של כיממה, הסיפור הגיע גם לתקשורת המערבית. נתניהו הוציא את עצמו אידיוט ברחבי העולם כולו. ראש הממשלה לענייני הפחדה מאיראן נתפס במערומיו, כשהוא לא מכיר את איראן.

מה אפשר ללמוד מכל זה? כמה וכמה דברים. קודם כל, מכירים את האגדה על נתניהו המסבירן הדגול? נראה שרק ישראלים מכירים אותה. הסיבה לכך היא שאת האגדה מפיצים אנשיו של נתניהו. את הציבור הישראלי הם מצליחים לרמות. את הציבור בחו"ל, הרבה פחות. הרגע הטלוויזיוני הגדול של נתניהו היה חבישת מסיכת גז בשידור חי בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. האם היתה סיבה לכך? האם היתה אינדיקציה כלשהי לכך שישראל מותקפת בנשק כימי? לא, אבל נתניהו – אז סגן שר החוץ – לא הפסיד הזדמנות להציג את ישראל כמפוחדת ומבוהלת. האם ישראל הרוויחה משהו מכך? לא. האם נתניהו הרוויח? כן, פרסום וכותרות. זה היה לפני 22 שנים. מאז, נתניהו – אלא אם הוא מופיע בפני שכירי הלובי הישראלי בקונגרס – קוצר בהופעותיו הבינלאומיות בעיקר לעג.

שנית, שנתניהו באמת לא מכיר את איראן. הוא חשב שהוא מדבר אל הצעירים שיצאו לרחובות נגד אחמדניג'אד ב-2009; הוא לא הבין שאלה אותם האנשים עצמם שהעלו לשלטון את רוחאני, במידת מה נגד רצון המשטר, ושכשהוא תוקף אותו בצורה פרימיטיבית כל כך הוא מעליב אותם.

שלישית, שלנתניהו יש דימוי עלוב למדי על מהי חירות. מבחינתו – כמו רונן שובל, שאמר במשפט שבו הפסיד שמבחינתו ערכים ליברליים הם צריכת סמים ופורנוגרפיה – חירות מתמצית בזכות לצרוך מוצרים מערביים, במידה ניכרת כדי שאלה ידרסו את המוצרים הקיימים של המולדת שלך.

רביעית, שנתניהו הוא אנכרוניזם מהלך. קודם כל, משום שהדימוי הנוצץ של ג'ינס ומוזיקה כסממני שחרור הוא כזה שנפוץ בסוף המלחמה הקרה, במיוחד בשנות הקריסה של הגוש המזרחי; שנית משום שנתניהו הוא טכנוציל (הלחם של טכנולוגיה ואימבציל) מובהק. אומרים שהוא איננו יודע לשלוח מסרוני סמס. את המיילים מדפיסים לו. הוא לא היה מסוגל להבין שמה שהוא אומר ב-BBC בפרסית יהפוך תוך שעות למם ברחבי הרשת הפרסית, שתוך שעות ספורות הממים האלה יגיעו לרשת העברית ומשם לתקשורת העברית, ושתוך יממה פליטת הפה הזו תהפוך אותו ללעג ברחבי העולם.

חמישית, וגרוע מכל, שנתניהו לא יודע לעבוד, שהוא חאפר. פליטה כזו, בלשכה מתפקדת, פשוט לא היתה מתרחשת. כל טקסט שראש הממשלה אומר אמור להבחן בשבע עיניים, ומישהו – אנליסט עם הבנה בענייני איראן, נניח; משרד ראש הממשלה הרי אחראי גם על השב"כ והמוסד – היה צריך לעלות על השגיאה הזו לפני שהיא יצאה החוצה. זה לא קרה, ומותר להניח – בעקבות מה שאנחנו יודעים על לשכת נתניהו ואשתו – שזה לא קרה משום שנתניהו הקיף את עצמו באמרי הן שלא מעיזים לחלוק עליו ויש להניח שהם גם לא מבריקים במיוחד.

מותר לנו לדרוש שראש הממשלה שלנו יגלה הבנה מסוימת במה שהוא מדבר עליו. אנחנו צריכים לדרוש שהוא יהיה מוכשר לתפקידו.

מצד שני, אם זה שר האוצר שלנו, מה לנו כי נלין?

(יוסי גורביץ)

אזאר נאפיסי מתארת, ב"לקרוא את לוליטה בטהראן," איך נסעה במונית אחרי הלווייתו הממלכתית של מייסד הרפובליקה האיסלמית חומייני, ואיך נגעלה מהנסיונות של המשטר להפוך את רוחאללה חומייני למעין קדוש. נהג המונית, היא מספרת, חלק את הרגשות שלה, ואמר שאחרי שראה איך המשטר בונה את חומייני, הוא מתחיל לפקפק בסיפורים על אבות השיעה.

פקפוק הוא דבר חיובי, ומאחר ואנחנו נמצאים תחת התקפה תודעתית מקבילה של חלקים מהממסד הישראלי, תוך התמסרות מבישה מהרגיל של חלקים ניכרים של התקשורת הישראלית, חשוב לכתוב את הדברים האלה עכשיו. דווקא עכשיו, כי מי יזכור את עובדיה יוסף עוד שבועיים? גם אהבתו גם שנאתו גם קנאתו כבר יאבדו, וחלק לא יהיה להם עוד לעולם; כולם יהיו עסוקים במלחמת הדיאדוכים של ש"ס. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לאחל בהצלחה לכל המעורבים במלחמה הזו. כל מה שאתם אומרים האחד על השני נכון.

ליברלים טובים שרוצים להרגיש שהם מחוברים לצד כלשהו לדת שאיתה אין להם בעצם כל מגע, ודתיים שמחפשים נואשות אחרי דמות יהודית שאפשר להתגאות בה בימינו, אוהבים לדבר על גאונותו של עובדיה יוסף. הגאונות, ואף הגדולה, אכן שם. אנחנו מדברים על מי שקיבע את הרעיון של מרא דאתרא, כלומר את התפיסה שההלכה בארץ ישראל צריכה להיות זו שנקבעה על ידי הרב החשוב ביותר שפעל כאן אי פעם, קרי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך; אנחנו מדברים על מי שקבע את העקרון של "גדול כוח ההיתר"; על מי שמותיר אחריו מפעל הלכתי עצום, אולי חסר תקדים; על מי שהתיר את העגונות של הצוללת דקר – זו היתה הסיבה שבשבילה נבחר, בסופו של דבר, לתפקיד הרב הראשי – ועל מי שאחרי מלחמת יום הכיפורים קרא, בנסיון לגאול עגונות, דו"ח אחרי דו"ח על הקרבות הנוראיים של המלחמה ההיא, כשהוא מנסה למצוא צד של היתר, עד שלקה בסוג של פוסט טראומה. לרוב הרבנים אין עניין כזה בקהל שלהם.

אבל זה לא כל הסיפור. זה רק שליש הסיפור. הליברלים הטובים היו רוצים את עובדיה יוסף שלהם נקי מפוליטיקה, רב שאפשר לתייג בקלות כגאון בתחום שלנו לגמרי לא אכפת ממנו, מעין idiot savant, ולהעלות על נס את פסיקת השטחים תמורת שלום שלו. יש רק בעיה אחת עם הסיפור היפה הזה: יוסף עצמו התנכר לו. ב-30 השנים האחרונות והמשפיעות ביותר של חייו, הוא היה שחקן פוליטי אקטיבי מאד.

זה היה צד שני של אישיותו: ממליך המלכים שקידם את התנועה שלו והממלכה הפרטית שלו. והיה צד שלישי, שהשיק לשני הצדדים האחרים: הנפוטיזם הבוטה של יוסף. זה האחרון הגיע לשיאו כאשר יוסף הצליח למנות את אחד מבניו ליורשו בתפקיד הרב הראשי הספרדי, לפני מספר חודשים, מהלך שהסתיים בקרע מדמם עם הרב עמאר, הקודם בתפקיד – שאף לא הוזמן להכתרתו של יצחק יוסף; זה הוכתר על ידי אביו.

בנוף הרבני, אין שום דבר חריג בנפוטיזם של יוסף ובניו. רבנים תמיד היו נפוטיסטים, תמיד ניסו לטפח שושלות. בית הלל, האבטיפוס, היה בית אצולה של ממש שסחב בתפקיד הנשיא 500 שנה כמעט, הישג לא רע על פי כל קנה מידה. רבנים אוהבים להתהדר ב"ייחוס" שלהם, והם מקמבנים לבניהם ואחייניהם תפקידים מתוך הנחה שאת שהם עושים לאחרים, אחרים יעשו להם. כשאנחנו מגיעים למדינה מודרנית, עם זאת, יש מקום לפחות סלחנות. הנפוטיזם של יוסף ובניו עיוות מערכת שלטונית שגם כך לא היתה ידועה בנקיון כפיה, ועם כל הכבוד למסורות הרבניות, זו מערכת שמנוהלת מכספי ציבור ומספקת לחלק ניכר מהציבור שירותים שהוא יתקשה להשיג במקום אחר.

אין ספק שהצד הנפוטיסטי של יוסף הדריך את חלק ממהלכיה הפוליטיים של ש"ס: הצורך להשיג תפקיד זה או אחר עבור בן זו אחר הצריך מגוון דילים. אבל אנחנו יודעים שלפחות במקרה אחד, יוסף הכפיף גם את הצד ההלכתי שלו לצד הנפוטיסטי: המקרה המפורסם של "הוא זכאי" אחרי הרשעת אריה דרעי.

בנסיון לשמור על יד ימינו הנאמן, קבע יוסף שהמורשע הוא זכאי. איך הוא הגיע למסקנה הזו? ובכן, הוא אמר שהוא ערך לדרעי דין תורה, והגיע למסקנה שיש נגדו רק עד אחד לא אמין, ועל כן הוא זכאי. יש להניח שאפילו בוואתיקן של יוחנן ה-12, שעליו כתב גיבון בהנאה בלתי מוסתרת ש"מעשי האונס שלו של בתולות ואלמנות הרתיעו את הצלייניות מלעלות לקברו של סנט פטר, מחשש שמא, במהלך סגידתן, יחוללו על ידי יורשו", היו מרימים גבה לנוכח מהלך משפטי מבריק כזה. יוסף הכפיף כאן את כל המשקל של סמכותו הדתית לצרכיו האישיים והפוליטיים, ובכך אמר על עצמו דברים חמורים הרבה יותר משאוכל אני לומר עליו.

ונכון, גם זה לא כל הסיפור. גם זה רק חלק ממנו. אבל זה חלק שאי אפשר להפריד משאר החלקים. זה היה האיש, לטוב ולרע. אישית, לא התרגשתי יותר מדי מלשונו הבוטה. היה בה חן מסוים. אבל הגאונות ההלכתית שלו לא רלוונטית לי, כאדם לא מאמין; הפוליטיקה שלו קידמה גזענות ושנאת אדם, שהן חלק בלתי נפרד מ"החזרת עטרה ליושנה"; כמייסד שושלת, הוא היה לא רק מושחת, הוא גם השחית אחרים; והוא לא מחה כשאחרים החלו לסגוד לו כלאליל, לדבר עליו כעל “ספר תורה מהלך." אני לא יודע מה יהיה משפטה של ההיסטוריה היהודית על עובדיה בן גורג'יה יוסף; בית דינה של הפוליטיאה הישראלית צריך לדון אותו לכף חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי האחרון, אחרי שמרח את הנושא במשך חמש שנים, פסק בג"צ בחוסר חשק בעתירתם של אנשי עמותת "אני ישראלי" וקבע שהם לא. בפסיקה שלא היתה צריכה להפתיע אף אדם שהכיר את ההיסטוריה החוקתית של ישראל, קבע בית המשפט שלא קיים לאום ישראלי ושעל כן אין מקום לחייב את משרד הפנים להכיר בלאום הישראלי.

יש נקודה אחת שבו הפסיקה הזו מוצדקת: זה נושא שלא אמור להגיע לבית המשפט. הוא עוסק בנשמתה של ישראל, בשאלה הבסיסית ביותר של מהי ומיהו ישראלי. לא "מה ישראלי בעיניך" המתלקק, אלא "מהו ישראלי" במובן שמשנה את כל מערכת היחסים בין ממשלת ישראל ובין אזרחיה. זו שאלה שצריכה לקבל את פתרונה על ידי האזרחים, לא על ידי בית המשפט.

אין פירוש הדבר שהעתירה היתה שגויה לגמרי. כפי שציין עוזי אורנן אחרי הפסיקה, המשמעות שלה היא שבג"צ "אימץ את הקונסנזוס השלטוני המאפשר שימוש במשאבי הארץ לטובת יהודים בלבד." בכך הוא בוודאי צודק. החלטת בית המשפט משאירה את ישראל כמדינה דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה, כלשונו של ח"כ אחמד טיבי. אין ספק שיש בכך פגיעה בזכויותיהם של כל הלא-יהודים בישראל; אילו היתה מדינת ישראל מתייחסת לכל אזרחיה כאל ישראלים, כלומר כאל שווים ולא כאלה שהם אזרחים מכוח שבות או מכוח ישיבה (באופן משונה, זכויותיהם של הראשונים גדולות מאלה של האחרונים) מצבנו היה טוב יותר. אי אפשר היה, למשל, להעלות על הדעת את המצב שמתרחש כעת בכרמיאל, שבו סיעת הליכוד מפברקת לצרכי הבחירות המקומיות הקמת מסגד, בעוד ראש העיר מודיע שמדובר במעשה נבלה ועל גופתו יעניקו לאזרחים שרשמית הם שווים את הזכות להתפלל כמנהגם בעירו (אבו אלמוג כתב על כך היטב.) אבל את המאבק הזה יש לנהל בלבבות, ברחובות ובפרלמנט; בית המשפט לא אמור להיות זירה להפיכת המשטר. הוא אמור לתת סעד נקודתי. זה כל מה שהוא: מיסודו הוא מכשיר שמרני לשמירה על השיטה. ככזה יש להתייחס אליו.

ואחרי כל זה, הפסיקה מעוררת שורה של תהיות. השופט פוגלמן כתב משפט בעייתי מאד: "כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתם של המערערים לפסק דין שלפיו הם משתייכים ללאום הישראלי, נדרשים הם להוכיח בקריטריונים אובייקטיביים את דבר קיומו של לאום זה." הקריטריונים המקובלים לקיומה של אומה הם מולדת משותפת, היסטוריה משותפת, שפה משותפת ויעוד משותף. הישראלים עומדים בכל שלושת הראשונים ללא בעיה. ב"יעוד משותף", יש להניח, הם נכשלים כפי שנכשלים בו רפובליקנים ודמוקרטים בארה"ב או, דוגמא טובה יותר, פלמים ו-וואלונים בבלגיה (שאינם, כידוע, חולקים שפה משותפת.)

אלא שכמובן, ההגדרה הזו טומנת מוקש רציני: היהדות לא עומדת בה בשום צורה. מן המפורסמות היא שליהודים אין מולדת משותפת; הם אינם חולקים שפה משותפת; אין להם היסטוריה משותפת אלא רק היסטוריה של קהילות דתיות (כל נסיון לעקוף את הבעיה הזו מוביא לכתיבת סוג מעוות של היסטוריה שממנו עולה שיהודי הוא בהגדרה אדם נרדף, מה שלא היה נכון לרוב היהודים לאורך רוב ההיסטוריה), וגם זו נשברת על רקע אוכלוסיית הרוב שבה ישבו היהודים. לא במקרה, ריבוי הנשים הותר בארצות האיסלם ונאסר בראשית האלף השני בארצות הנצרות. לא במקרה, הותרה העבדות בארצות האיסלם הרבה אחרי שנעלמה בארצות הנצרות. לא במקרה, תפיסת הגאולה של יהודי ארצות האיסלם מדברת על המרת דת כללית של האוכלוסיה הסובבת, ושל יהודי ארצות הנצרות – על השמדתם בדם ואש. אשר ליעוד משותף, אם יש כזה, הרי שהוא דתי במובהק – גאולה עם ביאת המשיח. אין אפשרות להכנס אל היהדות אלא בהמרת דת; ובית המשפט הישראלי קבע, בהשענו על חוק השבות, שהמרת דת גם מוציאה אותך מן היהדות (ובהתאם שלל לפני כשלוש שנים הענקת אזרחות ישראלית לאזרחית לשעבר שהמירה את דתה לנצרות, אחרי שלא השתכנע באמינות המרת דתה חזרה ליהדות.)

כלומר, על פי הקריטריונים שהחיל בית המשפט עצמו במספר מקרים, אין עם יהודי אלא דת יהודית, ודווקא הקבוצה הישראלית עונה על ההגדרות ללאום הרבה יותר מן היהודים. רק כך אפשר להתייחס לאובססיה הישראלית באשר לתופעה המכונה "התבוללות," שהיא בעיקרה תופעה לא-ישראלית: המרת הדת או הפסקת החברות בדת היהודית נתפסת כסוג של בגידה בעם היהודי, עד כדי כך שממשלת ישראל מקצה כספי ציבור שנגבו מישראלים כדי לשכנע יהודים בארה"ב לא להתחתן עם בחירת ליבם. אילו היתה היהדות עם או לאום, היא היתה מכילה – במאמץ, אבל מכילה – את התופעה של יהודים שלא רק שאינם מאמינים ביהוה המקראי, הם גם מאמינים שהיה לו ילד ושהילד גאל את בעולם. מאחר וההצעה הזו נשמעת הזויה לחלוטין – לאזניים ישראליות, על כל פנים – נראה שאפשר לסגור את הדיון בשאלה המוריקה מזוקן האם היהדות היא עם או דת. היא דת.

הפסיקה של בית המשפט נראית משונה במיוחד לאור העובדה שמשרד הפנים מכיר באומה האשורית האדירה, ושהוא מכיר בלאום "הונג קונגי" – הונג קונג עצמה לא מתיימרת, ודאי מאז 1997, להיות לאום נפרד. האבחנה שטוען בית המשפט שמקיים משרד הפנים בין אזרחות ובין לאום לא קיימת בפועל. היא רק תירוץ לקיומה של תיאוקרטיה יהודית. כך אפשר להתייחס גם לדרישתו של משרד הפנים משגרירויות זרות לא לקיים טקסי נישואין בישראל; מטרת הדרישה הזו היא למנוע מישראלים את זכותם הבסיסית להתחתן במולדתם שלא אצל איש דת כלשהו, כלומר לתמוך במידת האפשר בסוכת התיאוקרטיה הנופלת.

אפשר לטעון שהן המונח "לאום" או "עם" והן המונח "דת" לא מתאימים לטיפול בקבוצה היהודית משום שמדובר בתפיסות מערביות והיהדות איננה תופעה מערבית. אלא שמשמעות הדבר הוא שאם ישראל רוצה להיות "מדינה יהודית", היא צריכה להתנהג על פי כללים לא-מערביים, שמשמעם במידה ניכרת גם סתירת היסוד הדמוקרטי של "יהודית ודמוקרטית." לא בטוח בכלל, בלשון המעטה, שזה פותר את הבעיה.

הרעיון של עם ישראלי לא צעיר בהרבה מהרעיון של "עם" – במובן המודרני של המילה "עם" – יהודי. יסודו בתנועה הכנענית של שנות הארבעים. לתנועה הזו היו לא מעט בעיות, החל מהאימפריאליזם של שדיבר על "המרחב השמי" שיאוחד בכוח הנשק הישראלי, עבור בהתעלמות מההיסטוריה ארוכת השנים של הקבוצות השונות החיות במרחב, נסיון ביטול של ההיסטוריה הזו והעמדת פנים כאילו אפשר לדלג 3,000 שנים אחורה, אל ימי עשתורת ובל, כשיהוה היה רק עוד אליל, ולא מהחשובים שבהם, ואללה והאיש שהתיימר להיות נביאו לא היו אפילו שמועה רחוקה. מהבחינה הזו, הכנענות דומה דמיון חשוד לתנועת הפאן-ערביות, שגם חלק מיוזמיה ביקשו לדלג על 1,300 השנים המביכות של האיסלם חזרה אל תקופת הג'הליה, ולחדש גם הם את פולחן עשתורת. בשני המקרים, התנועה הוקמה על ידי אינטלקטואלים שבלשון עדינה לא היו לגמרי מחוברים לעם שבתוכם חיו; במקרה הפאן-ערבי, לגמרי לא במקרה, שיעור הנוצרים בתוכם היה גבוה במיוחד.

ובכל זאת, כשמסתכלים על האיסלם הפוליטי נוסח חסן אל בנא והיהדות הפוליטית נוסח בנט, קשה שלא להודות שהכנעניות שהתגלגלה בישראליות והפאן-ערביות היו רעיונות מוצלחים יותר. אלא שהנצחון שלהם לא יוכל להכפות על ידי בית משפט; הוא יצטרך להגיע מלמטה. הדרך ארוכה היא וקשה, אבל, לטובת הדורות הבאים, צריך להמשיך ולדפוק את הראש בקיר התודעה הזה: להיות פטריוטים של מדינה שבינתיים איננה קיימת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד אמר לפני כחודש, בראיון האומלל למדי שערך איתו רענן שקד – לא בדיוק הברקודה הבולטת בין העיתונאים של "ידיעות," עיתון הבית של לפיד, ומתגנב החשד שבדיוק בגלל זה הוא נבחר לערוך את הראיון – שהוא מודע לכך שהוא כותב יותר מדי בפייסבוק. כנראה שהגרפומניה גברה על השכל הישר, אם היה אי פעם כזה: שלשום (ב') כתב לפיד בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

"מילה לכל אלה ש"נמאס להם" והם "עוזבים לאירופה". אתם תופסים אותי במקרה בבודפשט. באתי לכאן לנאום בפרלמנט נגד האנטישמיות ולהזכיר להם איך ניסו לרצוח כאן את אבא שלי רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלי במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות. אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר."

מאיפה להתחיל? מהבורות, אני מניח. הנאצים לא ניסו לרצוח את טומי לפיד "רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם." למעשה, הבחירה הראשונה של הנאצים היתה לתמוך בציונות, משום שהמטרות שלה היו זהות לשלהם – אירופה נקיה מיהודים. אייכמן בדק את הנושא והמליץ עליו בחום, כפי שעשו כמה נאצים בכירים אחרים. אם היתה מוקמת מדינה יהודית בשנות השלושים, סביר להניח שהיא היתה קורסת תחת נטל הפליטים שגרמניה היתה מגרשת אליה.

למעשה, השיבה היהודית לאירופה היא מהלך טבעי. לאורך כל ההיסטוריה של הציונות, רוב היהודים דחו אותה. המהגרים לפלסטינה תמיד היו מיעוט וברוב גדול של המקרים, הם הגיעו אליה לא מתוך אידיאל נשגב אלא מחוסר ברירה, אחרי גירושים או פוגרומים. הציונים טענו תמיד שתפקידם של היהודים הוא להפסיק להיות אוכלוסיה בורגנית עם אלמנט חזק של קוסמופוליטיות ומשיכה למורכב ולאינטלקטואלי, אלא לאמץ את האלמנטים הקמאיים שבדת היהודית, להלחים אותם עם תפיסת דם ואדמה גרמאנית טובה, וללכת לעבד את אדמת ארץ אבותיהם כמו איכרים טווטונים ראויים לשמם. מטבע הדברים, הרעיון לעשות הסבה מבעל מקצוע חופשי או מאינטלקטואל למוז'יק נבער ששר שירי מולדת דמיונית בשפה מומצאת לא קסם לרוב היהודים אף פעם. היום מתגאה הציוני הממוצע באיינשטיין ופרויד; לפני מאה ואף שמונים שנה הוא ראה בהם אינטלקטואלים תלושים ורצה לעשות מהם חלוצים שנושאים שמות נטולי מסורת אך מלאי שגב, שקוראים רק בחשאי ומנהלים שיחות עומק רק עם עדנה הפרה. עכשיו, כשאירופה איננה עוד אנטישמית ולמעשה היא במידה מסוימת פילו-שמית – הונגריה, יש להודות, היא לא בדיוק דוגמא טובה לכך – מי שמכיר קצת את הקשת הארוכה והאירונית של ההיסטוריה לא יופתע שחלק מצאצאיהם של אלו שנאלצו לגלות לפלסטינה חוזרים למולדת.

ומהבורות אל החוצפה. לפיד לא נמצא בבודפשט "במקרה." הוא שלוח רשמי של מדינת ישראל. הוא הפך לכזה מכוח קולותיהם של אזרחיה. תפקידו הוא לא ליצור הנגדה בין "הארץ היחידה שיש ליהודים" (איזה ביטוי משונה. כמה ארצות יש לצרפתים? לאנגלים? לפלסטינים?) ובין "ברלין שבה נוח יותר"; תפקידו כשליח ציבור, ודאי כשר אוצר, הוא להפוך את ישראל למדינה שנוח יותר לחיות בה, לא לומר לתושבים שלא באנו לפה כדי ליהנות, ועוד מהחיים היחידים שיש לנו. אם הוא לא מסוגל לעשות את זה, אלא רק להבטיח לחם צר ומים לחץ, אולי כדאי שיתפטר. גערה באזרחים הסוררים, שלפיד כנראה לא קולט שהם לא חייבים לו שום דבר, היא הרבה יותר תפקידו של בעל טור, התפקיד הטבעי של לפיד.

לפיד דיבר על "פוליטיקה חדשה" והתיימר להביא כזו; ספק אם יש יותר פוליטיקה ישנה מאשר להשתמש בשואה כדי להפחיד את הישראלים כדי שלא יעזו להסתכל אל מחוץ לגבולותיהם. נזכיר שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא עשה שימוש בשואה לנקודה פוליטית לא קשורה: בסוף יולי, כדי לתקוף עובדים שעמדו על זכויותיהם, הוא יילל – ושיקר, כרגיל – שבגלל משרד החוץ השובת ילדינו לא יוכלו לפקוד את רגבי אושוויץ הקדושה.

לפני שנה וחצי, חשוב לציין, לפיד השמיע זמירות אחרות לגמרי. ב-23.3.12 הוא אמר ש

"אנחנו הגענו למצב שאם לא נעשה משהו, אנחנו עלולים לאבד דור שלם שעלול להסתכל על מדינת ישראל ולהגיד לעצמו – העסק הזה לא עובד. כי אם בשוודיה דירה עולה 30 משכורות, באנגליה, 70 משכורות ובישראל דירה עולה 138 משכורות, שזה פי שניים מהממוצע של מדינות ה-OECD, אז העסק לא עובד בשבילם".

אבל אז, כמובן, הוא היה עסוק בגניבת דעתם של הישראלים. עכשיו, משהונה אותם, הוא מראה את צבעיו האמיתיים. היו לא מעט אמירות דומות כאלה של לפיד; אסתי סגל ליקטה אותן כאן.

צריך הרבה מאד חוצפה כדי לצאת באמירה כמו זו של לפיד מבודפשט, כשהיא נאמרת ממרומי ערימת 22 המיליונים שאתה יושב עליהם; כשאתה בנו של עיתונאי בכיר שמעולם לא ידע רעב, שמעולם לא נאלץ להיאבק על דבר, שאביו פתח בפניו את כל הדלתות, כשעל הכישורים הבינוניים מחפים הקשרים המצוינים.

אבל צריך הרבה יותר חוצפה, וכמות מסחרית של צביעות, כדי לכתוב את הדברים כשאתה עצמך יורד לשעבר, וזה בדיוק מה שלפיד הינו. העמוד המועיל מאד "יאיר, כנראה שכן צריך להוציא תעודת בגרות" מצא ביוגרפיה של לפיד שבה צוין שהוא גדל, בין השאר, בלונדון, שהוא עבד ב-1986 כמפיק בהוליווד, ושב-1997 הוא הקים חברה בארה"ב עבור ארנון מילצ'ן. לאירוע האחרון התייחס לפיד כמה פעמים: גם בהקדמה שלו לספר "הסיפור" וגם בכמה מטוריו. בין השאר, הוא טען שהוא נכח בפגישה בין מילצ'ן ואולמרט, שבה הגה אולמרט את שם הסרט "אשה יפה." ב-1986, לפיד היה בן 23 בלבד; מכירים הרבה בני 23 שהופכים למפיקים – כושלים, ככל הנראה; אם לפיד הפיק סרט, הוא לא מוכר – בהוליווד? זה קל יותר כשאבא שלך היה קומיסר התרבות של ממשלת בגין.

אז מסתבר שאליבא דלפיד, מה שמותר לו – לצאת לחו"ל לצרכי פרנסה וקריירה – אסור על סתם אזרחים מן השורה. לא רק שזה אסור עליהם, כשהם עושים את זה הם, הוא רומז, משכיחים את עברו של העם היהודי ומשתפים בעצם פעולה עם רוצחיו. יש להניח שהוא לא חשב שהעבר שלו-עצמו ישוב אליו כל כך מהר. הוא התרגל לכתוב ככל העולה על רוחו, מבלי שיהיו לכך השלכות.

אז עכשיו יש. לא במקרה התבטא לפיד בזלזול כלפי גוגל כמה וכמה פעמים; בזכותה, השקרים וההבלים שלו נחשפים ככאלה בתוך שעות. אגב, לא לכל האזרחים שמהגרים מישראל מתייחס לפיד בשליליות כזו: כפי שציין אלון-לי גרין, בעודו בהונגריה, לפיד העלה להצבעה בוועדת הכספים את העברתם של 92 מיליוני שקלים למתנחלים, שהם כזכור ישראלים שבחרו לא לחיות בישראל. להם מותר.

(יוסי גורביץ)

"לתרומות של 'אם תרצו' אין לך מה לדאוג, עם ישראל עומד מאחורינו ברבבותיו," אומר רונן שובל, ומשקר כהרגלו. על פי הדו"ח הכספי של 'אם תרצו' לשנת 2012 (זהירות, מסמך), היא קיבלה תרומות בסך 1,685,694 ש"ח. מתוך אלה, 1,528,007 ש"ח הגיעו מקבוצה של עשרה תורמים. התורמת העיקרית, כרגיל, היא מיודעתנו קרן הימין הקיצוני Central Fund for Israel, עם 769,750 ש"ח.

כלומר, סך כל התרומות שקטנות מ-20,000 ש"ח שקיבלה "אם תרצו" בשנת 2012 עומד על 157,687 ש"ח. אם ל"אם תרצו" יש "רבבת" תומכים, אז כל אחד מהם שם פחות מ-16 ש"ח בממוצע. הניחוש שלי: יש שם כמה וכמה תרומות של 19,999 ש"ח, שקל אחד פחות מחובת הדיווח, כדי ש"אם תרצו" לא תצטרך לדווח על זהות התורמים.

גם השנה, ממעיטה "אם תרצו" לספק מידע על התורמים שלה: הם שם ותו לא. זו טקטיקה קבועה של "אם תרצו", שמטרתה להסוות את זהותם של התורמים ולרוקן מתוכן את משמעותו של דו"ח פומבי. אחד מהם נקרא פשוט "רשת", ועכשיו לך תברר מי זה. גם זהותם של אחרים לא ברורה: לא ברור מה זו "קרן קינג ג'יי", או "אי וי דימונס." מה שברור הוא שמשנה לשנה, "אם תרצו" מתקשה לשמור על התורמים הוותיקים שלה. עמותת British Friends of Messorah Heritage, שתרמה ל"אם תרצו" ב-2011, לא תרמה שוב ב-2012. כך גם ה-Israel Independence Fund.

אלא אם הם המשיכו לתרום אבל דרשו להסתיר את זהותם, אולי משום שהם לא רוצים להיות מזוהים עם ארגון שהוגדר ככמו-פאשיסטי על ידי בית המשפט. זהותם של שלושה מתוך עשרת התורמים של "אם תרצו" לשנת 2012 חסויה. שניים מהשמות פשוט מחוקים בדו"ח, ועל השלישי היא קיבלה אישור מרשם העמותות להסתיר את זהותו.

זכרו את זה בפעם הבאה, כשהקרקס המעופף של רונן שובל ינסה לטעון שדווקא ארגוני זכויות האדם מסתירים את המימון שלהם.

(יוסי גורביץ)