בבואנו לסכם את פרשת מינוי הנגיד, נתחיל מהפארסה. זו כמובן שייכת לליצן הרודיאו שבעוונותינו משמש כשר אוצר. אמש (א') הוא מיהר להופיע בטלוויזיה ולשבח את הנגידה הנכנסת פלוג. זה מה שמצפים משר אוצר לעשות, אבל, אבוי, רק ארבעה ימים קודם לכן הופיע לפיד בתכנית טלוויזיה אחרת והודיע קוממיות שפלוג לא תהיה הנגידה. אתמול הוא כבר אמר שהדברים שלו היו נכונים לשעתם ושבינתיים הוחלט למנות אותה. אבוי.
מותר לראות כאן את ידו הערמומית של בנימין נתניהו, מי שאילץ את לפיד – שבניגוד לשקרים שלו אחר כך, לגמרי לא רצה את משרד האוצר אלא את משרד החוץ – לקבל את התפקיד כדי שיוכל לעשות לו את מה שעשה לו-עצמו אריאל שרון: לחסל אותו ציבורית. בחיסולים פוליטיים נתניהו אשף, עוד מימי ה"קלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל היתה עלילה טובה מספיק כדי לחסל את הסיכויים של דוד לוי. כתבתי אחרי הבחירות שנתניהו יעשה הכל כדי לפרק את המפלגה של לפיד ושבזה יש לו הצלחות. המפלגה לא מתפרקת, בינתיים, אבל זה בסדר: בקצב הנוכחי שבו נתניהו מסייע ללפיד להוציא את עצמו שקרן ואידיוט, היא לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. נתניהו הוא מעבר טוב לטרגדיה.
לדברי מקורביו, הוא ניסה עד הרגע האחרון למנות לנו שוב נגיד מארה"ב, הפעם את לארי סאמרס, מי שהיה שר האוצר האחרון של קלינטון. לא ברור מה רע כל כך בישראל בעיני ראש הממשלה שלה: הוא מקיף את עצמו באמריקאים – רון דרמר, דורי גולד, מייקל אורן ועוד – אבל משוכנע שאין בה עצמה מועמד ראוי לתפקיד כלשהו. לסאמרס היה מספיק שכל כדי לדחות את התפקיד, אבל צריך לתהות על מידת האטימות הפוליטית של נתניהו: סאמרס הפך לסמרטוט אדום בעיני פמיניסטיות ונשים רבות, אחרי ההערות השנויות במחלוקת – בלשון המעטה – שלו בשאלת שוויון המינים במדעים. סאמרס אמנם אמר אז שהוא מחפש פרובוקציה, אבל אין ספק שהוא לא ידע איזו סופת אש הוא מדליק. אם נתניהו היה ממנה אותו במקום את פלוג, ספק אם היתה הבעה בוטה יותר למה שהוא חושב על זכויות נשים. אה, סליחה, אני מושך את ההערה הזו: יש דוגמא טובה יותר, והיא חיבוקו של המטריד המורשע נתן אשל.
אם יש משהו שכל הפרשה הזו מראה לנו, הרי שזו הנביבות של הרטוריקה של "משילות." להוציא שני המועמדים הראשונים של נתניהו, שכל אחד מהם ככל הנראה הסתבך בפלילים או על כל פנים החזיק בארון יותר מדי שלדים, לנתניהו וללפיד לא היתה שום בעיה למנות אף אחד אחר. בהנחה שהם לא שמו את ידם על קבוצה של נוכלים בעלי רקורד, כל מינוי היה עובר את הממשלה, וזהו פחות או יותר. ועדת טירקל כבר הוכיחה את עצמה כחותמת גומי. היא הרי אישרה את מינוים של פרנקל לנגיד ושל גלנט לרמטכ"ל.
בצוואתו, חילק אוגוסטוס קיסר מבלי משים את הסמכות שלו לשני חלקים: Potestas, קרי היכולת החוקית או הרשמית שלו לבצע משהו, הכוח; וה-Auctoritas, הסמכות הערכית והמוסרית שלו לבצע דברים. אם יש משהו שהפארסה הנוכחית מוכיחה, הרי הוא שלראש הממשלה והשרים שלו יש potestas כמעט בלתי מוגבל, אבל ה-auctoritas שלהם נמצאת במשיכת יתר.
הכוח, ה-potestas, שם. בהתחשב בכך שבג"צ לא מתערב במינויים אלא אם הם בלתי סבירים באופן קיצוני, נתניהו ולפיד יכלו טכנית למנות את מי שהם רצו. אבל מאחר וה-auctoritas שלהם, במיוחד של לפיד, מגרד את האפס מלמטה, הם נאלצו בסופו של דבר להתפשר על פלוג – שאותה נתניהו סירב בתוקף למנות במשך יותר מ-120 יום.
אומרים לנו שהממשלה לא יכולה למשול ושצריך לחזק את כוחה. בולשיט. ראש הממשלה הישראלי הוא אחד מנבחרי הציבור החזקים ביותר בעולם. נתניהו יכול היה לסבך את ישראל בכמעט מלחמה עם ירדן בפרשת משעל בלי להתייעץ עם אף אחד. אחר כך מתחו ביקורת על השיפוט הלקוי שלו, אבל אף אחד לא ערער על הסמכות. הוא ושר הבטחון יכולים להורות – על פי מקורות זרים ולחישות לתקשורת הישראלית – על תקיפות בסוריה מבלי להתייעץ באף גוף קונסטיטוציוני אחר. טכנית, הממשלה אמורה להיות האחראית אבל היא ממודרת.
ואחרי זה אומרים לנו שצריך לרכז את הכוח בידי ראש הממשלה. זו המשמעות של חוקי המשילות: צמצום כוחן של הכנסת ואפילו של מליאת הממשלה והעברת הכוח לידי ראש הממשלה. אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות יותר כמו ארה"ב או כמו בריטניה. לפיד רוצה להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוזים – יכול להיות, בהנתן שעל פי סקר שנערך לאחרונה, רק ארבעה אחוזים מרוצים ממנו, הוא ישקול שוב את עמדתו בנושא – אבל בו זמנית שולט במפלגה שלו כדיקטטור.
אלא שכפי שהראו לנו החודשים האחרונים, זה לא עובד כך בארה"ב או בריטניה. המציאות של גושים גדולים מחייבת חופש מצפון. ספק, אחרי הפיאסקו האחרון של סגירת הממשלה, אם יש מישהו שעדיין חושב שהמודל האמריקאי הוא משהו שיש לשאוף אליו – וגם שם, המשבר הסתיים אחרי ששליש מהרפובליקנים בבית הנבחרים הצטרפו לדמוקרטים (העובדה ששני שליש מהם תמכו בהחרבת הכלכלה האמריקאית היא סיפור לפוסט אחר.) בבריטניה, ראינו לפני כחודשיים מרד של הפרלמנט, שסירב לאפשר לראש הממשלה לצאת למלחמה, כאשר חלק מחברי מפלגתו של ראש הממשלה נעדרים ואחרים מצביעים נגדו. בשני המקרים, הסוטים מהשורה הם אלה שבעליל ייצגו את הרצון העממי.
מה שלפיד ונתניהו רוצים להעביר, תחת השם "משילות", הוא את היכולת שלהם להעביר כל החלטה ולהשתיק כל התנגדות. אין להם, שוב, בעיית כוח (potestas): יש להם בעיית סמכות ערכית (auctoritas). הם רוצים את הסמכות להעביר החלטות מבלי לשלם על כך מחיר פוליטי, הם רוצים ממשלה שאי אפשר להפיל, דווקא משום שאין להם סמכות ערכית.
אם יש משהו שלמדנו מפרשת הנגיד, הרי הוא שאסור לנו לסמוך על שני אלה בכלום – ולא רק על שני אלה, אלא על כל צוות של שניים. אם ככה מתקבלות ההחלטות על יציאה למלחמה, ברמת החאפלאפ הזו, אז באמת צריך לפחד. שלא לדבר על מה שקורה סביב ההדק הגרעיני (פתח מאנטרה) שיש לנו על פי מקורות זרים (סגור מאנטרה).שני סכלים שמפוחדים מהצל של עצמם, כל אחד מהם מוקף בעדת חנפיו שלא נותנת למילה מבחוץ להכנס, מקבלים החלטות גורליות. טוב זה לא יכול להיות.
אז אם אנחנו רוצים משילות, אולי כדאי שנגדיל את מעגל מקבלי ההחלטות: מה שמוחלט בפגישות אישיות בין ראש הממשלה ושרים, או ב"מטבחון" כלשהו, יוחזר למקום הראוי לו – מליאת הממשלה. חלק מהדברים שכרגע מבצעת מליאת הממשלה – למשל, הכרזת מלחמה – יועברו לכנסת. זה לא ימנע סיכון של החלטות מטומטמות – ותעיד ישיבת הממשלה ערב מלחמת לבנון השניה, שבה אמר פרס דברים נוקבים נגד ההחלטה ואחר כך הצביע בעדה, מתוך תפיסה אנטי-דמוקרטית ש"לא מצביעים נגד ראש הממשלה" – אבל זה עשוי לצמצם את הסיכונים.
או שנמשיך לקבל טרגיקומדיות, מעורבות בפארסות ובדיבורים על "משילות."
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות