החברים של ג'ורג'

חוסר השקיפות והצביעות של "אם תרצו": עדכון

ארגון הימין הקיצוני "אם תרצו," זה שמנהיגו רונן שובל קובע שמי שמוותר על הר הבית מפסיק להיות ציוני, פרץ לכותרות אחרי שטען – טענה שקרית, כמקובל במופע השרלטנות הפוליטי הזה – שארגוני זכויות האדם מסתירים את מקורות הכספים שלהם. כפי שכבר ראינו, "אם תרצו" הסתירה את התרומות שלה ב-2008, ומסיבה טובה: חלק מהכסף הזה הגיע ככל הנראה מלשכתו של בנימין נתניהו, דרך מפעיל הארגונים שלו, יואב הורוביץ.

עברתי בימים האחרונים על הדו"ח השנתי לשנת 2011 של "אם תרצו" (אפשר למצוא אותו כאן – זהירות, מסמך). התורם העיקרי של "אם תרצו," עם 312,536 ₪, היתה ונשארה מיודעתנו ה-Central Fund of Israel, המסלקה של עמותות הימין הקיצוני. במקום השני עמד ה-Middle East Forum, עם 189,887 ₪. אני לא יודע מהו ה-Middle East Forum, כי "אם תרצו" מקפידה שלא נדע פרטים שוליים כאלה, אבל אני אניח שמדובר בארגון הדמה הזה, שמופעל על ידי האיסלומופוב דניאל פייפס, שטען בין השאר שברק אובמה הוא מוסלמי נסתר.

במקום השלישי מבחינת התרומות ניצבת ה-British Friends of Messorah Heritage, עם 68,325 ₪. ככל הנראה מדובר בעמותה בריטית של ה-Mesorah Heritage, ארגון שוחר טוב שמקדם מצוינות בתרבות יהודית, בעיקר בהוצאת ספרים. האם השגיאה הזו בשם – שני ה-S – מקרית? או שהיא מיועדת למנוע בירורים איך לעזאזל הצליחה "אם תרצו" לקלף אלפי דולרים מארגון שמקדם תרבות – כפי שמכרה בשעתו לתורם אחר שלה, ג'ון הייגי, שהיא עוסקת בחינוך ותרבות?

במקום הרביעי נמצא תורם אנונימי. הוא השליש ל"אם תרצו" 56,625 ₪. במקום החמישי נמצאת ה-Israel Independence Fund, עם 43,700. המדובר בארגון אמריקאי שמה שהוא עושה בחיים הוא לממן ארגונים שנאבקים ב"התקפה השמאלנית על התודעה הישראלית." אורי בלאו דיווח ב-2011 שמדובר בארגון שמממן גם את עמותות הימין רגבים והשומר החדש – ושהאיש שעומד מאחורי הארגון הוא קנת' אברמוביץ', שמופיע ברשימת המיליונרים של בנימין נתניהו. שוב בנימין נתניהו. כמה מעניין. במקום השישי, שוב חסר שם, יש תורם שהעביר ל"אם תרצו" 33,950 ₪.

ועכשיו למשהו מעניין אפילו יותר: בעמוד ה-Guidestar של "אם תרצו" מופיעה תמיכה, בשנת 2012, תמיכה ממשלתית בסך 25,000 ₪. היא מגיעה, לכאורה, ממשרד התרבות והספורט. דא עקא, שרישומי התמיכה של משרד התרבות לשנת 2012 (כאן – מסמך) לא מכילים שום אזכור לתמיכה ב"אם תרצו." וזה כבר בכלל מעניין.

govsup

שוחחתי עם דוברת משרד התרבות. היא לא הכירה תמיכה כזו ושלחה אותי לדבר עם רשם העמותות. דיברתי עם רשם העמותות. שם שלחו אותי לדבר עם משרד התרבות. שיתוף פעולה מרשים, אין מה לומר. יצוין ששרת התרבות לימור לבנת אמורה לנאום בכנס השנתי של “אם תרצו,”שייערך ב-25 בחודש. נשאיר את השאלה ל"אם תרצו": היא מסרבת לדבר איתי, אבל לציבור היא חייבת תשובה.

כלומר, היתה חייבת תשובה אלמלא היתה ארגון ימין צבוע ושרלטן, שמקפיד להסתיר את התורמים שלו מהציבור. מה יש לרונן שובל וחבר מרעיו להסתיר? האם מה שהם מסתירים הוא עוד העברות כספים ממקורבי ראש הממשלה, שמנסה להשאיר את ה-GONGO שלו בחיים? לגזור ולזכור, לקראת הפרסום הבא שלהם.

עדכון: בעמוד של “אם תרצו” בפייסבוק נכתב בתגובה כי התמיכה ממשרד החינוך היא בעצם הסכום שבו זכתה “אם תרצו” בתחרות סרטונים ציוניים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מתחילים לשלם

נפתלי בנט, אחד הפוליטיקאים היותר דוחים שלנו – למזלו, יש את לפיד ונתניהו בסביבה – השתחץ בנסיעה האחרונה שלו לסין בכך שהסינים לא שאלו אותו ולו שאלה אחת על ההתנחלויות. לאף אחד לא אכפת מהפלסטינים, התמוגג שר הכלכלה, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתמקד בנושאים הכלכליים, "לא כל הזמן להתבחבש בנושאים הפוליטיים, שאנחנו לא תמיד באמת עם מענה."

זה היה לפני פחות משבוע. הבוקר רעשה הארץ, אחרי שברק רביד מ"הארץ" חשף הבוקר (ג') את החלטת הנציבות האירופית להפסיק כל שיתוף פעולה עם כל מוסד ישראלי שפועל בהתנחלויות, ולדרוש מישראל להצהיר בכל הסכם עתידי עם האיחוד האירופי שהשטחים הכבושים – בכלל זה אל קודס (ירושלים המזרחית) – אינם חלק ממנה. אופס. האירופאים לא התייעצו עם בנט.

המערכת הפוליטית התחרפנה. שר השיכון אורי אריאל קשקש על כך ש"מדובר בהחלטה הנגועה בגזענות ואפליה קשה כלפי העם היהודי, המזכירה את החרמות שעשו ליהודים באירופה לפני יותר מ-66 שנה. לממשלת ישראל אסור בשום פנים ואופן להיות צד באף הסכם עתידי הכולל סעיף שלפיו יהודה ושומרון הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית." מבזק לאורי אריאל: "יהודה ושומרון" הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית ואף פעם לא היו. ציפי חוטובלי, גם היא לא מהגבינות החדות שבמזווה, אמרה ש"האיחוד האירופי אינו מכיר בריבונות הישראלית באיו"ש ומנסה לכפות עלינו את הקמת שתי המדינות ואת הקמת מדינת טרור נוספת. יש לשנות את המצב החוקי של יהודה ושומרון ושל הגרים בהם ולהתחיל בהליך של סיפוח הדרגתי באיו"ש." לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל אי אפשר באותה הפסקה להתלונן על כך שהאיחוד לא מכיר בריבונות שלך ומיד לאחר מכן שהגיע הזמן לספח את השטח. לא סיפחת – אין ריבונות. הפוסטמה הלאומית ודוברת צה"ל לשעבר מירי רגב הפליגה להיסטוריה והזכירה לנו שבריטניה וצרפת היו פעם מעצמות קולוניאליסטיות, אז אין הן מעיזות למתוח עלינו ביקורת. במשרדי ה-Hasbara השונים ודאי דפקו את ראשם בקיר, כי מה שמשתמע מדברי רגב הוא שגם ישראל היא מדינה קולוניאליסטית, אמת מצערת שישראל מקדישה הרבה מאד כסף לנסיון נואל להפריך אותה. כפיים!

ראש הממשלה עצמו טרם הגיב, וגורמים במשרדו דיווחו, לדברי רביד, על "לחץ רב ועל חרדה," מה שנשמע סביר לגמרי לגבי ראש ממשלה שעליו כבר נאמר שהוא מתחיל כל משבר כמו מרים משקולות גיאורגי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת. שר האוצר לפיד מסר הודעה מעניינת במיוחד: "ההחלטה האחרונה היא חלק משורה ארוכה של החלטות הגורמות לבידודה של ישראל בעולם. הזמן אינו פועל לטובתנו, וכל יום שבו ישראל אינה נמצאת במו"מ לשלום הוא יום שבו נפגע עוד יותר מעמדנו הבינלאומי. יחד עם זאת מדובר בהחלטה אומללה, הנעשית בתזמון גרוע ומחבלת במאמצים שעושה מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להביא את שני הצדדים לשולחן המו"מ. החלטת האיחוד האירופי מאותתת לפלשתינאים שאין שום מחיר בינלאומי או כלכלי לסירובם המתמשך לשוב לדיונים, וגורמת להם להאמין שישראל תיאלץ להיכנע ללחץ הכלכלי והמדיני."

שטויות. ההחלטה המקורית בנושא, כפי שציין רביד, התקבלה כבר בדצמבר 2012. יכול להיות, כמובן, שלפיד לא ידע עליה – כמו על הרבה דברים אחרים. מי שזוכר את ההבטחה של לפיד במערכת הבחירות, על פיה הוא לא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן, יכול למצוא כאן את תחילת הנסיגה שלו מההבטחה הזו, ובתירוץ הישן ביותר בספר: זה של "הפלסטינים אשמים." נו, טוב, אחרי כל כך הרבה שקרים, אף אחד כבר לא ישים לב לעוד אחד. ולא, החלטת האיחוד לא מיועדת לפלסטינים – היא מיועדת לאותת לישראל שהמשחקים נגמרו. או כיבוש, או יחסים טובים עם אירופה. בקנה יש עוד הצעות: סימון מוצרי ההתנחלויות ברשתות השיווק האירופאיות, ודרישה לוויזה מצד מתנחלים ביוצאם לאירופה.

לישראל אין כרגע שר חוץ, משום שראש הממשלה מעדיף להמתין לתוצאות משפטו של הבריון שמונה לתפקיד קודם. במקום שר חוץ יש לנו סגן שר, ההומו סובייטיקוס והבוגד זאב אלקין. הלז היה האיש שדחף וקידם את חוק החרם, בין שלל חוקים אנטי דמוקרטיים בקדנציה הקודמת. אין ספק שאין מתאים ממנו לנהל את המשא ומתן מול האירופאים בתחום הזה.

החלטה של האיחוד היא הצלחה מסחררת לתנועת ה-BDS: אף שהאיחוד מציין שהמטרה היא למנוע חרם על ישראל בכללה, הוא מקדם בפועל חרם על מוצרי ההתנחלויות – עמדה שכבר מסוכן להביע בישראל עצמה, הרבה בזכות אלקין. במשך 46 שנים, הישראלים התרגלו שלהתנחלויות אין מחיר גלוי. כן, היו אינתיפאדות ופיגועים, אבל המתנחלים תמיד הצליחו לגרום להן להיראות כמו מכות טבע, שלא היו קשורות לאירועים בשטח. עכשיו המחיר יתחיל להגיע לכל בית. הפלסטינים ואוצר המדינה, השקוף לרובנו, יפסיקו להיות היחידים שמשלמים את מחיר הכיבוש. המתנחלים עומדים לגלות, לחרדתם, שמדינת הרווחה שבנו לעצמם בגדה עומדת לאבד את שאריות הלגיטימיות שלה.

השאלה הגדולה היא האם ההנהגה הפוליטית הישראלית מסוגלת בכלל להתמודד עם שינוי כזה. לנתניהו אין שליטה במפלגה שלו ולמתנחלים יש גיס חמישי חזק מאד בליכוד. הממשלה שלו לא מסוגלת אפילו לפנות מאחזים, והעולם כבר שם לב. אי אפשר יהיה עוד להפיל את האשמה על הפלסטינים. הפיתוי לפתור את המשבר החדש בדרך היחידה כמעט שמוכרת להנהגה הפוליטית הישראלית – יציאה למלחמה יזומה – צפוי להיות גדול. הסיכון להתנחלויות צפוי לתדלק עוד יותר את שני סוגי הטרור שמפעילים המתנחלים על בסיס יומי כלפי פלסטינים, טרור המאחזים (שמסוכן יותר) וטרור "תג מחיר" (הפוטוגני יותר). המטרה תהיה לחזור על תרגיל ברוך גולדשטיין – להביא את הפלסטינים לכדי פיצוץ, כדי לספק לצה"ל ולנתניהו את התירוץ שהם צריכים להטביע את הכל בדם. וכשזה יקרה, הישראלים לא יזכרו את הטרור היהודי: הוא שקוף. את הטרור הפלסטיני, מצד שני, נזכור היטב. ולא משנה שכשהכל ייגמר לא תשאר לישראל ולו טיפת לגיטימיות לרפואה; הציבור היהודי ישוב ויתבוסס בצדקנותו. אפשר יהיה לקרוא לזה עידן בן דרור ימיני.

אפשר למנוע את זה, כמובן. זה תלוי בצה"ל. אבל ספק אם זה יודע איך – וגרוע מכך, ספק אם הוא רוצה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מותו המשונה של מועתז אידריס עבד אלפתאח שראונה

(למתנדבות ומתנדבי "יש דין", שמטיחות בעקביות את ראשן בחומת התודעה הישראלית.)

"עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריוייחשד כמחבל ערבי. עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר רוח. עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי. עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן. עובר אדם ברחוב ועיניו עצומותייחשד כמחבל ערבי מנומנם. לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה. כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של ניסיון הימלטות תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפתולוגי." – חנוך לוין, אי שם בשנות ה-70.

בליל שלישי לפני כשבועיים, השני ביולי, בכפר דורא שסמוך לחברון, ירו חמושי צה"ל למוות במועתז אדריס עבד אלפתאח שראונה, שעה שהלה לא היווה להם סכנה. בן 19 היה במותו. הוא נהרג מקליע 5.56 בחזה. אלה העובדות שעליהן יש הסכמה.

דובר צה"ל נתפס בשקר כהרגלו, כשהוא אומר ש"במהלך הלילה בזמן פעילות מבצעית לילית בדורא, דרום מערבית לחברון, התפתחו הפרות סדר, ובמהלכן תקפו פלסטינים באבנים את כוחות הביטחון ואלה הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות. במהלך הלילה התקבל דיווח על פלסטיני שנפצע מהירי ופונה על ידי הסהר האדום. לאחר מכן דווח כי הוא מת מפצעיו. נסיבות האירוע נבדקות." ההדגשה שלי. מוקדם יותר, דיווח אתר וואלה שקצין במקום "ביצע נוהל מעצר חשוד, ולאחר מכן ירה ירי מהברכיים ומטה." ובכל זאת יש גופה. ירי כדי להרוג, על פי פקודות צה"ל, אמור להתבצע במצב של סכנת חיים בלבד.

מה קרה באותו ערב בדורא? לא ברור. מעדות שהגיעה אלי, שמסר בן דודו של שראונה – בהאא אסמעיל אדריס שראונה – עולה כי הוא ומועתז עשו את דרכם לכפר אחרי חגיגה בשעת לילה מאוחרת, אחרי אחת בלילה, כשחלק מהחוגגים הולכים לפניהם. לפתע, הם מצאו את עצמם בין שני ג'יפים של צה"ל. מתוך דבריו של בהאא:

"החייל ירד מהג'יפ וכיוון את הנשק אלינו כאשר הוא ניצב על הקרקע סמוך לג'יפ ודלת הג'יפ משמשת לו הגנה. אנחנו המשכנו ללכת בכיוון הירידה המובילה לבית בצד שמאל של הכביש כאשר שמענו קולות של דריכת נשק. היינו במלכודת בין שני הג'יפים ומולנו קנה הרובה. שאלתי את מועתז מה לעשות ותהיתי האם כדאי לנו לברוח בריצה. מועתז חשב כי נכון יותר להמשיך ללכת בצעד איטי כאילו אין כלום. החייל שירד מהג'יפ ובידו הנשק הדרוך התחיל ללכת רגלית בעקבותינו. הוא היה במרחק של כ-3 מטר מאתנו כאשר אנו עם גבינו אליו. פתאם שמעתי שלוש יריות, אחת אחרי השניה במרווח של חצי דקה [כנראה צ"ל שניה – יצ"ג] בין ירי לירי. כאשר נורתה היריה הראשונה התחלנו לברוח, כאשר מועתז ראשון ואני בעקבותיו. אז ראיתי אותו נופל אפיים ארצה והבנתי שהוא נפגע, כי הוא צעק. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי באותו רגע היה להרים את מועתז וכך עשיתי למרות שבאותו רגע עוד לא ידעתי היכן נפצע ומה חומרת הפציעה. התחלתי ללכת כאשר מועתז על זרועותי. הג'יפ התחיל בנסיעה והתקרב אלינו ותוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלית ופגע בי מתחת לבית השחי. המכה הזו הפילה אותי ואת מועתז כאשר אני שכבתי מתחת למועתז. הג'יפ עצר וראיתי שהחיילים מסתכלים עלינו אך לא העזו לצאת מהג'יפ. הרמתי את מועתז לנקודה מעט גבוה יותר. מועתז היה עדיין ער ואמר לי "תברח, תברח"."

עדויות אחרות, שאסף ארגון "בצלם", מתארות תמונה אחרת. על פי חלק מהעדויות, מועתז הרים חפץ כלשהו – ג'אנט של רכב, על פי חלק מהעדים – והשתמש בו כדי לתקוף את הג'יפ. אחרים אמרו שהוא עולה על הג'יפ כדי לתלות עליו דגל פלסטין. על פי חלק מהעדויות, שכנראה מבוססות על שמועה נפוצה, החיילים דרסו את מועתז, לא ירו בו – שמועה נפוצה מספיק כדי שהיא תגיע לאתר החדשות הפלסטיני מען. מהעדות של בהאא עולה שמשהו דומה לדריסה ("הג'יפ… תוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלי ופגע בי") התרחש שם.

מהעדויות עולה שיש שלוש אפשרויות: שמועתז הלך לתומו הביתה כשנורה ללא פרובוקציה על ידי חמושי צה"ל, אפשרות שהנטיה של הישראלי הממוצע היא לדחות אותה אוטומטית אף שדברים כאלה כבר קרו (אני זוכר את הדיווח מימי הדמים ברפיח/ציר פילדלפיה על הירי בילדה שהלכה לקנות ממתק, עם חצי שקל ביד, את הירי בטום הורנדל ואת העונש המגוחך שנגזר על היורה); שמועתז ניסה לתקוף את הג'יפ עם ג'אנט של רכב; שמועתז ניסה לטפס עליו ולתלות עליו דגל פלסטין.

המשותף לשלוש האפשרויות הללו הוא שאף אחת מהן לא מצדיקה ירי כדי להרוג. ברור שאסור היה להרוג את מועתז אם הוא לא עשה דבר; ברור גם לכל אדם שפוי שאסור היה להרוג אותו גם אם השפיל את כבודו של צה"ל בכך שניסה לתלות סמרטוט בצבע שונה על הרכב שלו; ואפילו אם תקף את הרכב הממוגן, הפעולה – יציאה מהרכב הממוגן וירי חי – מעידה שהחמוש לא חש בסכנה. אילו חש בסכנה, לא היה יוצא מהרכב.

צעיר בן 19 בא במגע עם כוחות הבטחון, משהו לא לגמרי ברור קורה שם, וכשהמסך עולה הוא מת; מקרה כזה הסעיר לאחרונה את ארה"ב, כשאיש בטחון שנחשב לבן, ג'ורג' צימרמן, זוכה מהריגתו שנראתה חסרת תכלית אם לא נפשעת של נער שחור, טרייבון מרטין. כן, כמובן, ישנם הבדלים בין המקרים; מרטין היה אזרח אמריקאי, שראונה היה רק נתין של כיבוש בלתי פוסק. אבל מותו של מרטין הזכיר להרבה מאד אמריקאים את התקופה שבה לינצ'ים היו אירוע חברתי מקובל בדרום, וזו תקופה לא כל כך רחוקה. גם אז, בהרבה מאד מקרים, לרצח נמצא כיסוי משפטי מפוקפק. בישראל, די בתירוץ משפטי מפוקפק לא פחות – עצם הטענה שלא הוכחה של התעמתות עם כוחות הבטחון – כדי שהציבור יאבד עניין.

והוא הרי לא מאבד עניין במקרה. ברוב מוחלט של המקרים, הוא הולך אחרי הסימנים שמספקים לו כלי התקשורת. כותרת ראשית? זה חשוב. פחות ראשית? פחות חשוב. עמוד 17 מתחת למודעות האבל? אין טעם לקרוא. אבל זו מלכודת שמזינה את עצמה: העורכים לומדים מהר מאד מה הקורא לא רוצה לקרוא. ובימים של תקשורת שנלחמת על עצם קיומה הכלכלי, העורכים יודעים שאסור לעצבן את הקורא, אסור להביא לו ידיעות שיגרמו לו לשקול מחדש את המנוי או לעבור לאתר אחר. אז ידיעות על הרג חסר הצדקה מצד כוחות הבטחון נדחקות לאחור.

זה המסר ששולח הציבור הישראלי לשלוחיו בגדה וברצועה: זה בסדר. אתם יכולים לפצוע. אתם יכולים להרוג. אנחנו לא רוצים לדעת. לא על הרצח עצמו ולא על ההשחתה שנלווית לו, כשחמוש אחרי חמוש מספר שקרים בלתי סבירים קודם למפקד שלו, שמתרגל לקבל ממנו שקרים, ואחר כך לחוקר מצ"ח שבעצמו יודע שאם יתעקש להפוך יותר מדי אבנים בתיקים כאלה, הקריירה שלו תתקל במכשולים סמויים. אנחנו לא רוצים לדעת על העינויים שעברו על בהאא שראונה אחרי התקרית:

"הם אזקו אותי כאשר הידים מאחור והכו אותי מכות, שדאגו שלא ישאירו סימנים […] הם כיסו את עייני ובעטו בי בעיטה חזקה שזרקה אותי שני מטר ונפלתי ליד עוד שני פלסטינים עצורים. הושיבו אותי על הריצפה והחטיפו לי סטירות ובעטו בי שוב. היות ועיני היו מכוסות אינני יודע מי בעט בי […] הג'יפ התחיל לנסוע כאשר בתוכו מלבדי חיילים ושוטרים שהרביצו לי כך שהתחיל לרדת לי דם מהאף ומהפה. הם היכו בי חזק בקסדות והחטיפו לי גם אגרוף בעין. […] במקום עמד אמבולנס צבאי ישראלי שבו קבלתי טיפול. החובש הסיר את כסוי העיינים ממני, ניקה את הדם וטיפל בי טוב. החובש הציע לי לא להתאמת עם החיילים כי הם ירביצו לי והדגיש כי אם ירביצו לי שאתלונן על כך לבית משפט. החובש לא אהב את מה שעשו לי. לאחר הטיפול החזירו אותי לג'יפ. […] שוב כיסו לי את העיניים והג'יפ התחיל לנסוע. החיילים היכו אותי ברובים ובעטו בי שוב ושוב. […] אח"כ הושיבו אותי על קופסת מזגן ואחד החיילים שפך על הראש שלי פח זבל. התחלתי לצעוק "קצין, קצין". הייתי עדין אזוק ועייני מכוסות. הופיע מישהו וטען שהוא קצין – אך כמובן שאינני יודע אם אכן היה קצין – והתחיל להגיד לי "יא בן זונה מה אתה רוצה". חייל טען, בערבית, שאני זרקתי עליו אבן בכפר ולכן הם צריכים להרביץ לי. אני כמובן הכחשתי את זה. אח"כ קבלתי שוב בעיטה חזקה בבטן, אינני יודע מאיזה חייל, והתחלתי להקיא. בינתיים שמעתי מישהו אומר שלא ידברו איתי כי מי שדיבר אמר שאיננו רוצה שאני אמות שם…."

או על נסיון ההפללה שלו, שבא אחר כך. אנחנו לא רוצים לדעת. לא רוצים. לא רוצים. זכות הציבור לא לדעת מה עושים בשמו. זכות הציבור להסיט את עיניו. זכות הציבור לאטום את אוזניו. זכות הציבור להתפוצץ בזעם כשמעמתים אותו עם העובדות. זכות הציבור להגדיר את העובדות כאנטישמיות. זכות הציבור לתמוך אוטומטית בכוחות הבטחון שלו גם כשאלה לא טורחים לספק גרסה קוהרנטית. זכות הציבור לייבב על כך שחמושים שמשתמשים בילד כמגלה מוקשים בכלל מגיעים למשפט.

כן, אני יודע. נפתחה חקירת מצ"ח. הרשו לי לא להתרשם. הרשו לי להזכיר לכם שהתחום ההצטיינות העיקרי של צה"ל בשני העשורים האחרונים הוא עדויות שקר וחיפוי הדדי. הרשו לי להפתיע אתכם ולהודיע לכם שאם החקירה תגמר, כצפוי, בכלום הרי שעל פי הנוהל של מצ"ח אי אפשר יהיה לערער על סגירת התיק בהנחה שבהאא שראונה ינסה לתבוע את המגיע לו על העינויים שעבר. סדום שעל הירקון יודעת היטב כיצד לארגן את הנהלים שלה.

שתיקת הציבור הישראלי על מה שנעשה בשמו היא שתיקה של הסכמה, שתיקה של חברה שבלשונו של נתן אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם
מי בפועל ומי בטפיחות הסכמה,
נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם
",
לתחומם של פושעי מלחמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הסודיות הממארת

"אנו נופלים מאויבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכל ואין אנו מונעים איש לעולם בגירושים וטירודים מללמוד ולראות דבר שיהא בו מן התועלת לאויב […] כי אין אנו שמים את מבטחנו ביותר בכל מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת. ואף על פי כן אין אנחנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו."

(תוקדידס, מתוך "נאום הלוויה" של פריקלס. ההדגשות שלי)

אז מסתבר שיש בישראל "אסיר X" שני, ושהוא מוחזק בסודיות ובבידוד, תחת שם בדוי, במשך שנים ארוכות. המשת"פים של מערכת הבטחון מיהרו להזעק לעזרתה, ולמרבה החרפה יש בשורותיהם לא מעט עיתונאים. איתן הבר כתב טקסט מחפיר מהרגיל, ורון בן ישי ניסה להסביר ולתרץ.

יש משהו פסול בעצם הרעיון של משפט סודי. הסיבה לכך היא שהשופטים אינם מלאכים, והם יכולים לטעות. יתר על כן, אפשר להטעות אותם – ובמקרים שבהם המעורבים הם הארגונים החשאיים, שאמנותם היא על שקר, רמיה והטעיה, הסיכוי לכך גבוה במיוחד.

ניתן דוגמא היסטורית, ממה שהיה אולי המשפט הידוע בהיסטוריה. ב-1894, הגיע המודיעין הצבאי הצרפתי למסקנה כי יש בשורותיו בוגד, שמעביר מידע לגרמנים. המידע הספציפי היה על תותח ה-75 מ"מ, שלימים יציל את צרפת. לאחר חקירה בלתי מקצועית – המודיע הגרמני כונה D, וזהו בערך – הגיעו שני קצינים אנטישמיים במודיעין הצבאי שהאשם הוא קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס, שהוצב במטה הכללי. הראיות נגד דרייפוס היו האות D שהופיעה במכתביו של הנספח הצבאי הגרמני, זהותו כיהודי יליד אלזס, אז בשליטה גרמנית, וזהו בעצם. זה לא הספיק, אז שני הקצינים – אנרי ודו פאטי דה קלאם – זייפו מכתב מפליל שכביכול נכתב על ידי דרייפוס. את המכתב הזה הם מסרו כראיה חוקית, בניגוד לחוק, אחרי שעדכנו את שר ההגנה, לבית המשפט, והמכתב הזה הוא שהרשיע את דרייפוס.

אם משפט דרייפוס היה מתנהל כמקובל בישראל, דרייפוס היה פשוט נעלם. הוא היה נאסף מביתו, אף אחד לא היה שומע עליו יותר, והיה מוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו. תוך זמן קצר, אחרי דיון בבית דין צבאי (עם עורך דין שמונה על ידי שירותי המודיעין) ובלי גישה לחומר המפליל נגדו, דרייפוס היה מוגלה לאי השדים, שם היה מת. אף אחד לא היה שומע על הסיפור בכלל. שני פשעים לא היו נחשפים לעולם: זהותו של המרגל הגרמני, פרדיננד אסטרהזי, שהיה ממשיך בשלו; והעובדה ששני קצינים צרפתים קשרו כנגד רע לנשק ושיקרו לבית המשפט הצבאי. גם במשפט כפי שהיה, המודיעין הצרפתי – בדמותם של אנרי ודו פאטי דה קלאם – הסתבך בנסיונות נואשים והולכים להגן את אסטרהזי, הבוגד הגרמני, באמצעות עוד ועוד זיופים, כדי למנוע עד כמה שאפשר את פתיחת התיק מחדש. זה נגמר, למרבה השמחה, בהתאבדותו של אנרי כשהזיופים נחשפו.

אבל בצרפת, אף שהיו בה לא מעט עיתונאים ששירתו בנאמנות את מערכת הבטחון, היתה עיתונות חופשית. צריך לציין שצרפת של 1894 לא היתה פחות מאוימת מישראל של 2013: היא גבלה באויב איום, ש-20 שנה אחר כך יכבוש כ-20 מן המחוזות שלה, ויהרוג, יפצע או יטיל צלקות נפשיות בדור שלם. 24 שנים קודם לכן, כיתר האויב הזה והכניע את צבאה והביא את עיר הבירה שלה במצור, ואחר כך ביתר ממנה נתחים.

ואף על פי כן, צרפת לא היתה פחדנית עד כדי כך, שוקקת עריצות עד כדי כך, שתסכים לתרגילי השו-שו האלה, לטענה שאסור לנהל דיון על אסיר כי "בטחון המדינה" עשוי להפגע. היו בצרפת, כמובן, רבים שהעלו בדיוק את הטיעונים האלה; והם נמצאים היום במקום הראוי להם, בפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל נניח לרגע התהילה של הרפובליקה השלישית, שרק בשלו היה שווה לבנות את הציוויליזציה הצרפתית, ונחזיר מבט אל הרפובליקה השניה הישראלית. במשך שנים ארוכות, על פי המידע שנמצא בידינו, מוחזק אסיר בשם בדוי בכלא ישראלי. התקשורת הישראלית לא כתבה על כך מילה, עד שהרסן הותר על ידי הצנזורה. בכך – כרגיל! – היא מעלה בחובתה.

חובתה של תקשורת חופשית איננה למערכת הבטחון, איננה לצבא, איננה לממשלה. חובתה היא לציבור וככזו, חובתה היא לחשוף כל דבר שהממשלה מנסה להסתיר. הנחת היסוד צריכה להיות שאם הממשלה מנסה להסתיר משהו, כנראה שהציבור צריך לדעת את זה. כן, יש סייגים של הגיון פשוט, כמו לא לדווח על פעולה צבאית בעת התרחשותה, או לא לדווח על זהותם של מרגלים שעדיין נמצאים בשטח אויב – אבל, אם עיתונאי יודע על פעולה צבאית מתוכננת והוא השתכנע מעבר לכל ספק שהיא הרפתקנית או מסוכנת, חובתו היא לדווח על כך מראש גם אם הדיווח ישבש את התכניות של הצבא. לא העיתונאי ולא הציבור עובדים אצל הצבא.

לאדם שמוחזק בכלא אין עוד ערך מודיעיני. אני מוכן לאפשר למערכת המודיעין ליהנות מהספק ולאפשר לה להחזיק בחשאי אדם במשך שבועיים. זה די זמן להוציא את האנשים שלה משטח האויב. כל השאר לא צריך לעניין אותנו. אם הגענו למצב שבו אתם צריכים לעצור מישהו אז כן, המבצע שלכם נכשל. תחיו עם זה. לא נעקם את כל מערכת המשפט רק כדי שתוכלו להמשיך במבצע שעד כמה שאנחנו יודעים, החשיבות שלו זניחה. והיסטורית, החשיבות של רוב מוחלט של המבצעים הללו זניחה עד אפסית. שום דבר לא יכול להצדיק את החזקתו של אדם בכליאה סודית, בבידוד, במשך שנים.

לב לבו של המשפט הוא שהוא פומבי – בדיוק בגלל ששופטים יכולים לטעות, בדיוק בגלל שהמשטרה ושירותי המודיעין נוטים לשקר. הדרישה לפומביות המשפט היא אחת המוקדמות ביותר בהיסטוריה של החתירה לדמוקרטיה. אם ניקח מקבילה ישראלית למשפט דרייפוס, אם הדרישה של מערכת הבטחון להסיר את כל הדיווחים על פרשת השב"כ מהתקשורת היתה מתקבלת, סביר להניח שעיזאת נאפסו – קצין צה"ל שעונה עד שהודה בפשע שלא ביצע – היה משלים את 18 השנים שלו בכלא, כי תמונתו של יוסי גינוסר לא היתה מופיעה בעיתון והוא לא היה מזהה את המענה שלו. (גינוסר, מ"גיבורי" פרשת השב"כ, יהפוך לימים לקדוש מעונה של השמאל הציוני אחרי שעם מות בנו, הוא יהפוך את עורו ויצטרף לתומכי הסכם אוסלו – תוך שהוא עושה כמה עסקאות מפוקפקות למדי עם משטר ערפאת, אבל על זה כמעט לא מדברים.) מערכת הבטחון משקרת בעקביות לבתי המשפט; ועדת לנדוי בשנות השמונים קבעה שהשב"כ שיקר לבתי המשפט דרך קבע.

בלי משפט פומבי, שמעניק לנאשם לפחות את היכולת למשוך תשומת לב תקשורתית ביקורתית שאחר כך עשויה לתקן את העוול, בכלל לא ברור מה הטעם במשפט. במיוחד לאור העובדה שבישראל נהוג להציג לבית המשפט "מידע סודי" – המכתב של אנרי ודו פאטי דה קלאם נחשב ל"מידע סודי" ועצם הצגתו הובילה, לימים, לפתיחת משפטו החדש של דרייפוס – שהנאשם לא רואה וכמובן גם לא יכול להתגונן מפניו, ושלשופטים אין כלים ראויים להתמודד איתו. הוסיפו לזה את העובדה שאתה יכול, במקרים כאלה, לקבל רק עורך דין שמוכר למערכת, ותקבלו משהו מתוך קפקא שלא מזכיר בכלל בית משפט הוגן.

הבעיה היא בעצם מושג הסודיות. מאז המאה ה-19, עולה הפנטזיה על הסוכן החשאי שמהלך אחד שלו משנה את ההיסטוריה. הדוגמא היחידה שקרובה לזה היא פרויקט פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה, ושם לא היה מדובר בהפעלת סוכנים אלא בקריפטוגרפיה. בכל שאר המקרים מדובר בניפוח מסיבי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל מערכות המודיעין בעולם הן כשלון. גם כאשר המודיעין מגיע, הכלל הוא שאם הוא לא מתאים למה שהקברניטים רוצים לחשוב, הוא זוכה להתעלמות. הדוגמא הקלאסית היא לאו דווקא אמ"ן וה"סבירות הנמוכה" במלחמת יום הכיפורים; היא המודיעין הסובייטי, שהעביר לסטאלין מאות אינדיקציות לכך שהגרמנים עומדים לצאת למתקפת פתע – כולל תאריך. סטאלין לא רצה להקשיב והיו הערכות שאם הפלישה הגרמנית היתה מתאחרת בכמה שבועות, ראש מודיעין החוץ של הנ.ק.וו.ד. היה מטוהר. ה-CIA דיווח עד 1966 בערך שהמאמץ האמריקאי בוויאטנם הוא כשלון ושזה לא הולך להשתנות; אז, בערך, שם לב ראש התחנה שכל קודמיו בתפקידו הודחו תוך זמן קצר. הוא התחיל לדווח לוושינגטון את מה שהיא רצתה לשמוע. הק.ג.ב. מסר לפוליטבירו דיווחי שקר מאפגניסטן, ובעצם כמעט מכל מקום אחר, לאורך כל הדרך.

בימים אלה, נחשפת העובדה שבאמצעות בית המשפט הסודי למודיעין (FISA) עיוותו שני ממשלים, של בוש ושל אובמה, את התפיסות הבסיסיות של פרטיות ושל הגנה מפני חיפוש בלתי מוצדק. ההתנהלות של בתי המשפט של FISA היא סודית – כל כך סודית, שאפילו עורכי הדין של ה-NSA לא הורשו לדעת מה הנימוקים שמתירים להם לעקוב אחרי מיליונים עד 2004; כל כך סודית, שהממשל מסרב בעקשנות לשחרר פסיקה של FISA שקובעת שחלק מתכנית המעקב של הממשלה מנוגדת לחוקה; כל כך סודית, שאין עליהם בעצם פיקוח – נשיא בית המשפט העליון הוא זה שממנה את שופטי FISA, ואין עליהם ביקורת אחרת; כל כך סודית, שדי בפסיקה שקטה שמשנה את מהותה של המילה "רלוונטי" כדי לחסל זכויות יסוד שהתקיימו במשך יותר ממאתיים שנים.

זה קרה בארה"ב, בעלת מסורת חוקתית ראויה לציון, אחרי התקפת טרור אחת – אמנם, מסיבית ורצחנית ומתואמת מאד. קל כל כך לפגוע בחישוקים שמחזיקים את המדינה החופשית.

ואחד מהם הוא זה שפריקלס עומד עליו: שחברה חופשית לא יכולה להתקיים כארגון חשאי או צבא. היא צריכה לסמוך, בשלווה שקטה, על כך שבשעת צרה, אזרחיה ימהרו לעמוד לצידה ויילחמו בעוז כדי להגן על מה שראוי להגן עליו מול צבא חיילים-עבדים. שאסור לה, בשל פחדי קיום, להמיר את היותה חברה חופשית בהסתפקות בעצם היותה; שהיא חייבת להתייחס בספקנות לסם המרעיל של הסודות, לתפיסה המיסטית שהדברים האמיתיים לא קורים על פני השטח אלא מתחתם.

כי בסופו של דבר, כל הסודות האלה, וההגנה ההיסטרית עליהם, לא מגינים עלינו אלא הורגים אותנו. באיטיות אך בעקביות, הם מלמדים את אזרחיה של מדינה חופשית שיש דברים שאסור לדבר עליהם. אתה יכול לדבר על התקציב, אבל אסור לך לדרוש פרטים על תקציב הבטחון או על תקציב השירותים החשאיים; אתה יכול לדבר על הרבה מאד דברים, אבל לא על הנשק להשמדה המונית שיש למדינה שלך על פי מקורות זרים – נושא שבמשך עשורים היה בלב הדין במדינות אחרות; כמעט על הכל, אבל לא על האסירים המועלמים, שמספרם לא ידוע. אתה צריך להאמין בבתי המשפט שלך… עד שהם צריכים להגן עליך מפני השירותים החשאיים. אז נגמרות כל ההבטחות. ובעקביות, בשקט, לומד כל אזרח שיש דברים שאם הוא ידבר עליהם, או יעודד אחרים לדבר עליהם, אז יכול להיות שיקרו לו דברים רעים. ושיכול להיות שהם יקרו לו על ידי עובדי הממשלה שלו, ושאם, למשל, יענו אותו בחקירה, שום בית משפט ישראלי לא יעזור לו, משום שאחוז המקרים שבהם מצא בית משפט שעציר עונה הוא אפס (0). ומכאן המדרון לתפיסה של "תדבר על מה שאתה רוצה, רק לא נגד הממשלה" חלקלק מאד. זו התפיסה שהסינים חוזרים עליה שוב ושוב: אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק אל תצא נגד הממשלה.

והחברה החופשית של פריקלס, צריך לזכור, לא שרדה את מלחמת 30 השנה שלה. היא התדרדרה לקשרים אריסטוקרטיים נגד הדמוקרטיה, להפיכה צבאית, לציד מכשפות, להיסטריה של חיסול האדמירלים שלה אחרי סופה. ההיסטוריה של תוקדידס היא, במידה רבה, ההיסטוריה של קריסתה של מולדתו. חברות חופשיות פגיעות יותר – הן לאויביהן מבחוץ, והן, למרבה הצער, לאויביהן מבפנים. ועל כן הן זקוקות להגנה רבה יותר, ובעיקר כנגד האויב הפנימי שאומר שהן צריכות להדמות יותר לאויביהן, שהן צריכות לרוקן את עצמן מן התוכן הערכי שלהן כדי להגן על איזה מבצר או כדי לשמור על סודותיו של איזה שפיון.

ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם על הרשעות המנוולת שבהחזקת אדם במאסר של שנים ארוכות בבידוד, סוג של עינוי שמדינת ישראל אוהבת להשתמש בו כנגד מי שהביא את הסעיף למנגנוני החושך. סוג של עינוי שאחרי זמן קצר איננו משרת עוד מטרה הגיונית, אלא מיועד להטריף על האדם את דעתו – עונש שבתי המשפט לא פסקו, אך שיש להם היסטוריה ארוכה של התחמקות מהתבוננות בו. עוד נקודה שהתקשורת הישראלית, שאוהבת לראות את עצמה כחופשית, לא העלתה.

ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הצליחו לעצור ילד בן חמש בחברון. כספי המסים שלכם בפעולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לא לגיוס החרדים

אני, רק את בני שאציל. אל תהיה קל, ואל תהיה
גס, וגם לא טייס, מה שעושה קלגס בחודש, עושה
טייס בגיחה אחת על עיר שילדיה צווחים מפחד
שנים. ובמלחמה בין כובשים ומורדים, בני, היה עם
הבוגדים. שמע את קול אבותיך היהודים.

(יצחק לאור)

הפיקציה הגדולה ביותר של "יש עתיד", עד כה, היא הטענה ש"נפתרה בעיית השוויון בנטל." בסרטון הזה, נתפס יעקב פרי – שריכז מטעם "יש עתיד" את הטיפול בנושא – בפליטת פה מדהימה: הוא נשאל האם זה נכון שהוא הבטיח לעובדיה יוסף (לידיעת "מעריב": הבלוג הזה לא קורא למחרף והמגדף הנפוטיסט הזה 'רב' ולא מתכוון להתנצל על כך) שהסנקציות הפליליות על גיוס חרדים לא יופעלו. פרי אומר ש"אני לא התחייבתי בפני אף אחד על שום דבר, ואם התחייבתי בוודאי שלא אגיד את זה בתקשורת." רגע, התחייבת או לא התחייבת? ואצל מי אתה חושב שאתה עובד? מי אתה חושב משלם לך את המשכורת?

האם היתה הבטחה? אפשר להניח במידה של בטחון שאם לא היתה הבטחה, היתה הסכמה שקטה. הרי כאן ניצח יעלון את לפיד בוויכוח הגדול: לפיד, באמצעות שלוחו פרי, דרש התחייבות לסנקציות פליליות, ויעלון סירב תוך ציטוט ההסכם הקואליציוני, שלפיד לא טרח לקרוא. כאן היה הפיצוץ בשיחות. בסופו של דבר, יעלון ניצח: יהיו סנקציות פליליות – אבל רק עוד ארבע שנים, ורק אם השר יורה עליהן. הדרישה המקורית של לפיד היתה לסנקציות פליליות אוטומטיות. אין סיבה טובה להניח שיעלון יורה על סנקציות כאלה. למה לו?

העסקה שבה התהדר לפיד כל כך מלאה בחורים. הבולט שביניהם היא שדיל ה"שוויון בנטל" יתחיל בפועל רק עוד ארבע שנים – כלומר, כשזו תהיה בעיה של ממשלה אחרת. אולי אפילו של הממשלה שאחרי הבאה. עד אז, אלוהים גדול. שנית, לפיד מעניק מדי שנה פטור לכ-1,800 בחורי ישיבה (וכ-300 בחורי ישיבה של המגזר של האחים היהודים, שעליהם לא מדברים יותר מדי); מדובר בכ-20% מכלל מחזור הגיוס החרדי שבכלל לא יצא מהישיבות. לציבור החילוני, כמובן, אין דיל כזה. ובעוד שהשירות של נשים חילוניות מוארך, השירות של המקומבנים מישיבות ההסדר עולה בחודש אחד בלבד – ונשים דתיות וחרדיות פטורות משירות כלל. פה כלום לא השתנה.

אז על זה כל הרעש? טוב, לפיד צריך להראות לבוחרים שלו משהו. לא משנה שהוא מחורר כמו גבינה שווייצרית. אחרי הכל, זה כל מה שנשאר.

[…]

ואחרי כל זה, צריך לומר דבר פשוט מאד: אסור לגייס את החרדים. קודם כל, מסיבה ערכית: גיוס בכפיה הוא עוול בלתי ניתן להצדקה. הוא הופך אדם חופשי לעבד המדינה ודורש ממנו, באיומי מאסר, לסכן את חייו או למצער להפוך את עצמו למטרה מותרת לפגיעה עבור מטרה שהוא לא בהכרח תומך בה. צבא מתנדבים? לגיטימי. צבא של עבדים, שכדי להצדיק את הכפיה שבקיומו מעוותת החברה את עצמה? הרבה פחות.

שנית, מסיבות פרקטיות. החרדים כבר מתארגנים למלחמה. ספק אם היה משהו שהרבנים ועסקני החרדים היו יכולים לקוות לו כמו טמבל מסוגו של לפיד. אם בשנים האחרונות הותר מעט הרסן, ובחורי הישיבות שוחררו מעולם ההבלים שלהם, כמו גם מעולם הבלתי נסבל של ראשי הישיבות, והותר להם לעבוד ולעתים גם להתגייס, עכשיו שאלת הגיוס מצופפת את החרדים סביב הישיבות: הביטוי "חרד"ק" ("חרדי קל דעת") מופנה כלפי המתגייסים, והם סובלים מאיומים ולעתים מאלימות. והתכנית של לפיד אפילו עוד לא התחילה.

כל נסיון לגייס בכוח את החרדים נידון לכשלון. יש סיבה מדוע המדינה נמנעה מכך במשך עשורים: נסיון כזה יגרור, בצדק, התקוממות עממית מצידם. כפי שציין השבוע עו"ד ברק כהן, העדה החרדית סירבה תמיד להתגייס ואפילו להתייצב לצו הראשון. מי שלא מתייצב, מוצא נגדו צו מעצר. הצווים הללו מעולם לא יושמו. מדי פעם חרדים מקבלים שיחת איום, וזהו. העדה החרדית, למרות כל הרעש שהיא עושה, היא גוף קטן מאד, ביחס. מה יקרה כשינסו לגייס את מאות אלפי החרדים? כנראה שתהיה פה מהומת אלוהים ששום דבר שקדם לה לא ידמה לה.

המשטרה – כרגיל – לא תעמוד בנטל ויהיה צורך להפעיל את הצבא. שני הגופים האלה הם בהמות גסות שלא יודעות לרסן את הכוח שלהם. גם אם המרד החרדי ידוכא, ואנשים יגיעו בשלשלאות למחנות עבודה של צה"ל, מספר הנפגעים יהיה עצום וידליק שבר ושנאה שלא יתרפאו. וכשזה יקרה, סביר שחלק מהחיילים החדשים יפנו את הנשק שלהם כלפי אויביהם-שוביהם שהיו מטומטמים מספיק לתת להם נשק. אחרים יעסקו במרץ בתחביבו הקבוע של עובד הכפיה, החבלה (סבוטאז', בלעז.) ציוד צבאי, בסופו של דבר, קל מאד להשחתה. כמות קטנה של מוצר זמין כמו סוכר תשבית משאית; כמות לא גדולה של חול, תביא להפלת מטוס.

כלומר, כדי להאדיר את האגו של יאיר לפיד ולאפשר לו להתמודד שוב בבחירות, ישראל תתקרב בצורה מסוכנת למלחמת אזרחים. וזה לפני שדיברנו על מה שיקרה למעמדן של נשים כשחרדים יגויסו לצבא בגיוס חובה. כבר ראינו מספיק מה קורה כשהם רק מתנדבים. לא במקרה התעקש יעלון, וניצח, בוויכוח על הסנקציות הפליליות. צה"ל צריך את זה כמו חור בראש.

[…]

ושלישית, משום ששירות צבאי משחית כל דבר טוב, כל אדם טוב. מהותו של האימון הצבאי היא הסרת העכבות החברתיות מפני שימוש באלימות, עכבות שבלעדיהן אין חברה אנושית ושנבנו בעמל רב במשך שנים. מהותו של האימון היא הכשרה לרצח, לביזה, לראיית ה"אחר" כמי שאיננו בן אדם באמת. אחרת, אחרי הכל, יהיה קשה הרבה יותר לשכנע חייל להרוג אותו.

רוצים דוגמא מהירה? הביטו בסרטון הזה, שבו נראה חייל מתעמת עם ילד חרדי שקרא לו "חרד"ק."

החמוש הפיל את הילד מעל האופניים שלו, והוא צוטט כאומר לתכנית "ציפור לילה" שאם הוא לא היה עושה את זה, "הילדים היו מתחילים לתקוף חיילים." וואלה, הוא למד מהר את הז'ארגון. מי ששירת בשטחים, ודאי התכווץ עכשיו. הוא מכיר היטב את הסיטואציה: הבריון המגודל עם הנשק גוהר מעל הילד, מאיים עליו, מאלץ אותו להשפיל את עצמו, לומר שהוא אוהב את החיילים, את המדים. הפחד מהכאב שהופך את הילד לאבק אדם. החייל שהתקלגס על הילד הזה פשוט ייבא את קוסרא לבני ברק. וזה קורה לפני שהמאבק באמת מתחיל. עכשיו תתארו לעצמכם מה יקרה כשעדרים של חיילי גולני וכנופיות של מג"ב יתחילו להסתובב בבני ברק ובשכונות החרדיות של ירושלים, מעוצבנים, להוטים, עמוסי הורמונים, מורגלים בשקר ובחיפוי, מורגלים ב"רעות" המשחיתה ובערכי הכנופיה שהיא מקדמת.

לא, תודה. הספיק לי. לא רוצה שידור חוזר. לא רוצה לשמוע את התירוצים. לא רוצה לשמוע את ה"אבל לא מראים מה קרה קודם." לא רוצה לשמוע את השמועות שהופכות לדיווחים שהופכים לחקירות מצ"ח מרוחות, או במקרה הטוב לעונש מאסר על תנאי על שימוש בילד כמגן אנושי. לא רוצה עוד דור של ילדים עם טראומות. די, מספיק, באמת. די. אי אפשר יותר. עיפה נפשנו להורגים. מישהו צריך לומר בקול, וקול גדול, שצה"ל, או ליתר דיוק אידיאל צבא העם, פשוט לא שווה את זה.

[…]

וכן, בסופו של דבר חברת הלומדים היא לא חברה שיכולה להתקיים, או שראוי שתתקיים. צריך לפרק אותה. אבל ספק אם גיוס חובה הוא מה שיוביל לפירוקה; סביר הרבה יותר שהוא יוביל לגיבוש שלה סביב מנהיגיה.

אז איך לפרק אותה? בעדינות, ובידיעה שזה לא יקרה בחמש שנים וגם לא בעשר. להתחיל בשחרור תלמידי הישיבות מעולו הבלתי נסבל של ראשי הישיבות שלהם. את זה עושים בקלות יחסית: הצעת החוק של מרב מיכאלי קובעת שבחורי הישיבות יקבלו את הזכות להתנהג כאילו היו נשים חרדיות, כלומר יוכלו לבחור אם להתגייס או לא, ללכת לשירות לאומי או לא. המשמעות היא פטור – פטור שהופך אותם לאנשים חופשיים. נמשיך משם, בזהירות וברגישות, כי כך מפרקים פצצה חברתית.

וכן, הרבה מאד ישראלים ששירתו בצה"ל ירגישו כמו פראיירים. והם אכן היו פראיירים. זו לא סיבה מספיק טובה ללכת למשבר לאומי שמתקרב מאד למלחמת אזרחים. את מסגרת הפטור הזו יש להרחיב גם לציבור החילוני, ולהעביר את צה"ל למודל של צבא מקצועי. שוב, לא באחת, לא במהירות, בתהליך של שנים – אבל צריך להבריא את ישראל מהמחלה שנקראת גיוס חובה, שהכפיפה את החברה האזרחית לצבא במשך שני דורות ויותר.

ואז תבוא הבעיה הגדולה מכולן: הצורך לגבש חברה אזרחית ישראלית מקובץ שבטים עוינים שאין להם כמעט דבר במשותף ושהאתוס היחיד של חלק עיקרי מהם התפוגג. זה יהיה נושא לפוסט אחר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לקול דממה דקה

הכנסת הצביעה בסוף חודש יוני בקריאה ראשונה בעד תכנית פראוור, קרי גירושם מבתיהם של כ-40,000 בדואים, חיסול הישובים – הבלתי מוכרים ברובם – שלהם והעברתם למקבילה ישראלית של תחום המושב. על נושא התחימה של הבדואים כבר כתבתי בפוסט שהוקדש לתכנית פראוור בספטמבר 2011: הממשלה מתעקשת לוודא שהם לא יתגוררו ממערב לכביש 40, ושלא יהיו להם תביעות שם. הסיבה לכך כפולה: הקרקעות שממערב לכביש הן הקרקעות הטובות, והישוב הבדואי שם עשוי ליצור רצף עם האוכלוסיה הפלסטינית. רק זה חסר לאתנוקרטיה היהודית. כך יכולה ממשלה שמתיימרת להיות דמוקרטית לקבוע היכן יתגוררו תושביה, על פי מפתח אתני.

ההצבעה היתה קרובה במיוחד: 43:40. כשליש מחברי הכנסת נעדרו מהדיון, כי נו, מדובר בסך בבדואים. לא יהודים, ועוד האוכלוסיה הפחות אהודה מקרב הלא-יהודים. אף שר של הליכוד לא הסכים להציג את התכנית – תיכף נסביר למה – והג'וב הזה נפל על איש "יש עתיד" – אלא מה – מאיר כהן, בעוונותינו שר הרווחה. כן: שר הרווחה של מדינת ישראל הוא זה שהציג תכנית שמיועדת לגרש עשרות אלפי אנשים מבתיהם. קוראים לזה פוליטיקה חדשה.

יש הסכמה כללית בקרב הציבור היהודי שהבדואים משתלטים על הנגב, פושעים, גונבים וכן הלאה. הרבה מזה הוא תוצאה של הסתה ובורות תקשורתית. השיא של ההסתה מגיע, אלא מה, באמצעות חבר הכנסת דני דנון (ליכוד), שטען שהבדואים אחראים ללא פחות מאלף מקרי חטיפה של נערות יהודיות בשנה (!), בעוד שמשטרת ישראל לא הכירה ולו מקרה אחד כזה.

עקב ההסתה המתמשכת, תולדה של 65 שנות מדינה גזענית שהוקמה על ידי נישול הילידים, ליהודי הממוצע אין מושג מה רוצים הבדואים. בסקר שנערך על ידי מכון Panels Research – שכלל כ-500 יהודים בגירים, עם טעות דגימה של 4.4% – ושהוזמן על ידי רבנים לזכויות אדם, אמרו 52.2% מהנשאלים שהטענה ש"הבדואים משתלטים על הנגב משקפת את המציאות בדרום." עוד 35.4% אמרו ש"יש בזה משהו, אם הבניה הבלתי חוקית תמשך." 6.8% מהנשאלים אמרו שמדובר בהשמצה בלבד.

רק שלתפיסה הזו יש מעט מאד קשר למציאות. הנשאלים התבקשו לענות על השאלה כמה אחוזים מן הנגב תובעים הבדואים, 30.2% מן הנשאלים העריכו שמדובר בעד כ-25%; 37.8% העריכו שהדרישות שלהם נעות בין 26% ל-50%; 19.2% העריכו שהדרישות הן על 51% עד 75%; ו-12.8% העריכו שהבדואים דורשים בין 76% לכל הנגב. בממוצע, העריכו היהודים כי הבדואים דורשים כ-43.9% מהנגב; בפילוח מדוקדק יותר, שיעור הנשאלים שהעריך שהבדואים דורשים יותר משישה אחוזים עומד על 93.8%.

למה הנתון האחרון חשוב? כי הדרישות של הבדואים בנגב מסתכמות ב-5.4% בלבד משטחו. מדובר, חשוב לציין, באוכלוסיה שמהווה כ-30% מכלל אוכלוסיית הנגב. כשעומתו הנשאלים עם הנתונים האחרון, ונשאלו האם היו חושבים שדרישה של כ-5% היא הוגנת, 47% מהם אמרו שכן ו-34.6% אמרו שלא. השאר בחרו שלא לענות.

כשנשאלו העונים על הסקר האם העובדה שהבדואים דורשים רק 5.4% הפתיעה אותם, אמרו 35.8% מהם שכן, "כי שמעתי דברים אחרים בתקשורת." 40.8% מהנשאלים אמרו שכן, אבל בכל מקרה "אלו כלל לא האדמות שלהם." 23.4% אמרו שהם לא מופתעים, ושלדעתם "יש הסתה ואפליה נגד הבדואים והשטח מגיע להם."

ספק אם יש עדות חדה יותר לגזענות של חלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית מאשר התשובות הללו: הסירוב של 34.6% מהנשאלים להעניק ל-30% מהאוכלוסיה חמישה אחוזים מהשטח, והטענה של 40.8% ש"אלו כלל לא האדמות שלהם." איך הם יודעים? הם גזענים, הם לא צריכים לדעת. כצפוי, בשאלת הגזענות נמצא מתאם מובהק בין רמת הדתיות של העונה ובין שנאת האדם שלו: 61.4% מהדתיים ענו ב"אלו כלל לא האדמות שלהם," לעומת 33.4% מהחילונים. שיעור החילונים בין האנשים שאמרו שהבדואים סובלים מאפליה עמד על 27.1%, לעומת 10% בלבד בקרב הדתיים (ובאופן מעניין, חרדים סבורים יותר מדתיים שבדואים סובלים מאפליה: 13.6% מהם ענו כך.)

אז למה אף שר של הליכוד לא היה מוכן להציג את חוק פראוור? או. כי הגזענים, במיוחד חובשי הכיפות הסרוגות, מקבלים משקל יתר בפריימריז של הליכוד. ובקרבם נפוצה התפיסה שתשכחו מ-5.4%, כל הכרה בלגיטימיות של ישוב בדואי היא אנטי-פטריוטית.

בשנת 2005, בוצעה ההתנתקות, שכללה פינוי תמורת פיצוי פסיכוטי של 8,000 מתנחלים שחמסו אדמה לא להם, שמעולם לא היו להם כל זכויות או תביעות עליה, ושגרו בכלל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. המתנחלים נעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפינוי הזה, וההתנגדות שלהם היתה הסוערת שידעה המדינה; עד כדי מרד הגיעה. אני עדיין זוכר את הדובר של מועצת יש"ע מסביר לי אחרי ההתנתקות, בעייפות, שלא היה שום דבר שהם יכלו לעשות מול כפר מימון. "היו שם מסוקי קרב. מסוקי קרב! מה אני אמור לעשות מול מסוקי קרב?" כשזה נגמר, העביר הימין חוק חנינה מיוחד למתפרעי ההתנתקות.

עכשיו אנחנו עומדים לפנות 40,000 מבתיהם, פי חמישה ממספר מפוני גוש קטיף. בתיהם? צחוק מר. במקרים רבים, פחוניהם. על פיצויים כמעט ואין על מה לדבר, ודאי לא המיליונים שהוקצו לכל משפחה מגוש קטיף. ושקט. דממה. אין כל דיון ציבורי. נו, בדואים, מה אתם רוצים. כשהם לא חוטפים נשים, הם משתלטים על אדמות. אז כנראה שהכל בסדר. הם לא יהודים, הרי.

מבט אל הכפרים הלא מוכרים, אוגוסט 2012

בעת הדיון הנוכחי בנושא בכנסת, ביקש אריק אשרמן, מרבנים למען זכויות האדם, לברר באמצעות ח"כים כמה בדואים יגורשו. מספר ח"כים פנו לשרים ולגורמים הרלוונטים לצורך קבלת הערכות למספר הבדואים שייגורשו בעקבות יישום החוק, אך זכו במקרה הטוב לתשובות לא רציניות כמו "לא הרבה [בדואים יגורשו]", ממש כך. כשאשרמן ניסה לדבר ישירות עם גורמים רשמיים הקשורים לתוכנית הוא נתקל בסירוב למסור לו מידע. רוב הח"כים נכנסו להצבעה כשאין להם מושג על כמה אנשים תשפיע תכנית פראוור.

אז בעוד חלק ניכר, כמעט רוב, מהאוכלוסיה היהודית חושב שהדרישות של הבדואים צודקות, נציגיו בכנסת כלל לא טורחים להתעדכן בעובדות – וחלקם הניכר מתיישר לפי הקו הגזעני של מרכזי המפלגות שלהם. ו-40,000 הגברים, הנשים והילדים שאמורים להיות מגורשים מבתיהם העלובים בצו מושל?

טוב, נו, הם לא יהודים. אין מה להשוות. מה אתה עושה רעש?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כבר אפשר לקרוא להם יודו- נאצים?

באחד ממאמריה, תיארה שולמית הראבן עליה השלום את הדיונים בפרקליטות ערב משפטו של אייכמן. בין השאר, תהו שם הפרקליטים האם הם עצמם היו מסוגלים לשתף פעולה עם המשטר הנאצי. ברור היה להם שהם לא היו יכולים לעשות זאת כשהנאצים שוקדים על השמדת היהודים, אבל מה אם ההשמדה היתה מוכוונת לאיזה עם מרכז אסייתי? השאלה היתה לא נוחה, והעלאתה הציבה סימן שאלה על התפיסה הישראלית כל כך של השואה: שהיא בוצעה על ידי "חיות אדם," שפעלו ב"פלנטה אחרת," כלומר מחוץ להיסטוריה, ושיהודים עצמם לא יכולים בשום אופן לפעול כך.

אולי הלקח העיקרי של טבח כפר קאסם, 11 שנים אחרי השואה, הוא שיהודים יכולים בהחלט, בהנתן התנאים הנכונים, לפעול כמו חוליית חיילי אס.אס.. פקודה מעורפלת ברשעותה ניתנה; מג"ד החליט ליישם אותה בצורה הרצחנית ביותר שבאפשר, כשהוא זוכר את התפקיד האסטרטגי שמילאו מעשי טבח במלחמת 1948; ובאחת הפלוגות היא בוצעה כלשונה. שני המ"פים האחרים פירשו אותה אחרת, וטבח נמנע. אבל כשיש זדון, והוא יכול להתעטף בפקודה – כלומר, בהסרת האחריות מעל הרוצח; והסרת האחריות הכרחית כמעט תמיד לפשע שאיננו מתבצע בסערת הקרב – וכשהוא מופנה אל מי שאיננו נתפס כאדם מלא, אז החיה שבאדם, שלאורך כל ההיסטוריה היא מתגלמת שוב ושוב בגבר צעיר חמוש, משתחררת ללא כל בעיה.

אף אחד מנידוני כפר קאסם לא ריצה את מלוא עונשו. הממשלה סייעה להם, בחשאי ובגלוי, בהשגת ג'ובים נחשקים ביחס.

[…]

אבל כפר קאסם, והנכונות של הנאשמים בה לומר במפורש שהם "פעלו כמו נאצים", היתה אפיזודה נדירה ביחס. החלק ההכרחי האחר של הכנת הקרקע לפשעי מלחמה, הדמוניזציה של האחר והורדתו למדרגת תת-אדם, קיים בחברה הישראלית בצורה הרבה יותר בולטת. בעשור האחרון, השתחררו כל חרצובות הגזענות הישראלית – ובאופן מעניין, הן השתחררו ככל שהתרחקנו משנות הדמים 2001-2004. הסתה לרצח של פלסטינים ואנשי שמאל הן דבר יומיומי ברשת הישראלית. הח"מ האמין, בתמימותו, שבפייסבוק התופעה תרווח פחות: אחרי הכל, אנשים צריכים לחתום בשמם, או על כל פנים בתעודת הזהות הווירטואלית, שלהם על הדברים. האמנתי שהדברים הללו ייאמרו רק מאחורי חומת אנונימיות, שלא תאפשר לקשר בין המשתמש ובין הדברים. מסתבר שהלגיטימיות לשנאת אדם בישראל כבר פרצה את המחסום הזה.

אני רוצה להתמקד היום בגזען קטן, טל גלעד שמו. כפי שאפשר לראות מהתמונה כאן, הוא כתב ש"כל הערבים חארות, אחד אחד, אין טובים ואין רעים, כולם אותו זבל, גברים, נשים, זקנים וטף, ומצדי שימותו כולם עד האחרון שבהם." בסטטוס אחר הוא כותב ש"הפגנות במצרים. בלגן. הרוגים ופצועים בעימותים בין הצבא לאיסלמיסטים. איזה עצוב." ובשלישי, "אז הערבים שוב בזעם בלתי נשלט, הפעם על הריסת באיזור ואדי ערה. וכמובן שגם הכלבה המזועבת אצה לשם. אני כל כך רוצה פה את הסינים לשנה אחת. רק שנה אחת, זה יספיק. לא עוד הפגנות נגד המדינה. המוני מפגינים נעלמים במפתיע ואיש לא יודע על גורלם, ארגוני שמאל נעלמים, איש לא מעז להניף את דגל פלסטין, חברי כנסת קורעי חוק מסוימים נשלחים למעצר בית עם אופציה לשדרוג למאסר עולם ברוטשילד, הכלכלה פתאום משתפרת פלאים, התל"ג דוהר, מקדונלדס מולאם ללא פיצויים לזכיין, אין אוהלים ברוטשילד, התקשורת לפתע מאירה פנים לאזרח ומוותרת על זכות הציבור לדעת ועל חופש הביטוי, המדינות מסביב משתתקות, האו"ם וארגוני זכויות האדם משתתקים, ארה"ב מחזרת, יו"ש מסופחת ומספר התושבים היהודים שם פתאום עולה בהרבה על מספר הערבים שנשארו בחיים. הכל פתאום שקט ונורמלי. שנה אחת. נו, מה אכפת לכם."

ההזיה הימנית הזו לא היתה ראויה לתשומת לב מיוחדת, אלמלא שני דברים, שאחד מהם נובע מהשני: היא כתובה בעברית תקנית ועם שימוש נכון, רוב הזמן, בסימני פיסוק. הסיבה לכך היא שהכותב שלה הוא איש קבוצת "לאטמה."

אתם יודעים, זו שאמורה להיות ה"סאטירה" הימנית.

[…]

לאטמה פרצה לתודעה הישראלית אחרי הטבח על המרמרה, כשהפיצה סרטון תעמולה שאמור היה להצדיק את הטבח ואת ההיסטריה הישראלית שבאה אחריו. לאטמה מונהגת על ידי העיתונאית המפוקפקת קרולין גליק – זו שהיתה היחידה בעולם ש"מצאה" את הנשק להשמדה המונית בעיראק. העובדה שהיא לא עפה מהמקצוע אחרי התרגיל הזה אומרת הרבה מאד דברים רעים על התקשורת הימנית.

כמה חודשים לאחר מכן, היא הפיצה את הסרטון המשונה הבא.

בסרטון נראים אחמדניג'אד, ארדואן ואסד, כשהם שרים ביחד על השימוש הרווח והמשותף שלהם בטרור ועד כמה הוא מועיל להם. ארדואן מתוודה על כוונתו לבנות מחדש את האימפריה העות'מנית, כששני האחרים תומכים בו בהתלהבות.

ספק אם יש מראה מוצלחת יותר אל נפשו המעוותת של הישראלי הממוצע. סוריה ואיראן הן יריבות מושבעות של הרעיון העות'מני; איראן-פרס היתה יריבה עתיקת יומין של העות'מנים וסוריה נבנתה על הלאומיות הערבית שבתורה, בנתה את עצמה על התנגדות לעריצות הטורקית. לא משנה; הם ערבים, או מוסלמים, ובכל מקרה אויבים, אז זה הולך.

הלאה. ארדואן שותף לטרור? באיזה יקום מקביל? אה, כן – בזה שעצם המשט נתפס בו כ"פעולת טרור." סוריה ואיראן הן בעלות ברית של טורקיה? וואלה, מי יכול היה לדעת שהרעיון הזה ייראה כל כך מטומטם שלוש שנים אחרי שהסרטון יצא? אה, פחות או יותר כל מי שקרא יותר משני ספרים על המזרח התיכון. כלומר, לא היהודי הישראלי הממוצע, כלומר לא הקהל של לאטמה. אם לזה קוראים סאטירה, אז גבלס עשה את זה קודם, ויותר טוב. הנה עוד דוגמא ל"סאטירה" של לאטמה:

כלומר, אם ב"סאטירה" אתם מתכוונים לומר "תעמולה."

לפני כחודש, רווחו דיווחים על כך שלאטמה על סף סגירה עקב משבר כלכלי. לפתע, אנחנו למדים שרשות השידור – שנשלטת, כזכור, על ידי נאמניו של נתניהו – הכפילה את התקציב לפרק "סאטירה" של לאטמה מבלי שזו הצליחה להפיק ולו פרק אחד. האם מישהו מצא דרך לפתור את הבעיות של לאטמה על ידי הזרמת תקציב ציבורי עודף באופן חריג לתכנית התעמולה המועדפת של לשכת ראש הממשלה? לא יודע. אני יודע, עם זאת, שאתם צריכים לקחת בחשבון שכאשר אתם משלמים את האגרה, אתם מממנים את פנטזיות רצח העם של ה"סאטיריקן" טל גלעד. אני יודע עוד שתכנית "סאטירה" שתפקידה הוא לרדת על האופוזיציה וממומנת על ידי הממשלה איננה סאטירה אלא תעמולה. כלומר, נתניהו משתמש בכספי הציבור כדי לממן לעצמו יח"צ שמתחפש לסאטירה.

[…]

אז למדנו מלאטמה שכל הערבים והמוסלמים אותו הדבר. מאתר התוכן הימני "מידה", שמקושר ל"אם תרצו" באמצעות ארז תדמור (גנב האמל"ח המורשע שמשמש כבכיר בתנועה וככותב ב"מידה"), אנחנו למדים שיש משהו לא בסדר בכך שיש מסגד בלב לונדון ההיסטורית. מה לא בסדר? אה, זה מעיד על כך שהאיסלם משתלט על בריטניה או משהו, כי הענקת מקום תפילה למיעוטים מעידה על כך שהם משתלטים עליך, או משהו.

אבל לא זו הבעיה העיקרית עם הסרטון של "מידה"; הבעיה העיקרית היא שמדובר בסרטון שהופק על ידי ה-EDL, ה-English Defense League. ה-EDL הוא ארגון שנאה גזעני, שכמקובל בארגונים כאלה מפעיל שני אגפים: הזרוע המדינית, או זרוע היח"צ, עטויה חליפות ומדברת בלשון חלקות על נאמנותה לתרבות המערבית; הזרוע הצבאית יורדת לרחובות, עם מגפים כבדים, ומחפשת מוסלמים לפוצץ להם את הצורה. בקיצור, אותו מבנה של מועצת יש"ע ונוער הגבעות. יש לארגון גם אגף יהודי, אם כי המנהיגה שלו רוברטה מור התפטרה מה-EDL לאור העובדה שהנהגת הארגון מעלימה עין מאלמנטים ניאו-נאציים בארגון. ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קאמרון, הצהיר שהממשלה עוקבת אחרי הארגון ובמידת הצורך, תאסור על קיומו. הטרוריסט הימני אנדרס בהרינג ברייביק, שרצח לפני כשנתיים באוסלו 77 אזרחים – רובם הגדול קטינים ממחנה נוער של מפלגת העבודה שם – היה "חבר" פייסבוק של מאות אנשי EDL. לא מיותר לציין שהוא גם ראה את עצמו כתומך ישראל. והאמת, כשחושבים על הפנטזיות של טל גלעד, הן די דומות למה שברייביק ביצע.

אז אלה בעלי הברית החדשים של הימין הישראלי: קבוצות גזעניות עם אלמנטים ניאו-נאציים. אין שום בעיה איתם כל זמן שהם אנטי-מוסלמים, משום שבמסווה המלחמה באיסלם יוכלו אנשי לאטמה, "מידה" ועוזריהם, כך הם מקווים, לספח את הגדה ואולי לבצע איזה רצח עם קטן ולזכות למשהו שדומה לאהדה בעולם. היי, הם יכולים לפנטז. טל גלעד מוכן להיות סיני לשנה. עוד שנה, אולי, הוא ישדרג את הפנטזיות שלו למדרגת צפון קוריאה.

במילים אחרות, לאטמה ו"מידה" נותנים תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה של פרקליטי משפט אייכמן. כן, יהודים בהחלט יכולים.

ועוד דבר אחד: הבלוג o139 קורע לגזרים את התעמולה של המתפ"ש, מתאם הפעולות בשטחים, על היצוא מעזה. מה תחום היצוא העיקרי של עזה? מסתבר שעל פי המתפ"ש, ארגזים ריקים שמוחזרים לישראל נחשבים ליצוא. קראו את זה שם, כי בתקשורת הממסדית לא תוכלו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשהמחתרת היהודית נכנסה לממשלה

משלל המינויים האומללים של ממשלת נתניהו, ספק אם יש להוציא מינוי בעייתי יותר מאשר מינויו של אורי אריאל (האחים היהודים) לתפקיד שר השיכון. אפילו המינוי של פרזנטור של בנק הפועלים לתפקיד שר האוצר נראה סביר בהתחשב. תחום הבינוי הוא פצצה מתקתקת, ונתניהו העביר את התפקיד לידי אדם שמיהר להודיע שלא כל אחד צריך לגור במרכז. ובאמת, למה צריך צעיר ישראלי לגור במרכז, איפה שיקר ומחניק, כשהוא יכול לעבור למדינת הרווחה שממזרח לקו הירוק, שעל בנייתה שקד כל כך אריאל? שר השיכון, בקיצור, הודיע לרוב הישראלים – אלה שמה לעשות, רוצים לגור קרוב למקום העבודה שלהם – שהם יכולים להמשיך ולחפש את הנבחרים שלהם.

זה היה במארס. אחר כך, בביקורו של אובמה, שבר אריאל את כללי הנימוס הדיפלומטי וקרא לנשיא המבקר לשחרר את הבוגד ג'ונתן פולארד. אובמה, כצפוי, התעלם. אריאל, פוליטיקאי שמכוון אך ורק לציבור שלו, העדיף לעשות לו נעים בגב על פני שמירה על הנימוס המקובל. ספק, בלשון המעטה, אם הפעולה הזו סייעה לשחרורו של פולארד – לא שאני תומך בשחרורו של ההרפתקן הקטן והדוחה, שהעביר מסמכים חשאיים גם לאוסטרליה, גנב מסמכים שקשורים לסין עבור אשתו, מכר מסמכים מסווגים עבור רווח עתידי והיה במגעים משונים עם הפקיסטנים – אבל אריאל קושש את תשומת הלב שרצה. על החריגה הזו מהמקובל, ועל התקרית הדיפלומטית הקטנה, העדיף ראש הממשלה נתניהו – זה שרוממות ה"משילות" בגרונו – לעבור לסדר היום. אין לו כוח להכנס למריבה עם מרכיב מרכזי בקואליציה שלו כמו האח בנט.

שלשום (ה') שבר אריאל שיא נוסף: הוא אמר ש"בנינו כבר הרבה 'בתי מקדש מעט', אבל אנחנו צריכים שייבנה גם בית המקדש האמיתי בהר הבית." אריאל אמר את הדברים ב"כנס מחקרי שילה."

מילא ששר השיכון סבור שתפקידו כולל דיבורים על הקמת משחטת ענק שתפרנס דור חדש של אוכלי חינם, אבל לא כולל מציאת דיור סביר לצעירי ישראל; אבל פה הוא דוחף את ישראל כולה לשדה מוקשים. כידוע, הר הבית – או, כפי שהוא מכונה בדרך כלל, חראם אל שריף – קצת תפוס. יש עליו כמה מבנים. הם נמצאים שם מהמאה השביעית לספירה, כלומר פי שניים ויותר מהנוכחות המתועדת של מקדש יהודי שם. הם מקודשים לכמיליארד בני אדם, והם לא הולכים לשום מקום.

הנוכחות של המסגדים בהר הבית, כמובן, ידועה היטב לכל המשיחיסטים היהודים, שאריאל הוא בשר מבשרם. הנוכחות הזו היתה קוץ כה דוקר בבשרם של המשיחיסטים, שקבוצה של בכירי "גוש אמונים" – הקבוצה האידיאולוגית שהיתה הבסיס למה שהוא היום מועצת יש"ע – קשרה קשר לפוצץ אותם בתחילת שנות השמונים. בין חברי המחתרת אפשר לציין את זאב "זמביש" חבר (לשעבר פרידמן), את הפובליציסט חגי סגל, ואת מנחם לבני. אף אחד מהם לא ריצה יותר משבע שנות מאסר, אחרי קמפיין ציבורי נרחב לשחרורם המוקדם. המטרה הראשונית של הפיגוע המתוכנן בהר הבית היתה למנוע את הנסיגה מסיני – טריק שמאוחר יותר ישתמשו בו המחבלים היהודים עדן נתן-זאדה ואשר ויזגן, שרצחו פלסטינים כדי לעורר התקוממות פלסטינית שתשבש את תכנית ההתנתקות, וכיום עומד מאחורי הרעיון של "תג מחיר." מטרה אחרת, אליבא דאחד מחברי המחתרת בשעתו, היתה להעמיד את העם היהודי בסכנה איומה, אבל כזו שתאפשר לדמון הזקן יהוה להוכיח שהוא אכן אוהב את עמו ישראל. גם את התרגיל הזה ניסו פעם, בשריפת הממגורות בירושלים הנצורה על ידי טיטוס, ויש הדים שלו גם ברצח הילדים על ידי הוריהם במהלך ההתאבדויות של תתנ"ו, במהלך מסע הצלב הראשון. בשני המקרים הכשלון היה טוטאלי. אז היה מי שרצה לנסות פעם שלישית, וכמו ב-66, לסחוף את כל הציבור איתו ללא כל דיון בנושא.

כששר בממשלת ישראל, ודאי שר השיכון, ודאי שר של האחים היהודים, אומר שיש לבנות את בית המקדש, קשה לקרוא את הדברים אלא כקריאה לפגיעה במסגדים – פגיעה שכנראה תביא לג'יהאד עולמי כלפי ישראל. בקרב יותר ויותר חוגים בקרב חובשי הכיפות מדברים בשנים האחרונות על שיבה להר הבית ועליה אליו. כנראה שהגיעו שם למסקנה שהגאולה המובטחת באמצעות התנחלות בגדה המערבית שוקעת בטיט יוון של יום קטנות, בין דיונים מייגעים בוועדות של המנהל האזרחי, הצתה של עוד דונם והרעלה של עוד עז, ושהגיע הזמן לקפיצה נחשונית, גדולה, אל התהום; מסוג הקפיצות שלאומנים רומנטיקנים תמיד אהבו.

התכנית של המחתרת היהודית לפוצץ את המסגדים גוועה אחרי שלא הצליחו לגייס תמיכה רבנית; מנחם לבני פרסם בשעתו את שמותיהם של 11 רבנים שאת הסכמתם ביקשה המחתרת לגייס. ארבעה מסרו את הסכמתם, ושבעה התנגדו (שניים מהם, צבי יהודה קוק וצבי טאו, התנגדו במשתמע). אף אחד מן הרבנים לא דיווח על התכנית לרשויות. מבין הרבנים שהתנגדו, חמישה – משה לוינגר, צבי טאו, שלמה אבינר, אליעזר ולדמן, ודב ליאור – עדיין פעילים בשיח הדתי בישראל, רובם תוך קבלת משכורת מממשלת ישראל. אף אחד מהם לא דיבר בפומבי על חלקו באירועים הללו.

הסיבה לכך שהרבנים, ברובם, הביעו את התנגדותם היתה התפיסה שלהם שהציבור לא ערוך לקבלת הפעולה. או, במילים מנומסות פחות, הם ידעו שברגע שהציבור הישראלי הרחב יקלוט שהם היו מעורבים ולו בשתיקה בהכנסתו למלחמת עולם, השורה האחרונה בביוגרפיה שלהם תהיה "נראה לאחרונה מתנודד על עמוד חשמל." מה שגרם לרבנים להתנגד לתכנית לא היתה המלחמה הוודאית, אלא החשש שהעם היהודי לא יתלכד מאחוריה ומאחורי החזון שלהם. כשתיבת התהודה שלהם אומרת להם שוב ושוב שיותר ויותר אנשים תומכים בכיבוש מחדש של חראם אל שריף ("הר הבית"), כשסגן יושב ראש הכנסת פייגלין מנסה ללא הצלחה לעלות אליו, כששר בממשלת ישראל מביע בגלוי תמיכה בפעולה – זה יכול לשנות את ההערכה שלהם. כיף.

כלומר, גם פה צריך להעמיד חומת ברזל מול הרבנים, ולהבהיר שהמציאות לא נכנעת להלכה. במקום זה, יש לנו שר בממשלה שמעודד את הפנטזיות שלהם. כאן המקום להזכיר שהמפלגה של אריאל לא מתנערת מהפנטזיות האלה. כשנתפס ג'רמי גמפל – בבחירות האחרונות, המועמד במקום ה-14, שבשעתו נתפס כריאלי, ברשימת האחים היהודים – מדבר בפומבי על פיצוץ המסגדים, ראש המפלגה בנט סירב להתנער ממנו ושלח את העיתונאים לברר מה אמרה פעם מרב מיכאלי. בנט לא התנער ממנו משום שאם היה מתנער, הוא היה מאבד עוד קולות מקולות הימין הקיצוני, שהלכו לעבר מיכאל בן ארי. בשותפה בכירה בקואליציה היום, הבון טון הוא לדבר על החרבת המסגדים, וראש המפלגה לא מעז להתנער מהקולות האלה.

ראש המפלגה? מילא בנט. הוא צריך לרקוד מול הקהל שלו, וכמו כל קצין הוא מסוגל לגלות אומץ רב מול אויבים חמושים תוך שהוא פחדן מוחלט בתחום הציבורי. אבל ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, גם הוא לא התנער מהדברים שאמר שר השיכון שלו, למרות שאין רגיש ממנו לכל נזק בתחום ה-hasbara. שוב אנחנו למדים שהרבה יותר משנתניהו חושש מהרגע שבו העולם המערבי יציץ מאחורי לפרגוד של "יהודית ודמוקרטית" וימצא שם את התיאוקרטיה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, הנקודה שבה כל הדיבורים על "סיליקון ואדי" ו"אומת סטארטאפ" יגוזו כצל חולף, הוא חושש לגורלה של הקואליציה שלו. בדרכו שלו, הוא תלוי במצביעי בן ארי בדיוק באותו האופן שבו תלוי בהם בנט – או, ליתר דיוק, תולה את עצמו בהם.

ולצידו, אחרי היסטוריה ארוכה של שתיקה מול הסתה מימין – כלומר, כשהאיש מהמרפסת בכיכר ציון, מר "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ו"כולם כאן ליכודניקים" לא משתתף בה אקטיבית – הוא תולה גם את מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית ומהסיכויים המתנדפים לדו קיום. אם וכאשר ינסו כמה קנאים לפוצץ שוב את המסגדים על הר הבית, זכרו גם את חלקו, חלקו שבמחדל, של ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: לאחר כמה חודשים של פרכוסים, גוגל רידר, שממנו הגיעו רבים מהקוראים של הבלוג הזה, חדל סופית לתפקד. ישנם שורה של תחליפים סבירים, ואני אישית ממליץ על שימוש ב-Feedly.

(יוסי גורביץ)

מה רוצה וינשטיין משמואל אליהו?

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, רוצה להיות הרב הראשי לישראל. הספרדי, כמובן. אבא שלו החזיק את הג'וב הזה, אז בסטנדרטים – אם אפשר לקרוא להם כך – של הרבנות, הוא כשיר לתפקיד. הבעיה שלו תהיה להתמודד עם בניו של עובדיה יוסף, ששניים מהם רוצים גם הם את אותו התפקיד ובדיוק בשל אותם כישורים. זה לגמרי לא עניין עדתי: דוד לאו, בנו של רב המעטפות הידוע ישראל לאו, מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. אחרי הכל, אבא שלו כבר היה שם.

עד קריסת הדיל הגדול בין הבית היהודי ובין ש"ס, הסיכויים של אליהו לא היו משהו. אבל עכשיו, כשאין דיל, האחים היהודים דווקא מביעים עניין באליהו. אחרי הכל, יש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת כמסית בכיר. ההערכות הן שתשעה מחברי הכנסת של האחים היהודים יצביעו עבורו, אם אכן הדברים יגיעו לכך, ואולי יותר. אחרי הכל, אביו של שמואל, מרדכי, שימש כ"סמכות הרוחנית" של המפז"ל בימיהם של יצחק לוי ואפי איתם. האחרון אפילו ייחס לתפילותיו של מרדכי אליהו את הצלת חייליו מפני שדה מוקשים מופעל לייזר (!) של החיזבאללה. אני חושב שאפילו נסראללה היה מופתע לגלות על הקדמה הטכנולוגית של כוחות השדה שלו. אבל עולם הפנטזיה העשיר של אפי איתם הוא לא הנושא שלנו.

כשלעצמי, אשמח מאד לראות את שמואל אליהו כרב ראשי. דבר לא יחורר יותר את הקליפה הדקה של ה'דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' מאשר מינויו של מי שהבטאון שלו קרא לבניית מחנות השמדה לעמלקים (ראו הקישור למעלה.) המינוי הזה יעורר דיון רצוי, בארץ ובחו"ל, בשאלת העמדות האנטי-אנושיות של ההלכה האורתודוקסית. בכל פעם שהמפלצת הזו מרימה את ראשה, ממהרים להסתיר אותה – כפי שעשה צה"ל כאשר רב בכיר בשורותיו, הקולונל אייל קרים, נתפס באישור אונס בזמן מלחמה. ההסתרה הזו מאפשרת לארס הזה לקנן במרתפים, במקום שאפשר יהיה להלחם בו בפומבי. ספק אם יש מישהו כשמואל אליהו שמסוגל סוף סוף לנעוץ יתד בלב התפיסה, שמקננת גם בקרב חילונים-לכאורה, של "חוכמת היהדות." כשאליהו יהיה רב ראשי, אי אפשר יהיה לטעון יותר ש"מחנות השמדה לעמלקים" הוא נחלת איזה מיעוט קיצוני.

יהודה וינשטיין, מהעלובים אם לא העלוב שביועצים המשפטיים לממשלה, הודיע שאם שמואל אליהו יעמיד את עצמו לבחירה, וינשטיין יזמן אותו לשימוע. אמור שנית? לא הבנתי.

לפני כשנה, סגרה הפרקליטות את תיק ההסתה כנגד אליהו – שכזכור, הוציא פסק הלכה שהורה לאסור מכירה או השכרה של דירות ללא יהודים – משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שאין מקום להעמדה לדין בשל גזענות דתית, משום שלזו יש מעמד מיוחד בחוק שמתיר בפועל הסתה גזענית כל זמן שהיא נשענת על נימוקים דתיים. כחודש וחצי לפני ההחלטה הזו, השתמש וינשטיין בנימוקים אלה ממש כדי לסגור את החקירה כנגד כותבי "תורת המלך." יצוין שאני לא חולק על נימוקיו של וינשטיין ואני חושב שהם מדויקים; החוק נכתב במפורש כך שיחריג הסתה גזענית דתית, שאם לא כן חצי מהמחשבה האורתודוקסית, אם אפשר לקרוא לה כך, וחלק ניכר מהפולחן האורתודוקסי היה בסכנה. החור הזה בחוק היה גדול כל כך שמאיר מרטין כהנא עצמו – שכנגדו נכתב החוק מלכתחילה – הצביע בעדו בגיחוך. הנימוק השני היה עלוב יותר: הפרקליטות טענה שאי אפשר לוודא שדבריו בעיתונות לא סולפו. אם זה המדד שלה, אפשר להעיף את עבירת ההסתה לגזענות מהחלון ברוב מוחלט של המקרים. אפשר לומר שהפרקליטות לא התאמצה יותר מדי – למשל, היא לא טרחה למצוא הקלטה של הדברים שאמר אליהו באיתמר אחרי טבח משפחת פוגל. יתר על כן, זו היתה הפעם השניה שהפרקליטות סוגרת תיק נגד אליהו בשל אותה העבירה עצמה: בשנת 2006, היא החליטה לבטל את כתב האישום כנגד אליהו בשל הסתה לגזענות, והסתפקה בדרישה שהוא "יבהיר את דבריו."

יש בהחלטה החדשה של וינשטיין בעיה. הדברים שכתבו רבני "תורת המלך" חמורים הרבה, הרבה יותר מכל מה שאמר אליהו – על כל פנים, מכל מה שהוא נתפס אומר עד כה – הן בשל הפסקה הידועה לשמצה על כך ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים," הן בשל העובדה שהם התירו להרוג כל מי שאיננו "שומר על מצוות בני נוח", קרי יותר מ-99% מאוכלוסיית העולם, באם ההריגה מיועדת להעניש את הנרצח על כך. ואף על פי כן, וינשטיין סגר כנגדם את התיק (שוב, תוך ציות לרוח ולשון החוק.)

אז מה הוא רוצה מאליהו? הדברים שלו חמורים הרבה פחות. הוא עדיין חלאת המין האנושי, אבל הוא לא דיבר על רצח. הוא דיבר על מניעת דיור מלא יהודים. כן, ההסתה שלו הובילה לפרעות, אבל הפרקליטות נמנעה מלחקור אותו בנושא וכאמור, סגרה את התיק העיקרי נגדו – וכאמור, בפעם השניה. יתר על כן, המדיניות של אליהו זכתה לתמיכה ממשלתית: פועלו לניקויה של צפת מלא-יהודים הביא לכך שהוא קיבל פרס, שהוענק לו בין השאר על ידי שר המדע, עוד חבר במפלגת האחים היהודים; שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן, ערך סימפוזיון על דיני "לא תחנם" – שם הקוד ההלכתי שעליו התבסס אליהו כשהוציא את פסק איסור מכירת הדירות שלו.

אז מה לעזאזל רוצה וינשטיין מאליהו? אפשר לצפות מווינשטיין לאיזשהו סוג של עקיבות פנימית? החלטת שהסתה דתית לגזענות היא משהו שאפשר לתבוע עליו, החלטת שלא לפתוח בהליכי הדחה כנגד אליהו מתפקידו כרב העיר צפת – מה קרה פתאום? איזו עבירה חדשה הוא ביצע? וינשטיין לא דיווח על עבירה כזו. האם הוא מדבר על שימוע בשל עבירה שהוא כבר סגר את התיק שלה? כי זה נראה באופן חשוד כמו רדיפה.

מה שקורה פה די פשוט. הממסד המשפטי אחוז אימה מפני האפשרות שאליהו יהיה רב ראשי. זה יהיה אסון hasbara שאפילו הרצח על המרמרה יחוויר לעומתו. ציפי לבני כבר דיברה השבוע על כך שהאירופאים מתייחסים לישראל כאל מדינה קולוניאליסטית; רק זה חסר עכשיו לישראל, שיראו אותה כפי שהיא נראית באמת.

אבל תפקידו של היועץ הממשלתי לממשלה הוא לא לשפץ את תדמיתה של ישראל תוך רדיפה פוליטית. תפקידו הוא לא להטיף מוסר. תפקידו הוא לא לסמן את גבולות המותר והאסור בשיח. תפקידו הוא אכיפת החוק. היועץ המשפטי הזה כבר קבע שהטפה דתית לגזענות מותרת בפועל – על כל פנים, היא איננה ניתנת לענישה – וכנראה שהוא חי עם זה די טוב כל זמן שהמסיתים היו רבנים בדרג זוטר ביחס, אבל נרתע בפלצות כשמסתבר שמועמד לרב הראשי הוא מסית. אני חשבתי שאנחנו בוחנים עבירה על פי המהות שלה, לא על פי זהותו של המבצע אותה. וינשטיין לא יכול לאכול את העוגה הזו פעמיים.

תנו לשמואל אליהו להתמודד על תפקיד הרב הראשי. אם יש לו די תומכים, הוא ראוי לתפקיד. כך זה עובד. נסיון למנוע ממנו התמודדות באמצעות תרגיל משפטי מסריח סובל מכמה ליקויים: בכלל לא בטוח שהתרגיל יעבוד (במקום אליהו הייתי הולך לבג"צ אוטומטית), וגם אם הוא יעבוד התוצאה שלו תהיה, מחד, שחלק ניכר בציבור יראה את הבחירות כגנובות ובכך ישמוט את הלגיטימיות של הרב הראשי הנבחר, ומאידך יחזק את מעמדו של אליהו, על תקן של נרדף על דברי תורה, בקרב הציבור שלו. היסטורית, ספק אם יש משהו שיוכל להפוך את אליהו לכוח עולה בקרב המאמינים יותר מהמהלך של שלילת זכותו להבחר לרב ראשי. ההיסטוריה של בחירת ארכיהגמונים חדשה אצלנו ביחס, והפרטים המדויקים של האופן שבו הנשיאים לבית הלל גנבו סוסים יחד עם נציג הקיסר הרומאי אבדו מזמן, אם נכתבו אי פעם; אבל ההיסטוריה של הכנסיה, ושל האיסלם, רוויה במצבים שבהם יש מועמד אחד שנתמך על ידי הקיסר או הסולטן, בעוד שיריבו נרדף על ידיו – ופעם אחר פעם, המועמד הנרדף (שהוא לא בהכרח המועמד הטוב יותר) זוכה לאהדת ההמון, והופך למנהיג אופוזיציה חשוב.

מותר, גם אם מאד לא רצוי, למדינת ישראל לדחוף את עצמה דווקא לפינה המיוזעת הזו בהיסטוריה של מאבקי דת ומדינה. חיוני, עם זאת, שההחלטה על כך לא תגיע דווקא מיהודה וינשטיין, מי שספק אם יש לו מספיק אשראי ציבורי לחצי מנת פלאפל אחרי פרשת העובד הזר שהפיל על אשתו, אחרי קדנציה שבה שימש כיועץ הפרטי הממשלה – ואחרי העובדה שהוא זה שסגר את התיק נגד אליהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני אשתדל שלא לאכזב.

(יוסי גורביץ)

משא הקולוניאליסט בן דרור

או: ארכיבישוף תעשיית השקרים חושף הכל

בן דרור ימיני, המצפן של המרכז הרדיקלי, כתב את אחד המאמרים היותר הזויים שלו היום. מול המהומות המתקרבות למהפכה במצרים, היה לימיני רק דבר אחד לומר: המצרים שונאים את ישראל ואת ארה"ב משום שזו איננה מתנגדת להשמדת ישראל. הוא סבור, משום מה, שישראל עומדת במוקד המהומות במצרים. זו שגיאה ראשונה. שגיאה שניה – שכציוני, איננו יכול שלא לשגות בה – היא הטענה שישראל וארה"ב צחות כשלג ושהן סתם שנואות על ידי ההמונים הערבים.

אתם אשמים בגורלכם, הוא אומר למצרים ולמוסלמים בכלל, "הפסיקו להאשים את כל העולם, את המערב, את הקפיטליזם, את היהודים. כל עוד תמשיכו בהונאה העצמית, כל עוד לא תבינו ששוויון, זכויות בסיסיות, סבלנות וסובלנות, מעמד האשה, אינם 'ערכים מערביים' אלא ערכים אוניברסליים, לא יהיה אצלכם שום שינוי. אתם לא זקוקים לשום סיוע. הרי האומה המוסלמית שולטת במרבצי ההון שמייצרים אינספור דולרים. ברגע שתפסיקו להשתמש בהון האדיר הזה כדי לטבוח אחד את השני, אלא כדי להקים מפעלים [וכן הלאה וכן הלאה – יצ"ג] יהיה לכם סיכוי לצאת ממעגל האימים."

צריך להתחיל איפהשהו בגבב הזה. אני אמשוך בחוט של "הרי האומה המוסלמית שולטת במרבצי ההון שמייצרים אינספור דולרים" ואמשיך משם, כי זה נראה לי חוט השני. נתחיל: המהומות שעליהן כותב ימיני מתרחשות במצרים. היא עשירה בהרבה מאד דברים – הון אנושי, היסטוריה, עתיקות, תיירות – אבל בנפט ("מרבצי הון") היא דווקא לא התברכה. למצרים אין מי יודע מה השפעה על האנשים שמחזיקים את הנפט.

אבל נניח שכן. נניח שהמצרים הם אכן חלק מהפיקציה של ה"אומה המוסלמית", הגרסה המתקדמת יותר – או, אם לדייק, הריאקציונרית יותר – של הפיקציה הפאן-ערבית. מי מחזיק בשאלטרים של הנפט? האם ה"אומה המוסלמית" על כל חלקיה מחזיקה בהם? האם לפלאח המצרי – או, לצורך העניין, לאיכר האינדונזי, בן לאומה המוסלמית הגדולה מכולן – יש איזושהי השפעה על זרימת הנפט? האם יש השפעה כזו לאינטלקטואל העני מקהיר, לבעל העסקים הקטן מאלכסנדריה, לסבל מדאמייטה? לא? וואלה? העולם המוסלמי נחלק גם הוא למעמדות, אתם אומרים? קבוצה קטנה של אוליגרכים שהתמונה שלהם מופיעה כאילוסטרציה לערכים "שחיתות", "רקבון" ו"ניוון תורשתי", שרבים מהם קיבלו את כוחם בירושה, היא זו ששולטת בנפט של ה"אומה המוסלמית"? כדאי שמישהו יספר את זה לבן דרור, כי הוא משום מה חושב שיש מין אורגניזם חי כזה, האומה המוסלמית, שמקבל את ההחלטות שלו כמוח כוורת. אני מניח שאם מישהו היה כותב משפט דומה – "הרי האומה היהודית שולטת בהון העולמי", ימיני היה ממהר – בצדק – להאשים אותו באנטישמיות. מסתבר שכלפי לא יהודים, מותר להחזיק באמונות אנטישמיות לגמרי.

בן דרור ימיני היה סוציאליסט פעם. הוא מתגאה עד היום בכך שהוא היה "עורך העיתון הלוחמני 'הפטיש'." ככזה, הוא עשוי לזכור במעומעם משהו שנקרא קולוניאליזם: השליטה של האומות האירופאיות על אומות מה שלימים יהיה העולם השלישי. הקולוניאליזם בעולם המוסלמי היה אמנם קצר ביחס לזה שבאסיה, אבל המלחמה הקרה – צורה חדשה של קולוניאליזם, הרחבה של ה"משחק הגדול" בין בריטניה ורוסיה לרחבי העולם כולו – ראה את הקולוניאליזם המערבי מתנגש עם הקולוניאליזם הרוסי בכל רחבי העולם. המזרח התיכון היה זירה רוחשת במיוחד של המאבק הזה. במשך 45 שנה, עיקר ההון של המזרח התיכון בוזבז על משחקי המלחמה של שתי המעצמות. ישראל היתה בצד האמריקאי מתחילת המשחק; מצרים, מאז המהפכה של הכת הצבאית ב-1952, היתה – במשך יותר מ-20 שנה – בצד הסובייטי. ירדן היתה בצד הבריטי/אמריקאי (אחת הסיבות שלא מדברים עליהן שהיא וישראל הסתדרו מצוין כל כך אחרי 1967), עיראק נעה מצד לצד. סוריה היתה כמעט תמיד בצד הסובייטי. התוצאה היתה מצב מלחמה כמעט תמידי, ומלחמה מרוששת את העם – כמו גם מעלה את מחירי הנפט. כמו כן, שני הצדדים במלחמה הקרה הקפידו לוודא שלא יווצר מצב של דמוקרטיה של ממש או של שליטים שקשובים לעם; זה יכול היה להגמר רע לשני הצדדים. ההדחה של מוצאדק על ידי ה-CIA והחלפתו בשאח היא המקרה המוכר יותר, אבל היו לא מעט כאלה.

המלחמה הקרה יצאה להפסקה ארוכה ב-1989 – היא חוזרת, תודה ששאלתם – ולהוציא ישראל, ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, כל המזרח התיכון יצא ממנה מרושש. לערבים יש שלל סיבות לתעב את ארצות הברית: היא השתמשה בהם כפיון; היא תמכה בכל משטר רודני כל זמן שזה מכר לה נפט ועדיין עושה זאת; היא הרשתה לעצמה להפעיל כוח צבאי בלי לחשוב על זה יותר מדי בשלל נקודות במזרח התיכון – היא התערבה פעמיים בלבנון, היא הפציצה את לוב, והיא יצאה לשתי מלחמות בעיראק. ומעבר לכל זה, היא המשענת של ישראל. בלעדיה לישראל לא יהיה קיום.

ימיני לא יאהב את זה, כמו כל ציוני טוב, אבל קשה מאד להסתכל על ישראל אלא כמוצר קולוניאליסטי: קבוצות שוליים של אירופה שמונחתות בפינה נידחת של העולם כדי שלא יפריעו יותר מדי במולדתן, על חשבון האוכלוסיה הילידה. זה מה שעשה קרומוול עם הסקוטים שיישב באירלנד, ושצאצאיהם – הסקוטים-האירים – יושבו אחר כך בצפון אמריקה; זה מה שעשו האמריקאים עם השחורים ששלחו לליבריה; זה, במקרה המפורסם ביותר, מה שעשו הבריטים עם אוסטרליה. רוב מה שמבדיל בין ישראל ובין רודזיה הוא העובדה שלאירופאים ולאמריקאים היו רגשי אשמה על השואה – רצח עם שהיה לגמרי סכסוך פנים-אירופי, שלערבים לא היה בו חלק.

ואף על פי כן, אחרי מלחמת העולם השניה, כפו האירופאים והאמריקאים – בסיוע זמני של הסובייטים – את הקמתה של מדינת ישראל בלב שטח מוסלמי, על חשבון האוכלוסיה הילידה, ולא עשו שום דבר כאשר ישראל כבשה שטחים גדולים משמעותית מאלה שיועדו לה, תוך שהיא מבצעת טיהור אתני בשטחים שהיא כובשת. אחר כך, חימש המערב את ישראל, ויחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות אחרות – בריטניה וצרפת – היא ניסתה לכבוש נתחים ממצרים. דוד בן גוריון הכריז אז על "ממלכת ישראל השלישית." 11 שנים לאחר מכן, יצאה ישראל למתקפת פתע כנגד מספר מדינות ערביות, חשפה את ערוותן, ומאז היא ממשיכה להחזיק בשטחים שכבשה אז, כשהיא נאלצת מדי פעם לוותר על חלק מהן. לאורך כל התקופה הזו, זכתה ישראל לסיוע אמריקאי ואירופאי כמעט בלתי מסויג, כשהישראלים ברובם – כמו כל קבוצת מתיישבים קולוניאליסטית – רואים את עצמם לא חלק מהמקום שבו נולדו ("סתם, זה לא נכון, אנחנו לא במזרח התיכון," שר קובי אוז) אלא כחלק ממולדת מדומיינת, באמריקה או אירופה. קבוצת הכדורסל של ישראל משחקת – או נהגה לשחק, עשורים שאינני עוקב – בגביע אירופה; ישראל משתתפת באירוויזיון. ממתי ישראל היא חלק מאירופה?

הלאה. "ברגע שתפסיקו להשתמש בהון האדיר הזה כדי לטבוח אחד את השני" – איזה הון בדיוק מממן את מלחמת האזרחים המדממת בסוריה? אם כבר, ההון המוסלמי הוא לצד המורדים נגד אסד. הוא עצמו נשען על סיוע סוביי… רוסי. איזה הון מימן את רצח העם בדארפור? אה, נכון: הון סיני וחברת נפט צרפתית. הדיכוי בבחריין? אוליגרכיה שממשיכה להחזיק בכוחה בציפורניים, מול העם. עיראק? שרידים אחרונים של הקביעה השרירותית האירופאית של הסכמי סייקס-פיקו. ושוב, גם שם ההון המוסלמי האגדי – מסתבר שכמו אצל האנטישמים של מזרח אירופה, ימיני לא רואה סתירה בין הטענה על הון מוסלמי חסר גבולות ובין העובדה שהמוסלמי הממוצע הוא במקרה הטוב בן מעמד הביניים – משחק תפקיד שולי ביחס.

נמשיך. "שוויון, זכויות בסיסיות, סבלנות וסובלנות, מעמד האשה, אינם 'ערכים מערביים' אלא ערכים אוניברסליים." אני שמח לשמוע. מעניין שהם לא חלים על פלסטינים (על כך מיד), ושישראל מעולם לא קבעה שבין אזרחיה יחול שוויון. למעשה, כשח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל) ניסה לקבוע שהמדינה תקצה את אדמותיה באופן שוויוני, הממשלה הפילה את הצעת החוק. יתר על כן, ימיני עצמו הוא אחד המתנגדים הבוטים ביותר למדינת כל אזרחיה; מסתבר שהדרישה לשוויון נעצרת בגבול המצרי. מעמד האשה? ימיני רוצה להזכיר לנו איזו מדינה קיבלה כבתי דין חוקיים לגמרי כאלה שבהם נשים כלל לא יכולות לכהן? כאלה שבהן הן אף לא יכולות למנות את הדיינים שרודים בהן? הוא רוצה להזכיר לנו באיזו מדינה במזרח התיכון אשה לא יכולה להתגרש אלא בהסכמת בעלה? איזו מערכת משפט קיבלה רשמית את התפיסה שאשה היא משהו שנקנה בשלושה דברים? סובלנות? הארץ מלאה כתובות "מוות לערבים." תקיפת לא יהודים היא עניין שבשגרה. ימיני לא שמע על כל זה? חשבתי שהוא עוסק בחדשות.

ועוד משהו שלא הבנתי: ההמונים הערבים אמורים שלא לצאת כנגד הקפיטליזם? איזו מערכת כלכלית בדיוק משאירה אותם במצבם המדוכא, משאירה את הנפט שאליבא דימיני שייך ל"אומה המוסלמית" בידי אוליגרכיה קטנה ומושחתת? האם חלוקת העושר של הנפט הזה בין ההמונים, הוצאתו מידי האוליגרכיה, היא לא בדיוק ההיפך מקפיטליזם? לא משנה.

אבל רגע, אנחנו נאלצים בכל זאת לחזור לאחור לנושא הקולוניאליזם. במשך שנים, טען בן דרור ימיני שהוא מתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים, ובמיוחד להתנחלויות. ב-1994, הוא היה מסוגל לכתוב ש"מעבר לנתונים היבשים, על הכנסה לנפש ורמת השכלה, שגם הם שנויים במחלוקת, יש ממדים אחרים, שאינם מדידים. מי שלא עבר את חוויית החיפוש, את חוויית המחסום, את חוויית העוצר, את חוויית ההשפלה והרמיסה, את חוויית העמידה בתור לאיזה אישור במינהל הצבאי, ואת הטמטום הצבאי, הכוחני והברוטלי, שמתלווה לחוויות האלו, לא מבין שום דבר. לכן, גם אם הבנק העולמי יגלה בעוד שנתיים שבעזה העצמאית יש ירידה בהכנסה לנפש ורמת החינוך שם ירדה, זו לא סיבה לאף אחד להחליט בשביל העזתים שהם זקוקים לכיבוש." ההדגשה שלי.

אף אחד? אף אחד פרט לימיני עצמו, כמובן. לפני שלושה ימים, הוא כתב (תחת הכותרת "געגועי לכיבוש הציוני") ש"לפי כל מדד אובייקטי כמו תוחלת חיים, תמותת תינוקות [ועוד ועוד ועוד – יצ"ג] מצבם של הפלסטינים תחת שלטון ישראל הוא היציב והמבטיח ביותר לעומת כל ערביי המדינות הסמוכות." מכאן הוא ממשיך להסביר כמה טוב לפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי. מה שב-1994 היה "מדדים אחרים, שאינם מדידים" ו"טמטום צבאי, כוחני וברוטלי" הפך פתאום ל"מחסומים שיש בהם השפלות. מאחזים ופוחזים וחוליגנים שפוגעים בחקלאים פלסטינים. […] הגבלות תנועה פה ושם. מעצרים מנהליים מיותרים. הפקעות קרקע מיותרות. תוואי גדר שגוזל אדמות. ויש עוד. אלה עוולות שצריך להתריע נגדם." אבל פרט לזה, מרקיז, הכל בסדר. "חוויית החיפוש, חוויית המחסום, חוויית העוצר, חוויית ההשפלה והרמיסה" התפוגגו ואינם. טוב לפלסטינים, מסביר ימיני, לחיות תחת כיבוש ישראלי – כיבוש שמבחינתו לא מוגבל בזמן. דרור? זה לא למוסלמים.

ספק אם הכיבוש מועיל לפלסטינים. ספק אם הוא מועיל לישראל, אבל ברור שהוא מועיל לקבוצה רחבה של ישראלים, שנהנית ממנו. והנה, המעגל הושלם: בן דרור (!) ימיני ממליץ לנו על קולוניאליזם חדש. זה יהיה, כמובן, קולוניאליזם נאור. הוא ישתמש בכל הטיעונים של הקולוניאליזם, במיוחד זה האפריקאי: הם לא כשירים לשלטון עצמי, הם צריכים אותנו. הוא יהיה טוב כלפי הנשלטים שלו,

Your new-caught, sullen peoples,

Half-devil and half-child,

אבל מי שיעיז לטעון שישראל היא קולוניאליסטית, יגונה מיד על ידי ימיני כאנטי-ציוני, אנטישמי ומכחיש שואה. את המנגינה הזו הגיע הזמן להפסיק.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)