ברשת מסתובב סרטון שבו נראים חמושינו האמיצים ברגע לא אמיץ במיוחד בכפר קדום, שבו יש התנגדות עממית ניכרת לכיבוש. כפי שאפשר לראות מהסרטון, שמופץ לעתים תחת הכותרת "ביבי הילדים שלנו מושפלים" (כך ראיתי שלשום, לא מוצא את זה עכשיו), קלגסינו החמודים מוצאים את עצמם במצב שכאילו נלקח מסרטי Keystone Kops: הם מסתערים בעקבות שני מיידי אבנים, עוברים פינה – ומוצאים את עצמם לפתע מול המון זועם וחמוש באבנים. הם פותחים, בהתאם, במנוסה מבוהלת, כשעל פניו נראה שהם נוטשים אחד מהם מאחור. הסרטון מסתיים כשהם תופסים מחסה באומללות, נושמים חזרה את הגז המדמיע שניסו להשליך על המתקוממים.

עכשיו, החמושים האלה בעליל לא היו בסכנת חיים, וגם לא חשו את עצמם בכזו. אילו היו חשים סכנה שכזו, כבר היו הרוגים על הקרקע. זה קורה כמעט מדי שבוע. כמובן, כלי התקשורת בישראל כמעט שלא מדווחים על כך, ואם הם מדווחים הם עושים זאת דרך העדשה של דובר צה"ל. רשימת המרטירים של ההתנגדות העממית ארוכה למדי. מדי פעם הם מגיחים אל התודעה הישראלית, למשל כאשר נרצח מוסטפא תמימי לפני כשנה על ידי חמוש צה"ל, שעל פי הפרסומים שהאספסוף הקבוע הצליח להוריד מפייסבוק שמו הוא אבירם בוניאל. כשזה קורה, הציבור הישראלי ממהר ליילל על כך שה-Hasbara שלנו לא עובדת ולקושש שקרים כדי להוכיח שזה "הגיע לו."

הפעם, למראה החמושים הנסים על נפשם, נכנס הציבור הישראלי לעמדה האחרת שלו: תנוחה עוברית, בה הוא מיילל על כך שלא נותנים לחמושים להשמיד את הפלסטינים כאוות נפשם. כפי שציין איתמר שאלתיאל, "איכשהו אלו שמעודדים ירי באזרחים או ניתוק החשמל לעזה כי כל העולם על הזין הם גם אותם טיפוסים שלא מפסיקים לבכות על כשלי ההסברה הישראלית." מה שהציבור הישראלי רוצה הוא שלא יפריעו לו לבצע טבח ולשלוט בכוח הכידונים על אוכלוסיה אזרחית, ובו זמנית שיאפשרו לו להיראות הומני בעולם. "אם תרצו" מיהרה לקפוץ על המציאה ולהפיץ כרוזים בהם היא מאשימה את "בצלם", "יש דין" וכמובן את "הקרן החדשה לישראל" בלא פחות מאשר "סירוס" של צה"ל. הכרזות שלה מראות חייל אזוק, כאשר על האזיקים נראים שמות הארגונים, ומובא בפני בית דין של האיחוד האירופי. במאמר מוסגר, חשוב לציין שהטבח הקטן ביחס של "עמוד ענן" הדגיש עד כמה צדקו ארגוני זכויות האדם כאשר סייעו לדו"ח גולדסטון: בלי הדו"ח הזה, וההלם שהוא גרם לצה"ל, אין להניח שהטבח היה קטן יותר. גולדסטון עשה את תפקידו הן בכך שהוא מנע מספר גדול של נפגעים בקרב האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה, והן בכך שאילץ את צה"ל לגרום פחות נזק למעמדה של מדינת ישראל.

אלא שאם "אם תרצו" לא רוצה שחיילים ישראלים יגיעו לבית הדין בהאג, הפתרון פשוט מאד: היא צריכה לדרוש בתוקף שאבירם בוניאל ודומיו יועמדו לדין, בכל חומרת הדין, בפני בית דין ישראלי. בתי הדין הבינלאומיים פועלים רק אם בתי הדין המקומיים לא עושים את תפקידם. אבל, כמובן, מה שמעניין את "אם תרצו" הוא לא עשיית צדק, אלא לאפשר לחמושי צה"ל לבצע פשעי מלחמה מבלי שהם יצטרכו לתת עליהם את הדין. היא רוצה שהרוצחים ימשיכו להרוג פלסטינים שלא סיכנו אותם מבלי לשלם מחיר, הכל תוך כדי יללות צבועים על "הצבא המוסרי ביותר בעולם." אלא שמה שכבל, אם כבל, את ידיהם של החיילים בקדום לא היו ארגוני זכויות אדם: אלה היו המפקדים שלהם. ובכך הם עשו את תפקידם.

עכשיו, זה נובע מהבלבול הקבוע של הישראלים כלפי מעמדו של הצבא. תפקידו של הצבא הוא ליישם את מדיניות הממשלה; אין זה תפקידה של הממשלה להגן על הצבא. המדיניות הישראלית – של כל הממשלות מאז 1967, במוצהר ובקריצה – היא לאפשר כיבוש שקט ככל האפשר, שיאפשר השתלטות על כמה שיותר אדמות בגדה תוך שכנוע כמה שיותר פלסטינים שאין להם מה לעשות פה ושכדאי להם להגר. הרוגים פלסטינים פוגעים במדיניות הזו, משתי סיבות: ראשית, משום שהם מזכירים לעולם את קיומו של הכיבוש ואת המחיר שלו, ושנית משום שהם מדרבנים את הפלסטינים להמשיך ולהתנגד. כאשר ברקע מרחפת האפשרות של אינתיפאדה שלישית – החמושים המרירים התראיינו לכלי התקשורת ואמרו שהחשש ממנה "כובל את ידיהם" – כל הרוג פלסטיני מסוגל להפוך לפיגוע אסטרטגי. האינתיפאדה הראשונה פרצה, כזכור, אחרי תאונת דרכים והתגובה הפראית של חמושי צה"ל להפגנות בעקבותיה. התועמלנים הישראלים מתלוננים שוב ושוב שהפלסטינים "מחפשים" נפגעים, ובמידה מסוימת זה נכון: נפגעים משרתים את המאבק הפלסטיני. זה נכון לכל מאבק שחרור, במיוחד כשהוא נעשה בכלים לא אלימים. הראשים של ההודים של גנדי שניפצו האלות הבריטיות הפכו לכלי נשק שהופנו כלפי השלטון הבריטי בהודו. אבל בדיוק מהסיבה הזו אפשר היה לצפות מכובש חכם שיימנע מנפגעים כאלה.

אבל כובש חכם הוא יצור נדיר מאד, וודאי שהוא לא קיים במקומותינו. התוצאה של ההיסטריה הציבורית בשל תמונות החיילים הנסים צפויה להיות יותר נפגעים פלסטינים. בהתחשב בהצלחות הדיפלומטיות המרשימות של ממשלת נתניהו – וכאן המקום להזכיר שכאשר שר החוץ מגדף את אירופה, הוא עושה את זה עכשיו מתוך מפלגת השלטון, לא מפלגת אופוזיציה, ושלנתניהו אין שום אפשרות להתנער ממנו – בהחלט יתכן שהנפגעים הפלסטינים הללו יהיו מגש הכסף שעליו תוגש לנו מדינת פלסטין. כלומר, בשם הדאגה לילדים המסכנים שלובשים מדים ורועדים מפחד, עשויה להתמוטט אסטרטגיה של 45 שנות כיבוש. צה"ל, כרגיל, יקריב את האינטרסים של מדינת ישראל כדי להגן על עצמו.

ויש שיראו בכך את עורמת ההיסטוריה.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד שובר כמה שיאים של צביעות וחוסר מודעות עצמי בימים האחרונים. בתחילת השבוע הוא הגיש בג"צ נגד החלטת הממשלה לאפשר שירות לאומי של חרדים, שנדחה מיד. מעבר לכך ששירות לאומי הוא חלק מהמצע של לפיד, הרי שב-12.5.12 כתב לפיד ש"הרי רוב האנשים אינם מכירים את ההליך המשפטי ואינם יודעים שכל אדם, אם רק מתחשק לו, יכול להגיש בג"צ כנגד כל אדם ובכל עניין. הוא אפילו לא צריך להיות קשור לנושא, או צד בעניין, או אפילו לדעת במה מדובר. העובדה שזהו תהליך קל ופשוט כל כך היא אולי דמוקרטית ונאורה, אבל גם הופכת את בית המשפט העליון שלנו לגן עדן לנודניקים. הם יודעים כמובן שהבג"צים שלהם יידחו בידי השופטים אבל מרגע שהם מגישים את עתירתם הם מרוויחים 24 שעות של תהילה, הזמנה לתכניות הבוקר, וגם את ההזדמנות למרר את חייהם של אנשים שלא פגשו מעולם." ההדגשה שלי. שימו לב לשגיאה הגסה של מי שלא קיבל תעודת בגרות אבל רוצה להיות שר חינוך בשאלת זכות העמידה בבג"צ.

ב-20.1.2006 כתב לפיד רשימה של "אנשים שאסור בשום אופן להאמין להם." אחד הפריטים הוא "פוליטיקאים שאומרים ש'הם לא שם בשביל הכסא.' זה כמו ששחקן כדורגל יגיד ש'הוא לא שם בשביל להבקיע גולים.'" בתחילת חודש נובמבר, אמר לפיד לוואלה ש"אני לא כאן בשביל הכסא." אני מודה לאנשים שמאחורי קבוצת "יאיר, כנראה שכן צריך להוציא תעודת בגרות" על המידע.

(יוסי גורביץ)