(הפוסט הזה פורסם בשעתו ביוני 2007, לרגל 40 שנה לכיבוש. הבלוג פעל אז בבלוגלי, מערכת שלא קיימת יותר ושהמידע שהיה בה אבד. לרגל יום השנה ה-25 לאינתיפאדה הראשונה אני מביא אותו שוב, בשינוי כותרת. – יצ”ג)

בשלהי 1989 השתתפתי, כבורג קטן מאד, במערכה צבאית, שלמרבה הצער איננה זוכה להערכה הראויה לה. אין לה אות; היא איננה זוכה לכותרות בעיתונים, ואין המציין את יום השנה שלה. אין לה אפילו שם רשמי. מעטים הזוכרים אותה, את מלחמת המתפרות הגדולה, פרט לאלה שלחמו בשוחותיה. כמעט כולם מצולקים: מי מהם מוכה סיוטים, מי שכל יד מכה בחוזקה בדלת מזכירה לו את נעורי קלגסותו; מי מהם שהחצינו את האימה והאלימות אל הקרובים להם.

וזאת יש לדעת: מלחמת המתפרות הגדולה היתה מלחמה רצינית לחלוטין. רוב מנינו של צה"ל עסק בה, לפחות חלק מן הזמן. היא נועדה למנוע את איום ההשמדה הנורא, זה שריחף מעל כולנו כאשר הצליחו נערי עזה לתלות דגל פלסטיני במקום כלשהו. היא גם גבתה קורבנות בנפש, אם כי לא בצד הישראלי: רבים, רבים נהרגו בנסיון לתלות את הבד השחור-ירוק-לבן-אדום. חלקם התחשמלו, כשטיפסו על עמודי חשמל; אחרים, על גגות מסגדים או מבנים גבוהים אחרים, נדירים כל כך בנוף של עזה והגדה, נורו. רבים אחרים נהרגו כשנדרשו, באיומי נשק, לפנות את הדגלים הבלתי מושגים הללו.

אבל האיומים והירי היו השלב האחרון, הנואש, השלב שלאחר התבוסה, לאחר שהאויב הניף את דגלו על מוצב ישראלי – וכל עמוד חשמל, כל מבנה, נתפס לצורך העניין כמוצב. רק שני דגלים הורשו להתנופף ברצועה: דגל ישראל ודגל הגולגלות והעצמות הצלובות של יחידות החרמ"ש של רפיח.

וכדי להקדים את הרעה, נערך מאמץ מודיעיני מרשים. שטינקרים – משת"פים, קראנו להם – היו מתלחששים עם אנשי השב"כ, באזרחי ועוזי, או עם היע"ע (היועץ לענייני ערבים), ומוסרים מידע חשאי על מיקומה של עוד מתפרה בלתי רשמית, עוד שכן שהחל לקנות לאחרונה כמות בלתי סבירה של בד, עוד נערות שהחלו לאחרונה לרקום דווקא את הצבעים האסורים. כוח צבאי כלשהו – אנשי מג"ב, מנהל אזרחי, סתם חיילים – היו מכתרים את המקום, ואחר פורצים פנימה.

אזרחים שהיו נתפסים ברחוב כשהם לובשים את הבגדים האסורים, נצטוו להתפשט, לעיתים בפומבי: הנערים היו מסירים את חולצותיהם, הנערות אולצו, לעיתים, להסיר את שמלותיהן. לאחר שהוסר הבד הקטלני, העצורים היו נכבלים באזיקוני פלסטיק, עיניהם היו מכוסות בבד לניקוי רובים שנהדק היטב, והם היו נלקחים אל מתקן מעצר כלשהו, ומערכת שלמה היתה מתעוררת. עוד נגיע אליה.

הבדים היו מגיעים אל פקידים כלשהם, שהיו, כמוני, פוסעים אחת לשבוע אל המשרפה שבבסיס, ומעלים בעשן את סמל תקוותיו של עם אחר.

* * * *

מערכה נוספת ניטשה כנגד הכרוזים. קשה להבין זאת כיום, בעידן האינטרנט, אבל באותה תקופה לא היו לכבושים כל אמצעי תקשורת בלתי מנוטרים. אחזקת פקס היתה טעונה אישור המושל הצבאי. טלפונים – מעטים כל כך – היו נתונים להאזנות, או כך הניחו כולם.

הפלסטינים יוכלו יום אחד לכתוב את ספר הגבורה של מלחמת הכרוזים. הם היו אמצעי התקשורת העיקרי של הנכבשים. כולם – פתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני, המפקדה הכללית שניסתה לתאם בין כולם – היו מנפיקים כרוזים. כדי להודיע על עמדה חדשה, על ימי שביתה, כדי לקרוא להמשך המאבק, לעודד את הרעבים והמושפלים.

קבוצה קטנה של פעילים, נתונה למרדף קנאי מצד כל זרועות הבטחון, היתה מנפיקה את הכרוז. בלדרים היו מעבירים אותם בחשאי לבתי דפוס מחתרתיים, שהיו מדפיסים כמות קטנה, שהיתה מחולקת לפעילים בכל אזור. מיד לאחר שהופצו, החלו כוחותינו האמיצים בנסיון רווי חרון וחוסר תוחלת להעלמתם. היע"ע, מצידו, היה כותב חוות דעת מלומדת על תוכן הכרוז. הבלדרים או הכותבים, לכשנתפסו – והם נתפסו במקרים רבים – היו מועברים, אזיקונים על הידיים ופלנלית על העיניים, למתקן מעצר.

* * * * *

והיו האינקוויזיטורים, שוב אנשי יע"ע והשב"כ. הללו היו תרים אחרי ספרים אסורים, חוברות מסוכנות, קלטות שהיוו איום על בטחון המדינה. מסוכן היה להיות איש אוהב ספר בימים ההם; ספרים שהיו מותרים בישראל, עיתונים שהוצאו על ידי התנועה האיסלמית בישראל עצמה, היו עילה לחקירה מצד משטרת המחשבות ולתקופת מאסר. והשאלת ספרים ללא רשיון מהמושל הצבאי היתה עבירה חמורה עוד יותר. מי שכתב על חוויותיו בחקירה הישראלית, היה מוצא עצמו מהר מאד ניצב מול כתב אישום אחר.

* * * * *

והיתה המערכה חסרת התוחלת מכולן, זו שניטשה כנגד הסיסמאות וכותביהן. בלילה היו יוצאים צעירים, ומרססים את התרסתם על הקירות. עזה כולה נראתה כגוש גרפיטי גדול. והחיילים היו אורבים, והשב"כ היה אוסף מידע מודיעיני, ומי שהיה טיפש מספיק לכתוב סיסמאות לאור יום, היה מסתכן בנפשו; היה צפוי להיירות, לעיתים ללא אזהרה.

* * * * *

וכל זה היה מתנקז למערכת משפטית שהאינקוויזיציה היתה יכולה רק לקנא בה. נחשד אדם בכתיבת סיסמא, או בקריאת ספר אסור, או – חלילה – בכתיבת כרוז, ניתן היה לעוצרו ללא משפט ומבלי להבהיר לו במה הוא חשוד. אפשר שמעצר מנהלי הוא הגרוע שבעונשים שהפעילה ישראל. אסיר מן המניין, משנשפט, יכול היה לדעת מתי יבוא יום שחרורו. עצור מנהלי היה נעצר תחילה לשישה חודשים, אבל לעולם לא יכול היה לדעת אם ישוחרר. אפשר שישוחרר; אפשר שצו המעצר יחודש. לעיתים, ביום השחרור; לעיתים, מתוך סאדיזם או רשלנות, יום לאחר ששוחרר, לאחר ששב לביתו.

בכל רחבי הגדה ישבו עורכי דין, ותרגמו בשקדנות את מעשי המורדים לסעיפים מתוך אותם חוקי זוועה, תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, עליהם אמר מנחם בגין כי הם גרועים מן החוקים הנאציים. אבל משעלה לשלטון, לא יכול היה לבטלם; הוא אסר על השב"כ לענות, אבל לא יכול היה לקחת ממערכת הבטחון את החוקים הללו, החוקים שבלעדיהם היה הכיבוש מתקשה להתקיים. הם עדיין בתוקף, אגב, והם בתוקף גם במדינת ישראל; ויעידו טלי פחימה ונועם פדרמן.

עורכי דין צעירים היו ניגשים אל השופט הצבאי, ומגישים לו כתב אישום דרקוני. הדפסת חומר מדיני, ללא אישור המפקד הצבאי, היא סעיף 6 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת, 1967. תפירת דגל פלסטין או לבישתו נאסרו מתוקף סעיף 7 (א) (א) לאותו צו דלעיל, ומתוקף תקנה 85 (1) (ו). ויש גם סעיפים אחרים, רבים מהם.

לעורך הדין של העצור לא היה כל סיכוי – אלא אם התביעה היתה מגזימה בפראות. אם היתה מאשימה, למשל, אדם בתמיכה בארגון בתקופה בה הארגון עוד לא היה קיים. אז אפשר שהשופט, שהוא בכל זאת משפטן ובעל הכרה עצמית, היה מתרגז על השימוש בו כחותמת גומי.

אבל לרוב החזיק התובע בשרוולו קלף מנצח: “חומר סודי", שהנאשם או עורך דינו מנועים מלעיין בו. באינקוויזיציה, שאף היא השתמשה בשיטה זו – שיטה שכבר הנאורים שברומאים אסרו עליה במפורש, והורו למושליהם שאין להתייחס להלשנות שמקורן אינו ידוע – היתה מתירה לנאשם לציין את שמות האנשים החורשים לו רעה; ואם היו אלה המעידים נגדו, הנאשם היה משוחרר, והמאשים היה מוצא את עצמו לעיתים קרובות על המוקד במקום קורבנו. אפילו זכות זו נשללה מהעצורים הפלסטינים במערכת המשפט שהפעלנו – ועדיין אנו מפעילים – בשטחים. למעשה, נותרה לפרקליטיהם של העצורים רק שיטה אחת: הגעה להסדר טיעון, במסגרתו יימחקו חלק מן האישומים.

ושופטים כתבו פסקי דין מלומדים, המעידים על התחבטות בין ערכי זכויות האדם והבטחון. אבל הבטחון כמעט תמיד ניצח. ופסקי הדין נכתבו, לעיתים קרובות מאד, בכתב יד. מערכת המשפט בשטחים לא היתה חשובה מספיק כדי שיבוזבזו עליה מחשבים.

* * * * *

אבל המערכה הסמויה מכולן, זו שתולדותיה לא ייכתבו לעולם, היא שבה פירק השב"כ את החברה הפלסטינית. כל דבר בשטחים הכבושים הצריך רשיון: יציאה לישראל, רשיון עבודה בה, רשיון פתיחת עסק, רשיון יבוא, רשיון להפעלת עגלה וחמור. וכמעט כל אחד מהרשיונות הללו הצריך אישור של השב"כ.

אנשים שרצו להתקיים בכבוד, ולא היו מעורבים בשום פעילות פוליטית או אלימה, היו מוזמנים למשרד השב"כ – היה כזה בכל נפה, לפחות אחד – ושם היו קפטן דני או קפטן שלמה מסבירים להם שהם רוצים לתת להם רשיון, אבל. אבל הם רוצים קצת מידע – לא מזיק – על השכן, על האח, על הצעירים בשכונה. ואם לא ניתן המידע, לא רק שנשלל הרשיון; החלו גם ההצקות.

התוצאה היתה פראנויה רחבת היקף ומוצדקת בקרב הפלסטינים. כל אחד נחשד כמשת"פ, ולעיתים קרובות מדי גם היה כזה. השב"כ צמח למימדים מיתולוגיים בקרב נתיניו: רק 300 אנשי שטח הופעלו בגדה וברצועה – על פי מקורות זרים; לאזרחים ישראלים אין זכות לדעת מידע כזה – אבל הם הטילו אימה רבה לא פחות מזו של השטאזי, על עשרות אלפי אנשיו, והוא איפשר – בטרם האינתיפאדה – לשלוט בשטחים באמצעות כוחות צבא זעירים ביחס. במהירות רבה כוסו השטחים הכבושים ברשת בלתי נראית של כבלים, והפלסטינים השואפים להתקומם לא ידעו במי לפגוע: המשת"פים הגלויים – אלו שנשאו נשק – חוסלו במהירות, אבל מי היו השאר?

על פי הערכות שונות, הרגו הפלסטינים מאות רבות מאנשיהם על סמך חשד. לעולם לא נדע עד כמה היה החשד הזה מוצדק, אבל הוא פורר עוד יותר את החברה הפלסטינית. הפחד היה הן מבית ומחוץ, והוא הופנה הן כלפי פעילים להוטים מדי, הן כלפי אנשים שלא הראו להט מהפכני מספיק.

קראנו לזה כיבוש נאור.

* * * * *

כל זה החל הרבה לפני האינתיפאדה. אותן השיטות עצמן הופעלו כלפי ערביי ישראל בעת המשטר הצבאי, שבוטל רק בדצמבר 1966. עם הכיבוש, מיהרו השב"כ, המשטרה והמנהל האזרחי לחזור למה שידעו לעשות היטב בכפרי המשולש והצפון.

ויעילותה של השיטה היתה טמונה במספר האנשים המצומצם שהיו מעורבים בה. רוב הישראלים לא ידעו, ולא רצו לדעת, על המתרחש. הם העדיפו את הפיקציה של הכיבוש הנאור, שהכיבוש שלנו הביא ברכה לנכבשים. הם לא ידעו על האינקוויזיציה שבלשה אחרי עלונים, ספרים, ובדים. לכן היתה ההתקוממות של דצמבר 1987 מפתיעה כל כך. ולכן היתה התגובה רוויית זעם כה רב: מאיפה זה בא לנו, מה קרה, מה הם רוצים?

20 שנה חלפו מהכיבוש עד להתקוממות ההיא. האינתיפאדה הראשונה נשברה. אחיזת החנק היתה חזקה מדי. ההתרסה של השביתות הכלליות ושל מרד המיסים, האלימות הרכה של האבנים נכשלה; הגיעה שעתה של האלימות האמיתית, של הצגת החשבון המלא של הכיבוש.

גם המחבלים המתאבדים, אותה גרוטסקה של מאבק שחרור, לא השיגה את מטרתה. וב-2002, זמן קצר לאחר מבצע חומת מגן, אמרה ילדה בג'נין לכתבת הניו יורק טיימס שהיא רוצה להיות פיזיקאית. למה, הקשתה הכתבת המופתעת. כדי לבנות פצצת אטום, אמרה הילדה, ולפוצץ אותה באמריקה, שעושה לנו את כל זה.

20 שנה חלפו מאז האינתיפאדה הראשונה. הן הצמיתו כל תקווה. ועדיין רובנו מתעקשים שלא להתבונן במה שאנו עושים, במה שאנו מממנים במיסינו. ילדי האינתיפאדה הראשונה הפכו למחבלים מתאבדים; אלוהים יודע למה יהפכו ילדי האינתיפאדה השניה.

(לזכרה של איימן אל המס, “ילדה קטנה, מתה מפחד", שנרצחה בידי חיילי צה"ל באוקטובר 2004 ברפיח.)

(יוסי גורביץ)