החברים של ג'ורג'

פרויקט 300: אחרי התאונה ההיא

היום לפני 34 שנים פרצה האינתיפאדה הראשונה. האפרטהייד עדיין איתנו

תאונת דרכים ב-8 בדצמבר 1987 הובילה, למחרת, למשהו שישראל עוד לא ראתה: התקוממות פלסטינית עממית, תחילה ברצועת עזה ואחר כך, כאש המדלגת לשדה אחר, בגדה המערבית. הכיבוש המאד נוח עד כה – את הגדה המערבית צה”ל החזיק בפחות מעשר פלוגות – נעלם. סוג של לוחמת גרילה תפס את מקומו, סוג של לחימה שישראל לא היתה מוכנה אליה: לוחמה א-סימטרית שמטרתה להציג את ישראל כגוליית.

זה נורא העליב אותנו.

ישראל הרגה, על פי ויקיפדיה הציונית, 1,491 פלסטינים במהלך שנות האינתיפאדה. הם הרגו כעשירית מהמספר הזה. זה המניין הרשמי: הוא כנראה לא כולל הוצאות להורג פרטיזניות שביצעו יחידות כמו שמשון בראשית ימיהן, שלא דווחו רשמית או שדווחו כרצח שביצעו הפלסטינים בעצמם.

לאינתיפאדה הראשונה היו שלוש השלכות ארוכות טווח. ראשית, היא שינתה לגמרי את צה”ל. עד 1987, צה”ל תיאר את עצמו נלחם בסורים (לא בהצלחה גדולה במיוחד: הסורים בלמו את צה”ל בקו ביירות-דמשק ב-1982), ודמיין חזית מזרחית. מאז, עיקר הפעילות של צה”ל היא דיכוי פלסטינים. הנתונים חשאיים, אבל לפני כמה שנים אמר הרמטכ”ל אייזנקוט שכ-55% מהסד”כ הקרבי של צה”ל נמצא בשטחים. צה”ל הפך לחיל מצב, עם כל מה שזה אומר. הלוחמים של ימינו מסתערים באומץ על בתים של פלסטינים לא חמושים, כתשעה מהם מדי לילה, מרביצים בעוז לילדים, חוטפים קטינים בגבורה, מתעללים בקור רוח בחסרי ישע. יהיה מעניין לראות את הצבא הזה מול בגירים חמושים – יכול להיות שחיזבאללה כבר נתן לנו דוגמית ב-2006.

השינוי השני היה בציבור הישראלי. הוא לא רוצה לשמוע על זה יותר. מסת הזוועות של 1987-1988 הובילה להתקוממות של הציבור, שלא יכול היה עוד לשאת את דמותו; והתקשורת – חלשה מתמיד, נתונה מתמיד בידי בעלי הון שכל מה שמעניין אותם הוא שורת הרווח – צייתה. פעם היו לה כתבי שטחים וכתבים לענייני פלסטינים. היום יש לה כתבים לענייני “התיישבות.” בהתאם, מאחר והציבור לא מוכן לשמוע על מה שהוא שולח את הילדים שלו לעשות, הרגישות שלו לאבידות קיצונית. כל סימן של התנגדות פלסטינית מתקבל בהיסטריה. לא מסובך להבין מה קורה פה: הציבור יודע שהוא שולח את ילדיו להיות עוד דור של פוסט טראומה, עוד דור אבוד, ולהתמודד עם זה יעשה אותך שמאלן, אז מה שנשאר הוא הכחשה קיצונית, סירוב להסתכל בפניה של המציאות, להכיר בכך שפגשנו את האויב והוא אנו-עצמנו.

השלישית היתה בקרב הפלסטינים. החלק הראשון שלה כמעט שלא סוקר בישראל. בהתאם לתחביב של מערכת הבטחון למצוא איזה דמון שאפשר להאשים אותו – הרי לא יעלה על הדעת שיש כאן עם, עם רצונות משלו – היא הפילה את התיק על אש”ף (כפי שתפיל את האינתיפאדה השניה על ערפאת). השושואיסטים שלנו, כרגיל, לא הבינו כלום. האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות נגד אש”ף כמעט כפי שהיתה נגד ישראל. המיקוד של אש”ף היה בפלסטינים היושבים בפזורה, ולא היה לו אכפת יותר מדי מהפלסטינים במולדת. אלה יצאו להתקוממות על דעת עצמם, עם הנהגה מקומית, ואש”ף נדרש לכחצי שנה כדי להשתלט על ההתקוממות – וגם אז בקושי.

אבל ההתקוממות הצליחה בנקודה אחת: היא שינתה את המוקד של המאבק הפלסטיני. במקום להתמקד בפלסטינים שבפזורה, המאבק מאז – ועד עכשיו – מתמקד בפלסטינים שבמולדת ובצרכים שלהם. זה הישג אדיר: מהפכה מלמטה שתופסת את הפיקוד מידי הנהגת התנועה הלאומית לכאורה, וכופה עליה לקבל את צרכיה. בנובמבר 1988, פחות משנה אחרי פריצת האינתיפאדה, ערפאת הכריז על הכרה בפתרון שתי המדינות.

ישראל סירבה, כמובן.

רק ארבע שנים ויותר אחר כך, כשאש”ף היה בשפל בשל שורה של נסיבות (קריסת הגוש המזרחי, התמיכה של ערפאת בפלישה העיראקית לכוויית), ישראל הכתיבה לאש”ף תנאי כניעה, ונוצרה הרשות הפלסטינית. המטרה שלה, כפי שהגדיר את זה יצחק רבין, היתה כיבוש “בלי בג”צ ובצלם.” העמדת פנים, מסקירובקה, כאילו לפלסטינים יש סוג של שלטון עצמי. ומאחר ואש”ף היה היצור המוזר מכולם, הנהגת מהפכה שהושחתה לחלוטין לפני שפרצה המהפכה, גם נמצאו המשת”פים שיסכימו לבצע את זה. את התוצאות אנחנו רואים היום: דיקטטורה חלשה של הרש”פ, שנואה על נתיניה, נטולת לגיטימציה.

ישראל מסמסה את פתרון שתי המדינות. היא תמיד רצתה לספח חלקים ניכרים מהגדה (שימו לב לתכנונים, לכבישים שמתחילים לשרטט כבר בתחילת שנות ה-70; להקמה של התנחלויות בנקודות שימנעו אפשרות של הסדר). ועכשיו היא נמצאת בפני שוקת שבורה: אי אפשר יותר להסתיר את משטר האפרטהייד. כיבוש הוא, בהגדרה הבסיסית שלו, משהו זמני מאד: מצב שמחזיק עד שיש גורם לגיטימי להעביר אליו את השליטה. למדינה היהודית, שנוסדה כדי לפתור את בעיית הדיכוי והרדיפה של היהודים, אין קיום בלי דיכוי ורדיפה של פלסטינים. למדינת עוול כזו אין קיום, גם אם היא חזקה מספיק כדי לשבור התנגדות פיזית. תראו במה אנחנו מתפארים לאחרונה: שהקפנו את רצועת עזה בחומה. ביחידות הדיכוי היעודיות שלנו, מג”ב וכפיר. אנחנו כל כך פחדנים, שאנחנו מעניקים צל”ש ל”לוחמים” נועזים שבקור רוח הרגו אדם לא חמוש.

ככה אנחנו נראים אחרי 34 שנים של דיכוי על ספידים. והתקווה היא שזה לא יוכל להחזיק, לא במאה ה-21, לא כשיש מצלמה בכל פינה, לא כשדובר צה”ל ידוע כשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון. אנחנו, כמובן, נהיה האחרונים שנבין מה קורה, כשאסופת הסדקים הזעירים תתאחד למפולת גדולה.

בדרך, למותר לציין, יהיה הרבה, הרבה סבל. זה הייצוא העיקרי של המדינה הציונית, וככזו היא תזכר: כחלום שהפך למפלצת. כמי שהיה שליח שלה לדיכוי עם אחר, אקווה לראות את הנפילה הזו בימי חיי.

(יוסי גורביץ)

הפרות סדר

30 שנים להתקוממות הפלסטינית: האדון מפחד להרפות מהעבד

זה התחיל ברצועת עזה, כמו כמעט תמיד, וזה התחיל בשמועה שקרית: תאונת דרכים ב-9 בדצמבר 1987 נחשבה לפיגוע נקמה על רצח ישראלי ברצועה. פיגועים כאלה, נוטים לשכוח ממרחק הזמן, היו נפוצים למדי אז. הפיצוץ מגיע ממחנה הפליטים ג’בליה: למחרת, ההמון הזועם כובש ומשמיד עמדה של צה”ל. המפקד האחראי מאבד קשר עם הכוחות במקום; שמועה שקרית אומרת שהם נקרעו לגזרים על ידי ההמון; המפקד, על פי האגדה במנהל האזרחי, חוטף התמוטטות עצבים ויש צורך להחליפו. כשיחזור, אחרי שנתיים, יתלחשו מאחורי גבו.

זה לוקח כמה שעות, ושאר הרצועה נדלקת. יממה, וזה מגיע לגדה. אף אחד לא ראה את זה מגיע. השב”כ האגדי נתפס עם המכנסיים למטה: תוך ימים ספורים חלק ניכר מהמשת”פים שלו נרצחו. צה”ל נתפס בלתי מוכן, ונדרש לכמה חודשים להתארגנות מחדש. עד אז, כמו הצבא הבריטי בהודו, הוא שלט בשטחים באמצעות כוח קטן עד כדי גיחוך.

הפלסטינים עצמם הופתעו. ההתקוממות תפסה את אש”ף לא מוכן. היא באמת הגיעה מלמטה, והיו בה שורה של הבלחות לא צפויות: נשים חרגו מהתפקיד ההיסטורי שלהן; היו ניצנים רחבים של התנגדות לא אלימה, בדמות שביתות או חרמות על רכש מישראל. ההנהגה הפלסטינית נדרשה לחודש כדי לתפוס את המושכות.

התגובה הישראלית היתה ברוטלית. הרטינה הישראלית המקובלת באותם ימים היתה שאם רק יהרגו להם 50 אנשים ביום, זה ייפסק. “צריך לטפל בהם כמו שנאצר טיפל בהם,” היתה אמירה סטנדרטית, מהסוג ששומעים היום בהערצה על הרודנות הצבאית של א-סיסי. צה”ל ניסה. הוא הרג מאות אנשים בחודש הראשון. זה לא עבד. ההרוגים הגבירו את הזעם, לא הנמיכו אותו. הברוטליות לא פסחה על ההתנגדות הלא אלימה: סוחרים אולצו באיומי נשק לפתוח חנויות, ואם לא – חיילים היו פותחים אותן בכוח, ומזמינים ביזה.

והיו המצלמות. הן הראו שוב ושוב את המראות שלבנו כבר גס בהם אבל אז היו טריים: איך חמושינו מתעללים באזרחים. בתחילת שנות השמונים, אהרן בכר יכול היה לכתוב בתחילת שנות השמונים בהלם על “חייל עברי נושא אלה.” ב-1888, אלה היתה פק”ל. רבין נתן את הפקודה הבלתי חוקית בעליל, “לשבור להם את הידיים והרגליים”, לאחר שהבין שהרוגים רק מוסיפים דלק לתבערה. הטילו בהם מום במקום זאת. פה מופעלת לראשונה שיטת הפקודות הכפולות שמלווה את צה”ל עד היום: בשום מקום לא תמצאו את הפקודה הזו, אבל כל חייל הכיר אותה.

היה מח”ט, יהודה מאיר, שבאופן נדיר שילם מחיר על הפער בין שתי מערכות הפקודות. הוא הורה לחיילי הנח"ל של גדוד 50 לבצע מעצרים של חשודים בכפר ביתא, לקחת אותם לפרדס סמוך, ולשבור להם את העצמות. החיילים צייתו: הם פרצו לבתים, העירו בצעקות ילדים ומשפחות, לקחו את הגברים הרלוונטיים, כפתו את ידיהם מאחורי גבם, קשרו את עיניהם, העלו אותם לאוטובוס, הסיעו אותם לפרדס, והתחילו להכות. יהודה מאיר לא היה שם. הוא נתן את הפקודה וראה את העצורים מועמסים לאוטובוס, אבל לא נשאר לראות את מה שאילץ את חייליו לעשות. כשהתברר למ”פ שהפקודה הזו עומדת לחזור על עצמה, פרץ מעין מרד: החיילים התלוננו על מאיר. הוא הועמד לדין, אמר שאלה היו הפקודות שקיבל, בית המשפט הצבאי העמיד פנים שזה לא יכול להיות והוריד אותו לדרגת טוראי. משפטי גבעתי הדגימו את אותו סוג הפקודות. האחראי, יצחק רבין, חמק מעונש. לימים הפך לקדוש מעונה.

פה מתחילה מנגינה שתלווה אותנו כל השנים שאחר כך: הפער בין הפקודות, חשים החמושים, הופך אותם לשעירים לעזאזל. הם מבצעים את הפקודות, אבל אחר כך עשויים לשלם את המחיר בעוד הבכירים מתחמקים מאחריות ועונש. מדי פעם העובדות מתפרצות על פני השטח: מח”ט כפיר איתי וירוב הודה במשפט שהוא הורה לחייליו לבצע עינויים. פרצה תבהלה בפיקוד, ו-ווירוב יטען אחר כך שהוא שיקר לבית המשפט ובכלל אין פקודות כאלה. בית המשפט נזף בו חמורות והוא קודם לדרגת תא”ל.

מהבחינה הזו, האינתיפאדה הראשונה היא המלחמה החשובה ביותר של צה”ל: לא רק שהיא העסיקה את כל הצבא כמעט, היא התוותה לו 30 שנות פעילות. חמש שנים קודם, צה”ל מנהל – לא בהצלחה – מלחמה קונבנציונלית בלבנון, אוגדה מול אוגדה. זו הפעם האחרונה שזה קורה. מעתה, המשימה העיקרית של צה”ל היא בט”ש: בטחון שוטף, שם מכובס לשגרת דיכוי.

צה”ל לומד, אין מה לדבר. הסכמי אוסלו הם בעצם הסכמי שיפור הבט”ש. לא במקרה, הם מובלים על ידי יצחק רבין. הגדה והרצועה מבותרות ומנומרות במחסומים, כבישים עוקפים ומה לא. המשטרה הפלסטינית צריכה לעשות את מה שצה”ל נכשל לעשות בעיירות ובערים הפלסטיניות: לשלוט בעם הכבוש בלי בג”צ ובצלם. עם תחילת האינתיפאדה השניה, תוצאה של אובדן התקווה שלאחר אוסלו, צה”ל משכלל את השיטה: מפריד בין הרצועה לגדה, ומבתר את שתיהן עוד יותר. ב-2005, צה”ל מיישם את ההתנתקות בלי יותר מדי חרטות. הכיבוש בעזה, הצורך להגן על ציר טנצ’ר ועל הגבול המצרי ועל נקודות בלתי ניתנות להגנה (כפר נצרים, למשל) עולה יותר מדי הרוגים.

הציבור הישראלי בוחר במלחמה, אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. עצם המחשבה על חייל הרוג מחרפנת את הציבור: הכנה לקראת תסמונת גלעד שליט. המלחמה צריכה להיות ללא הרוגים ישראלים. התוצאה היא עליה בשימוש בכוח אש מופרז. אנשים שאפשר לעצור מחוסלים מהאוויר, כדי שלא לסכן חיילים. בתחילת שנות ה-90, טומי לפיד תוהה מדוע לא יורים טילים לתוך בתים של מבוקשים; ההערה שלו מעוררת מהומה. היום ירי כזה הוא חלק מהנוהל. בדרך, הופכים שגרה (שימוש בבני ערובה) לנוהל: נוהל שכן. ילדים נדרשים למשש חםצים חשודים, פלסטינים נדרשים להכנס לפני כוחות צה”ל לבית שבו יש מבוקש. בג”צ נדרש לחמש שנים כדי לאסור על הנוהל; צה”ל פשוט מתעלם מהפסיקה.

ועדיין, כל זה מצריך הרבה מאד מגע מצד חיילים עם אזרחים. הציבור הישראלי די התבהם ב-30 שנות המלחמה הללו, אבל בצבא יש חשש ממה שזה עושה לחיילים. אז משתמשים בטכנולוגיה. שימוש (על פי מקורות זרים) ברכבים רובוטיים. שימוש במקלעים מופעלים מרחוק. שימוש בלתי פוסק במל”טים. עם עליית האינטרנט, עולה גם המעקב האלקטרוני – התחום שבו, לא במקרה, מתמחה ההייטק הישראלי. בשב”כ מתגאים היום שהם יכולים לעצור אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו מפגעים. חשבו שניה על המשפט הזה. איך עושים את זה? יש אלגוריתמים. עוצרים את החשוד על “הסתה”. אם הוא משוחרר כי אין ראיות, הוא פשוט מועבר למעצר מנהלי.

ב-1987, החזיק צה”ל את הגדה עם 12 פלוגות. כעת, רוב מוחלט של פעולות צה”ל מוקדש לשליטה בגדה המערבית וברצועה. האמצעים משתכללים כל הזמן, ניכרת עייפות ניכרת בצד הפלסטיני, אבל ישראל לא יכולה להרפות. הישראלים, למרות ההדחקה שלהם, יודעים היטב מה נעשה בשמם. הם לא רוצים לדעת, אבל יודעים. וכמו כל מדכא, הם יודעים שעל הפשעים שלהם צריך לבוא עונש גדול. וכמו כל מדכא, כדי למנוע את בוא העונש, הם מגבירים את הדיכוי.

האם זה יוכל להמשך? כמובן שכן. על כל עם ששחרר את עצמו יש עם שהושמד, נשבר או פוזר. אומרים לי אלג’יר, אני אומר אירלנד. יהיה מחיר, כמובן. ישראל הופכת למעצמת דיכוי: היא מייצאת שיטות דיכוי. הדימוי של ישראלים בעולם, יותר ויותר, הוא של מומחים לדיכוי. הדיכוי בולע יותר ויותר משאבים. 30 שנה אחרי, ואתמול פצע צה”ל 100 פלסטינים והרג שלושה. ההרג של לפחות אחד מהם היה מיותר, אפילו על פי התפיסות של צה”ל עצמו; אבל משעה שנותנים לחמוש רשות לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק ורשע. והוא יודע שיהיה לו גיבוי מהפיקוד, וכמובן מהציבור.

האם זה יוכל להמשך בלי מחיר? לא, כמובן שלא. האם ישראל מוכנה לשלם את המחיר? כל הסימנים אומרים שכן. 30 שנה אחרי, ואנחנו עדיין מתעקשים ל”השליט סדר” בגדה. לפני 30 שנים, הטענה הישראלית המקובלת היתה שאין דבר כזה, פלסטינים. היום טענה שהולכת ומקובלת היא שאין עם פלסטיני, יש רק אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לפגיעה בישראל בכל מחיר. לאנשים כאלה יש שם במסורת היהודית: עמלק.

לתקופה שקדמה ל-1987 היה יתרון: כמעט כל ישראלי הכיר פלסטינים. לא כמו שצריך, הכיר אותם כאדון מול מנוצלים, אבל הכיר. היה מסוגל, בהתאם, גם להכיר באנושיות שלהם. מדיניות ההפרדה, שקודמה עם האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו, שינתה את זה. הפלסטינים הם רק אויב (ומצידם, הישראלים הם רק אויב.)

איך זה ייגמר? אין לדעת. להיסטוריה אין מסלול קבוע. אם יש משהו שצריך להשתחרר ממנו, הרי זו האופטימיות הקוסמית שנמסכת לטפשות של “כולם יודעים איך זה צריך להגמר”: הסכם שתי מדינות עם חילופי שטחים. בין “צריך” ובין “מה שקרה בפועל” יש הבדל ניכר. התבוננות בלתי פוסקת ב”צריך” מקשה עלינו לראות אפשרויות אחרות, אפלות יותר. מה שיש לנו בינתיים הוא התקוממות בלתי פוסקת, בת 30, ומנגד דיכוי בלתי פוסק. ואנחנו צריכים להתבונן בכך כדי להכיר במציאות. מישהו כתב יפה בטוויטר שמבחינת הפלסטינים שחיים תחת צה”ל, כל יום הוא יום זעם.

הגיע הזמן לשנות את הסדר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קראנו לזה “כיבוש נאור”

(הפוסט הזה פורסם בשעתו ביוני 2007, לרגל 40 שנה לכיבוש. הבלוג פעל אז בבלוגלי, מערכת שלא קיימת יותר ושהמידע שהיה בה אבד. לרגל יום השנה ה-25 לאינתיפאדה הראשונה אני מביא אותו שוב, בשינוי כותרת. – יצ”ג)

בשלהי 1989 השתתפתי, כבורג קטן מאד, במערכה צבאית, שלמרבה הצער איננה זוכה להערכה הראויה לה. אין לה אות; היא איננה זוכה לכותרות בעיתונים, ואין המציין את יום השנה שלה. אין לה אפילו שם רשמי. מעטים הזוכרים אותה, את מלחמת המתפרות הגדולה, פרט לאלה שלחמו בשוחותיה. כמעט כולם מצולקים: מי מהם מוכה סיוטים, מי שכל יד מכה בחוזקה בדלת מזכירה לו את נעורי קלגסותו; מי מהם שהחצינו את האימה והאלימות אל הקרובים להם.

וזאת יש לדעת: מלחמת המתפרות הגדולה היתה מלחמה רצינית לחלוטין. רוב מנינו של צה"ל עסק בה, לפחות חלק מן הזמן. היא נועדה למנוע את איום ההשמדה הנורא, זה שריחף מעל כולנו כאשר הצליחו נערי עזה לתלות דגל פלסטיני במקום כלשהו. היא גם גבתה קורבנות בנפש, אם כי לא בצד הישראלי: רבים, רבים נהרגו בנסיון לתלות את הבד השחור-ירוק-לבן-אדום. חלקם התחשמלו, כשטיפסו על עמודי חשמל; אחרים, על גגות מסגדים או מבנים גבוהים אחרים, נדירים כל כך בנוף של עזה והגדה, נורו. רבים אחרים נהרגו כשנדרשו, באיומי נשק, לפנות את הדגלים הבלתי מושגים הללו.

אבל האיומים והירי היו השלב האחרון, הנואש, השלב שלאחר התבוסה, לאחר שהאויב הניף את דגלו על מוצב ישראלי – וכל עמוד חשמל, כל מבנה, נתפס לצורך העניין כמוצב. רק שני דגלים הורשו להתנופף ברצועה: דגל ישראל ודגל הגולגלות והעצמות הצלובות של יחידות החרמ"ש של רפיח.

וכדי להקדים את הרעה, נערך מאמץ מודיעיני מרשים. שטינקרים – משת"פים, קראנו להם – היו מתלחששים עם אנשי השב"כ, באזרחי ועוזי, או עם היע"ע (היועץ לענייני ערבים), ומוסרים מידע חשאי על מיקומה של עוד מתפרה בלתי רשמית, עוד שכן שהחל לקנות לאחרונה כמות בלתי סבירה של בד, עוד נערות שהחלו לאחרונה לרקום דווקא את הצבעים האסורים. כוח צבאי כלשהו – אנשי מג"ב, מנהל אזרחי, סתם חיילים – היו מכתרים את המקום, ואחר פורצים פנימה.

אזרחים שהיו נתפסים ברחוב כשהם לובשים את הבגדים האסורים, נצטוו להתפשט, לעיתים בפומבי: הנערים היו מסירים את חולצותיהם, הנערות אולצו, לעיתים, להסיר את שמלותיהן. לאחר שהוסר הבד הקטלני, העצורים היו נכבלים באזיקוני פלסטיק, עיניהם היו מכוסות בבד לניקוי רובים שנהדק היטב, והם היו נלקחים אל מתקן מעצר כלשהו, ומערכת שלמה היתה מתעוררת. עוד נגיע אליה.

הבדים היו מגיעים אל פקידים כלשהם, שהיו, כמוני, פוסעים אחת לשבוע אל המשרפה שבבסיס, ומעלים בעשן את סמל תקוותיו של עם אחר.

* * * *

מערכה נוספת ניטשה כנגד הכרוזים. קשה להבין זאת כיום, בעידן האינטרנט, אבל באותה תקופה לא היו לכבושים כל אמצעי תקשורת בלתי מנוטרים. אחזקת פקס היתה טעונה אישור המושל הצבאי. טלפונים – מעטים כל כך – היו נתונים להאזנות, או כך הניחו כולם.

הפלסטינים יוכלו יום אחד לכתוב את ספר הגבורה של מלחמת הכרוזים. הם היו אמצעי התקשורת העיקרי של הנכבשים. כולם – פתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני, המפקדה הכללית שניסתה לתאם בין כולם – היו מנפיקים כרוזים. כדי להודיע על עמדה חדשה, על ימי שביתה, כדי לקרוא להמשך המאבק, לעודד את הרעבים והמושפלים.

קבוצה קטנה של פעילים, נתונה למרדף קנאי מצד כל זרועות הבטחון, היתה מנפיקה את הכרוז. בלדרים היו מעבירים אותם בחשאי לבתי דפוס מחתרתיים, שהיו מדפיסים כמות קטנה, שהיתה מחולקת לפעילים בכל אזור. מיד לאחר שהופצו, החלו כוחותינו האמיצים בנסיון רווי חרון וחוסר תוחלת להעלמתם. היע"ע, מצידו, היה כותב חוות דעת מלומדת על תוכן הכרוז. הבלדרים או הכותבים, לכשנתפסו – והם נתפסו במקרים רבים – היו מועברים, אזיקונים על הידיים ופלנלית על העיניים, למתקן מעצר.

* * * * *

והיו האינקוויזיטורים, שוב אנשי יע"ע והשב"כ. הללו היו תרים אחרי ספרים אסורים, חוברות מסוכנות, קלטות שהיוו איום על בטחון המדינה. מסוכן היה להיות איש אוהב ספר בימים ההם; ספרים שהיו מותרים בישראל, עיתונים שהוצאו על ידי התנועה האיסלמית בישראל עצמה, היו עילה לחקירה מצד משטרת המחשבות ולתקופת מאסר. והשאלת ספרים ללא רשיון מהמושל הצבאי היתה עבירה חמורה עוד יותר. מי שכתב על חוויותיו בחקירה הישראלית, היה מוצא עצמו מהר מאד ניצב מול כתב אישום אחר.

* * * * *

והיתה המערכה חסרת התוחלת מכולן, זו שניטשה כנגד הסיסמאות וכותביהן. בלילה היו יוצאים צעירים, ומרססים את התרסתם על הקירות. עזה כולה נראתה כגוש גרפיטי גדול. והחיילים היו אורבים, והשב"כ היה אוסף מידע מודיעיני, ומי שהיה טיפש מספיק לכתוב סיסמאות לאור יום, היה מסתכן בנפשו; היה צפוי להיירות, לעיתים ללא אזהרה.

* * * * *

וכל זה היה מתנקז למערכת משפטית שהאינקוויזיציה היתה יכולה רק לקנא בה. נחשד אדם בכתיבת סיסמא, או בקריאת ספר אסור, או – חלילה – בכתיבת כרוז, ניתן היה לעוצרו ללא משפט ומבלי להבהיר לו במה הוא חשוד. אפשר שמעצר מנהלי הוא הגרוע שבעונשים שהפעילה ישראל. אסיר מן המניין, משנשפט, יכול היה לדעת מתי יבוא יום שחרורו. עצור מנהלי היה נעצר תחילה לשישה חודשים, אבל לעולם לא יכול היה לדעת אם ישוחרר. אפשר שישוחרר; אפשר שצו המעצר יחודש. לעיתים, ביום השחרור; לעיתים, מתוך סאדיזם או רשלנות, יום לאחר ששוחרר, לאחר ששב לביתו.

בכל רחבי הגדה ישבו עורכי דין, ותרגמו בשקדנות את מעשי המורדים לסעיפים מתוך אותם חוקי זוועה, תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, עליהם אמר מנחם בגין כי הם גרועים מן החוקים הנאציים. אבל משעלה לשלטון, לא יכול היה לבטלם; הוא אסר על השב"כ לענות, אבל לא יכול היה לקחת ממערכת הבטחון את החוקים הללו, החוקים שבלעדיהם היה הכיבוש מתקשה להתקיים. הם עדיין בתוקף, אגב, והם בתוקף גם במדינת ישראל; ויעידו טלי פחימה ונועם פדרמן.

עורכי דין צעירים היו ניגשים אל השופט הצבאי, ומגישים לו כתב אישום דרקוני. הדפסת חומר מדיני, ללא אישור המפקד הצבאי, היא סעיף 6 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת, 1967. תפירת דגל פלסטין או לבישתו נאסרו מתוקף סעיף 7 (א) (א) לאותו צו דלעיל, ומתוקף תקנה 85 (1) (ו). ויש גם סעיפים אחרים, רבים מהם.

לעורך הדין של העצור לא היה כל סיכוי – אלא אם התביעה היתה מגזימה בפראות. אם היתה מאשימה, למשל, אדם בתמיכה בארגון בתקופה בה הארגון עוד לא היה קיים. אז אפשר שהשופט, שהוא בכל זאת משפטן ובעל הכרה עצמית, היה מתרגז על השימוש בו כחותמת גומי.

אבל לרוב החזיק התובע בשרוולו קלף מנצח: “חומר סודי", שהנאשם או עורך דינו מנועים מלעיין בו. באינקוויזיציה, שאף היא השתמשה בשיטה זו – שיטה שכבר הנאורים שברומאים אסרו עליה במפורש, והורו למושליהם שאין להתייחס להלשנות שמקורן אינו ידוע – היתה מתירה לנאשם לציין את שמות האנשים החורשים לו רעה; ואם היו אלה המעידים נגדו, הנאשם היה משוחרר, והמאשים היה מוצא את עצמו לעיתים קרובות על המוקד במקום קורבנו. אפילו זכות זו נשללה מהעצורים הפלסטינים במערכת המשפט שהפעלנו – ועדיין אנו מפעילים – בשטחים. למעשה, נותרה לפרקליטיהם של העצורים רק שיטה אחת: הגעה להסדר טיעון, במסגרתו יימחקו חלק מן האישומים.

ושופטים כתבו פסקי דין מלומדים, המעידים על התחבטות בין ערכי זכויות האדם והבטחון. אבל הבטחון כמעט תמיד ניצח. ופסקי הדין נכתבו, לעיתים קרובות מאד, בכתב יד. מערכת המשפט בשטחים לא היתה חשובה מספיק כדי שיבוזבזו עליה מחשבים.

* * * * *

אבל המערכה הסמויה מכולן, זו שתולדותיה לא ייכתבו לעולם, היא שבה פירק השב"כ את החברה הפלסטינית. כל דבר בשטחים הכבושים הצריך רשיון: יציאה לישראל, רשיון עבודה בה, רשיון פתיחת עסק, רשיון יבוא, רשיון להפעלת עגלה וחמור. וכמעט כל אחד מהרשיונות הללו הצריך אישור של השב"כ.

אנשים שרצו להתקיים בכבוד, ולא היו מעורבים בשום פעילות פוליטית או אלימה, היו מוזמנים למשרד השב"כ – היה כזה בכל נפה, לפחות אחד – ושם היו קפטן דני או קפטן שלמה מסבירים להם שהם רוצים לתת להם רשיון, אבל. אבל הם רוצים קצת מידע – לא מזיק – על השכן, על האח, על הצעירים בשכונה. ואם לא ניתן המידע, לא רק שנשלל הרשיון; החלו גם ההצקות.

התוצאה היתה פראנויה רחבת היקף ומוצדקת בקרב הפלסטינים. כל אחד נחשד כמשת"פ, ולעיתים קרובות מדי גם היה כזה. השב"כ צמח למימדים מיתולוגיים בקרב נתיניו: רק 300 אנשי שטח הופעלו בגדה וברצועה – על פי מקורות זרים; לאזרחים ישראלים אין זכות לדעת מידע כזה – אבל הם הטילו אימה רבה לא פחות מזו של השטאזי, על עשרות אלפי אנשיו, והוא איפשר – בטרם האינתיפאדה – לשלוט בשטחים באמצעות כוחות צבא זעירים ביחס. במהירות רבה כוסו השטחים הכבושים ברשת בלתי נראית של כבלים, והפלסטינים השואפים להתקומם לא ידעו במי לפגוע: המשת"פים הגלויים – אלו שנשאו נשק – חוסלו במהירות, אבל מי היו השאר?

על פי הערכות שונות, הרגו הפלסטינים מאות רבות מאנשיהם על סמך חשד. לעולם לא נדע עד כמה היה החשד הזה מוצדק, אבל הוא פורר עוד יותר את החברה הפלסטינית. הפחד היה הן מבית ומחוץ, והוא הופנה הן כלפי פעילים להוטים מדי, הן כלפי אנשים שלא הראו להט מהפכני מספיק.

קראנו לזה כיבוש נאור.

* * * * *

כל זה החל הרבה לפני האינתיפאדה. אותן השיטות עצמן הופעלו כלפי ערביי ישראל בעת המשטר הצבאי, שבוטל רק בדצמבר 1966. עם הכיבוש, מיהרו השב"כ, המשטרה והמנהל האזרחי לחזור למה שידעו לעשות היטב בכפרי המשולש והצפון.

ויעילותה של השיטה היתה טמונה במספר האנשים המצומצם שהיו מעורבים בה. רוב הישראלים לא ידעו, ולא רצו לדעת, על המתרחש. הם העדיפו את הפיקציה של הכיבוש הנאור, שהכיבוש שלנו הביא ברכה לנכבשים. הם לא ידעו על האינקוויזיציה שבלשה אחרי עלונים, ספרים, ובדים. לכן היתה ההתקוממות של דצמבר 1987 מפתיעה כל כך. ולכן היתה התגובה רוויית זעם כה רב: מאיפה זה בא לנו, מה קרה, מה הם רוצים?

20 שנה חלפו מהכיבוש עד להתקוממות ההיא. האינתיפאדה הראשונה נשברה. אחיזת החנק היתה חזקה מדי. ההתרסה של השביתות הכלליות ושל מרד המיסים, האלימות הרכה של האבנים נכשלה; הגיעה שעתה של האלימות האמיתית, של הצגת החשבון המלא של הכיבוש.

גם המחבלים המתאבדים, אותה גרוטסקה של מאבק שחרור, לא השיגה את מטרתה. וב-2002, זמן קצר לאחר מבצע חומת מגן, אמרה ילדה בג'נין לכתבת הניו יורק טיימס שהיא רוצה להיות פיזיקאית. למה, הקשתה הכתבת המופתעת. כדי לבנות פצצת אטום, אמרה הילדה, ולפוצץ אותה באמריקה, שעושה לנו את כל זה.

20 שנה חלפו מאז האינתיפאדה הראשונה. הן הצמיתו כל תקווה. ועדיין רובנו מתעקשים שלא להתבונן במה שאנו עושים, במה שאנו מממנים במיסינו. ילדי האינתיפאדה הראשונה הפכו למחבלים מתאבדים; אלוהים יודע למה יהפכו ילדי האינתיפאדה השניה.

(לזכרה של איימן אל המס, “ילדה קטנה, מתה מפחד", שנרצחה בידי חיילי צה"ל באוקטובר 2004 ברפיח.)

(יוסי גורביץ)