בערבו של השביעי בנובמבר 1938, בעקבות הגירוש הברוטלי של משפחתו מגרמניה לגבול הפולני, נכנס צעיר יהודי בן 17, הרשל גרינשפן, לשגרירות הגרמנית בפאריס. בכיסו היה אקדח שרכש זמן קצר קודם לכן. הוא ביקש לראות פקיד, הובא למשרדו של המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פום ראת, שלף את אקדחו וירה בו חמישה כדורים. גרינשפן רצה למחות בכך על יחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. טראגית, כפי שקורה לעתים קרובות כשבני אדם הופכים למייצגים של עמים או משטרים, גרינשפן ירה באדם הלא נכון: פום ראת נחשב לבעל נטיות אנטי-נאציות והיה על סף חקירה מצד הגסטאפו.
פום ראת מת מפצעיו יומיים לאחר מכן. גבלס ניצל את המוות כדי לארגן את הפוגרום הגדול ביותר בגרמניה הנאצית עד אז, שזכה על ידי הברלינאים לכינוי הלגלגני "ליל הבדולח של הרייך", כדי לציין את מהותו הרשמית של הפוגרום. 91 יהודים נרצחו על ידי בריוני האס.אה. ואזרחים גרמנים טובים אחרים; 7,000 בתי עסק יהודים הוחרבו; כ-1,000 בתי כנסת נשרפו; אלפי יהודים ספגו תקיפות מצד פטריוטים גרמנים, לעתים קרובות שיכורים; כ-30,000 יהודים הושלכו למחנות ריכוז. כשהתפזר העשן, נקט המשטר שורה של מעשי עוול אחרים: הוא החרים את דמי הביטוח שהיו מיועדים לפצות את היהודים על הנזק לרכושם, והוא הטיל קנס של מיליארד מארקים (5.5 מיליארדי דולרים במונחי הזמן) על הקהילה היהודית בגרמניה. הם, כולם, נשאו בעוונו של גרינשפן. (הוא עצמו נעלם; אייכמן ראה אותו בסוף 1943 או תחילת 1944; גורלו לא ידוע אך קשה מאד להניח שלא נרצח לקראת סוף המלחמה.)
בשבועיים האחרונים היו דיווחים על שלושה מקרי אונס שבוצעו על ידי לא יהודים – שניים שבוצעו לכאורה על ידי פליטים סודאנים, ואחד שבוצע לכאורה על ידי שוהה בלתי חוקי פלסטיני – והממסד הישראלי והתקשורת יצאו מדעתם. מקרי האונס האלו הובלטו מאד, ומזילי הריר הרגילים יצאו מכל החורים. דני דנון כתב הערב ש"נראה שהוקמה מדינת אויב של מסתננים בתוך מדינת ישראל. הגיע הזמן להכריז מלחמה על אותה מדינת מסתננים ולהציב יעד אחד שחייב לעמוד בו- גירוש עכשיו! לפני שיהיה מאוחר מידי." מיכאל בן ארי הוביל הערב הפגנה לעבר מרכזי הסיוע בדרום תל אביב – שכבר דיווחו על שיחות איומים כלפיהם אתמול, בין השאר שיחה שכללה את המילים "אני רוצה את הכתובת שלכם כדי שאני אוכל לשרוף אתכם, לעשות לבנות שלכם מה שעושים לבנות שלנו, יא בת זונה".
זה קרה שעות ספורות אחרי שלא איזה דג רקק כמו דנון או בן ארי אלא שר הפנים בעצמו, אחד החזקים בעולם החופשי והיורש של רוב הסמכויות של הנציב העליון, קרא לעצור את כל (!) הפליטים, לכלוא אותם במתקני מעצר (הוא גם הציע לחנון אסירים שיביעו חרטה כדי לפנות מקום בבתי הכלא), ולגרש אותם. ישי טען כי רוב הפליטים הם "עבריינים", והוסיף שמי שמסייע להם הוא "יפה נפש שמנסה לפגוע במפעל הציוני." הפשע המיוחס למספר קטן של בני אדם ישמש לפגיעה בכל יוצאי אפריקה. ישי כינה את שני הפשעים הללו "איום על החזון הציוני שלנו."
לא הצלחתי לברר את המספר המדויק של מקרי האונס שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, כי המשטר הישראלי לא מאמין שהוא צריך לחלוק מידע עם האנשים שממנים אותו. אבל, על פי הרשות לקידום מעמד האישה, נפתחו בשנת 2010 4,705 תיקים בשל עבירות מין, כש-78% מהם נפתחו בשל תלונות של נשים; בעשרת החודשים הראשונים של 2011 נרשמו, שוב על פי הרשות לקידום מעמד האישה, 3,672 תיקים של עבירות מין, שמתוכם 2,919 בשל תלונות נשים. אם נניח שבחודשיים האחרונים של 2011 נשמר שיעור זהה של עבריינות מין, הרי שמספר התלונות באותה השנה עמד על כ-4,406 תיקים.
לא כולם מקרי אונס, אבל סביר להניח ששיעור מקרי האונס מבין התלונות הוא גבוה: על פי נתונים מ-2009, ישראל ניצבת במקום השמיני בעולם בשיעור מקרי האונס המדווחים, עם שיעור מקרי אונס של 17.6 ל-100,000 תושבים. רוב מקרי האונס האלה הוא של יהודים כלפי יהודיות. רוב מקרי האונס מתרחשים לא ברחוב, במקרה התקיפה הקלאסי, אלא בבתים, מצד אנסים שמכירים את קורבנותיהם. מבחינת הסכנה של תקיפה פדופילית, המקום המסוכן ביותר הוא הבית; אחר כך, בית הספר; ורק הרבה אחר כך, הרחוב.
אז למה הממסד והתקשורת מתמקדים במקרי האונס המועטים המיוחסים לפליטים? אחרי הכל, אם המטרה היא מניעת אונס, על פי אותו ההגיון של ישי היה צריך לעצור את כל הגברים תושבי קרית מלאכי, או על כל פנים כל אלה מהם שיש להם שאיפות פוליטיות, ולמצוא מדינה שתהיה מטומטמת דיה כדי לקלוט אותם. זה, כמובן, לא קורה ואף אחד לא מעלה על דעתו פתרון כזה, ובצדק. כשזה מגיע לגברים יהודים, חזקת החפות עומדת להם – ושוב, בצדק – למרות שהם מהווים קבוצת סיכון גדולה הרבה יותר מפליטים לנשים יהודיות. שיעור חובשי הכיפות בקרב האנסים – לפחות בקרב אלה מהם שמגיעים לבתי המשפט; אני עדיין זוכר בשעשוע את האנס הפדופיל שהגיע לבית המשפט עם חולצת "ה' הוא המלך" – הוא פנומנלי. בני ברק כבר זכתה לכינוי "בירת הפדופיליה". ד"ר אביעד הכהן עומד על כך שבירושלים, 95% מהתקיפות המיניות מתבצעות על ידי דתיים וחרדים, מהסיבות הידועות. האם אלי ישי יתמוך בכינוסם של הגברים החרדים והדתיים במחנות ריכוז – סליחה, מחנות מעצר? כמובן שלא.
אז מה קורה פה? מאד פשוט. כשהתקשורת הישראלית מדווחת על אונס על ידי "זרים", היא שורקת במשרוקית כלבים. היא מודיעה לקהל הקוראים שלה שקרה כאן משהו הרבה יותר גרוע מאונס, פשע שאליו הציבור כבר התרגל: הפשע הוא חילול הדם והכבוד של העם היהודי, חילול כבודה של בת ישראל.
קל לשכוח, כשרואים את ההצהרות של בן ארי, דנון ואלי ישי, שהם הסיתו כלפי הפליטים הרבה לפני שנחשפו פרשיות האונס האלה. בן ארי הוביל מסעות הסתה כלפיהם, והקים את "משמר השכונות", לפני יותר משנה – כשהסיסמה החוזרת ונשנית שלו היא שיש מגעים אסורים בין פליטים ונשים יהודיות. אלי ישי דיבר עליהם כ"מפיצי מחלות" כבר לפני שנים, ונלחם בשיניים ובציפורניים על גירוש ילדי פליטים שנולדו בישראל – שוודאי לא ביצעו שום פשע. דני דנון הוא מי שערך את מה שהוא כנראה הדיון ההזוי ביותר בתולדות הכנסת, שבו דיווח לנו שנשים יהודיות נחטפות לכפרים בדואים – למרות שהמשטרה לא מכירה שום מקרה כזה.
הפחד הקמאי מפני הגבר הזר, במיוחד הגבר הזר המושפל, מתורגם לעתים קרובות לאלימות. בדרום האמריקאי פרחה תרבות שלמה של לינצ'ים: הרצח לא היה סתם תליה, הוא היה חגיגה עממית. אנשים הצטלמו לצד התלוי; אלפי תמונות כאלה נמצאו. פליטים כבר הותקפו בישראל בבקבוקי תבערה, וגם בסכינים.
עכשיו אומר אחד השרים החזקים בממשלה לאספסוף שכל הפליטים צריכים לשאת בעוון מספר זעום שלהם – ולעזאזל עם שלטון החוק ועם העובדה הפשוטה שהאנשים האלה עוד לא הורשעו בדבר. אנחנו לא במישור החוקי. אנחנו במישור מלחמת ההגנה על הכבוד היהודי. אלי ישי, דנון ובן ארי משחקים באש. אם יפרוץ פה "ליל בדולח" ישראלי, פוגרום נגד פליטים, הם – והתקשורת, שתכה על חטא לאחר מעשה – יהיו האחראים.
ועוד דבר אחד: משרד המשפטים מגבש הצעת חוק חדשה, שתאפשר לשורה של ארגונים ממשלתיים לעקוב אחרי אזרחים מבלי להטריח שופט לשם כך. אם הצעת החוק הזו תעבור – ובקואליציה שמונה 94 ח"כים, למה שלא תעבור? – גם רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים יוכלו לקבל גישה למסרונים שלכם, למיילים שלכם, ולאיכון סלולרי. לחיי מדינת המשטרה שבדרך.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות