(ביקורת, סוג של, על ספרו החדש של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", כנרת, זמורה-ביתן, 2012)
"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ותקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" – מבין השקרים המוסכמים של מגילת העצמאות, זה כנראה המופרך מתוכם, ועם זאת קשה לתאר את ליבת הטיעון הציוני בלעדיו. אחרי שהקדיש את ספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" להפרכת התפיסה שיש לאום יהודי והשקר של "הגליית העם מארצו בכוח הזרוע," מפנה שלמה זנד את תשומת לבו בספרו החדש, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", לחלק השני של המשפט.
נתחיל בהערה טכנולוגית. המו"לים בישראל חייבים, אבל חייבים, לארגן קורא ספרים טוב וזול בעברית. קריאה בספר אלקטרוני היא חוויה שונה לגמרי מקריאה בפורמט העץ המת. בספר אלקטרוני, אתה יכול למרקר את הטקסט ולשמור אותו, מבלי לפגום בספר עצמו. אתה יכול לצטט ממנו בקלות, ואתה יכול למצוא בכמה תנועות יד את ההערות שרשמת לעצמך בעת הקריאה. אני משתמש בקינדל כבר כשנתיים, ובכל פעם שאני פותח קודקס מן השורה אני מרגיש כאילו בעטו אותי חזרה למאה ה-19. העבודה עם קודקס קשה הרבה יותר כשאתה צריך לכתוב עליו ביקורת אחר כך. יומצא הספר האלקטרוני העברי לאלתר.
טוב, די לילל. אם הספר הקודם של זנד יצא בהוצאת רסלינג, ובהתאם היה כבד לשון ועמוס ז'רגון, הספר הנוכחי יוצא בהוצאה פופולרית, וזנד מראה את יכולת הכתיבה האמיתית שלו, והיא משובחת הרבה יותר מכפי שהובעה בספר הקודם. הוא יודע לספר סיפור והוא מספר אותו מצוין.
לב התזה של זנד היא הבלבול המכוון שיצרה הציונות בין המושג ההלכתי "ארץ ישראל" ובין התפיסה של מקום שיש בו ריבונות יהודית וערגה אל ריבונות כזו במקום כזה. "ארץ ישראל" היא, במקורה, מושג תלמודי – לא תנ"כי! – והיא מציינת מקום מותחם שעל הדרים בו חל נוסח מסוים של מצוות שהחיים מחוצה לו אינם מחויבים בהן. האגדה התלמודית מייחסת לארץ ישראל שורה של תכונות מיסטיות (חכמה, יופי והבל דתי אחר), אבל היא איננה מתייחסת לארץ ישראל כ"מולדתם" של היהודים, והיא גם איננה מחייבת אותם לגור בה.
ליהדות אין מולדת. היא תנועה דתית שיכולה להתקיים בכל מקום, שעוגניה הטריטוריאליים האחרונים נכרתו עם החרבת בית המקדש השני על ידי הרומאים ב-70 לספירה. על פניו, היהדות כפי שהציונות מציירת אותה – עם בעל מוקד טריטוריאלי מובהק – היתה צפויה לעבור טלטלה איומה. זה לא מה שקרה בפועל. אין פירוש הדבר שלא היה זעזוע גדול; מבין הקינות הרבות על החורבן, שרובן אינן מוכרות לנו שכן נכתבו ביוונית או ארמית – שפת היהודים אז – ראוי לצטט את "ברוך הסורי" (תרגום קלוזנר):
אשרי אשר לא נברא, |
או אשר נברא ומת! |
אך אוי לנו, החיים כיום, |
אשר ראינו את צרת ציון |
ואשר קרה לירושלים! |
|
אקרא את בנות הגלים מן הים, |
ואתן, ליליות, בואנה מן המדבר |
ואתם שדים ותנים, מן היערות. |
|
התעוררו וחגרו מתניכם לקינה, |
ושירו עמי שירות אבל, וקוננו עמי. |
אתם, האיכרים, אל תזרעו עוד, |
ואת, אדמה, למה את נותנת פרי קצירך? |
עצרי בחיקך את מנעמי-מזונותיך! |
|
ואת, הגפן, למה תתני עוד את יינך? |
כעת אין נוסכים עוד ממנו בציון. |
ואף את הביכורים לא יקריבו עוד… |
ובכל זאת, היהדות המשיכה הלאה כמעט ללא זעזוע. רוב היהודים בעולם – זנד מצטט יפה את פילון בנושא – לא ראו בירושלים או יהודה את מולדתם, שכן לא נולדו בה; ולארץ ישראל לא התייחסו כלל. הם עלו עליה לרגל – או, ברוב גדול של המקרים, שלחו אליה שליחים נושאי תרומות – והתפללו אליה, אבל לא ראו בה מוקד פוליטי כלשהו. הכהונה הצדוקית עברה מן העולם, אבל הפרושים הכינו את הקרקע היטב: לכל קהילה יהודית כבר היה "מקדש מעט", בית כנסת.
היהדות הפרושית, שהפכה ליהדות הרבנית, כרתה ברית אפלה עם הרומאים עם חורבן הבית – מעטות קבוצות האליטה שהסבו נזק רב כל כך לתומכיהן כמו האליטה הרבנית – וחלק בסיסי ממנה היה דיכוי היצר הלאומי היהודי. הרבנים הפכו את המשיח, לשעבר סתם מלך-משחרר, לדמות פלאית, על-אנושית ולא-אנושית, כדי שלא יקרה להם מקרה אומלל ואחד כזה יצוץ פתאום. המשיח, אחרי הכל, אמור להחזיר את העולם למצב שבו היה קודם לעליית הרבנים: מקדש, קורבנות, וכהנים מגחכים בסתר.
כחלק מדיכוי היצר הזה, יצרו הרבנים את "שלוש השבועות", שאסרו על היהודים לעלות במספרים גדולים חזרה לארץ ישראל ("לא לעלות בחומה," אם לדייק), שלא להתמרד באומות העולם, והשבועה השלישית מופנית דווקא לאומות העולם – "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי." (ה"יותר מדי" הזה מעניין; הרשות לשעבוד מסוים נתונה. ספק אם הרבנים שכתבו אותו יכלו לחשוב על הבדיחה האנטישמית שגורסת ש"אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מדי.") היהדות הרבנית השאירה את ארץ ישראל מאחור. זנד מצטט מספר רבנים שהתנגדו לעליה לארץ משום שהדרישות ההלכתיות של חיים בה גבוהות מאד, וכשלון לעמוד בהן יטמא את הארץ.
ובעוד עולי רגל נוצרים מציפים את הארץ, מספרם של עולי הרגל היהודים לארץ שלה לכאורה "שמר אמונים בכל ארצות פזוריו" היה זעום; נער יספרם. בועז עברון, שדומה ש"החשבון הלאומי" שלו נושם ברבים מעמודיו של זנד, ציטט בשעתו את א.ב. יהושע שכתב ביאוש שנראה שהיהודים עשו כל מאמץ כדי לא להגיע אליה. הם נסעו, לעתים קרובות, סביבה.
ואז עלתה הלאומיות, והתנועה הלאומית המזרח אירופאית היתה מהגרועות שבהן. בלתי סובלנית ורצחנית, שורה של התפוצצויות לאומניות גורמות לציבור היהודי במזרח אירופה – שעיר לעזאזל נוח תמיד – להתחיל לברוח. מיליונים מבניו עוברים לאמריקה, בעיקר לצפונה. חלק ניכר השאר מצטרפים לתנועות סוציאליסטיות או קומוניסטיות, ורבים מאד נשארים חרדים. מיעוט קטן יוצר את התנועה הציונית.
הרבנים רדפו אותה בחרון אף ברובם המוחלט, אורתודוקסים ורפורמים כאחד; הראשונים ראו כיצד מעוותת הציונות את היהדות לכדי סטיה לאומנית שדמתה מאד – ועדיין היא דומה – לתנועות שקמו במזרח אירופה. לא במקרה, האנטישמיות והציונות היו, ובמידה רבה עדיין הינן, דמות-ראי: שתיהן מקבלות את הנחת היסוד שליהודים אין מקום באירופה ושיש "להחזיר אותם למולדתם." התפיסה הזו בדיוק, שאין לה כל בסיס – לרוב מוחלט של היהודים החיים כיום אין שום קשר ליהודים שחיו בתקופת בית שני, שרובם התנצרו או התאסלמו – היא זו שהפכה את הרפורמה לאויבת הציונות; הרפורמה חזרה אל ימי פילון והצהירה שהיא נאמנת למולדת שבה חיו אנשיה וגם לדת היהודית. מהבחינה הזו, הרפורמה הרבה יותר שורשית מהציונות, שזנד מתאר היטב איך היא הופכת את "ארץ ישראל" האמורפית של היהדות הרבנית לתעתיק של הונגריה העתיקה כפי שהצטיירה בדמיונם של הלאומנים ההונגרים או פולין בזה של הפולנים.
הספר מומלץ במיוחד למי שעיקר ההיסטוריה היהודית שלהם מגיעה ממקורות ציוניים ומבתי הספר הממלכתיים. ולא, גדעון סער לא התחיל את שטיפת המוח הלאומנית: כפי שמציין זנד היטב, עצם המונח "מתייוון" הוא ציוני; המקור – ספר מכבים, שנשמר רק על ידי הכנסיה; ליהדות הרבנית לא היה צורך בספר שהילל את החשמונאים, יריביה – מדבר רק על "חוטאים." כדי להפוך את החוטא הדתי לחוטא לאומי היה צורך להמציא מושגים שלא היו אומרים דבר לבני התקופה.
זנד מציין עובדה לא נעימה: משהפכה "ארץ ישראל" לנשק בידי הציונות, היא לא תסתפק בגבולותיה הנוכחיים של ישראל. הציונים הדתיים לא יכולים, אחרי הכל, להסתפק בגבולות הצרים שלנו; חובה עליהם להגיע מנהר מצרים אל נהר פרת. זה ההגיון ההיסטורי של הוצאתה של "ארץ ישראל" מהתחומים הצרים של קביעת הלכות אל התחום הפרוע וחסר הגבול של הלאומנות הדתית.
הפרק האחרון של זנד עוסק במה שאסור לדבר עליו: הנכבה, שביום הציון שלה נכתב הפוסט הזה. הוא בוחן אותה דרך תולדות הכפר שייח' אל מואניס, ומראה איך נגזר גורלם של תושביו לגלות על לא עוול בכפם. חשוב, על כן, לקרוא את הספר בימים אלה, שבהם הבריונים בחולצות הרצל ואלה של מיכאל בן ארי שרים בקול ניחר "הבאנו נבכה עליכם" (מדהים באיזו מהירות מתחלפת הכחשת אסון בהצדקתו בגאון, לא?), שבהם המשטרה אוסרת על פעילי "זוכרות" לצאת מהבניין שלהם, ושבהם זנד עצמו מקבל איום בדמות מעטפה עם חומר לבן.
הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. תרומה נוספת התקבלה קודם לכן. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות