יאיר לפיד רשם השבוע את המפלגה שלו, "יש עתיד – בראשות יאיר לפיד." אתמול (ה') חשף ערוץ 2 גם את התקנון שלה, והתפרסמו שמות מייסדי המפלגה.

במילה אחת: אוי. בשתי מילים: אוי ואבוי. בין מייסדי המפלגה, אפשר למצוא את לפיד עצמו (הגיוני), את בנו (הגיוני, בערך), את אשתו (לא נסחפנו?), את אמו (מה לעזאזל?), נגן שמלווה את לפיד בהופעותיו (WTF?), המאמן האישי של לפיד (!!!1!!), והמאפרת שלו (I don't want to live on the planet anymore). לא ברשימה: המוהל של לפיד והגננת שלו.

בקיצור, נראה שלפיד התקשה מאד לסגור את רשימת 100 מייסדי המפלגה. יכול להיות שאנשים רציניים לא רצו להיות מעורבים במיזם המפוקפק הזה. מותר לתהות עד כמה רציניים המאפרת של לפיד, הנגן שלו והמאמן שלו בכוונותיהם הפוליטיות, וכמה כובד ראש השקיעו לפני שחתמו על הניירת.

וזה עוד כלום לעומת התקנון. לפיד שריין לעצמו את הנהגת המפלגה לשתי קדנציות, עד בחירות 2020. למפלגה שלו לא יהיו פריימריז או בחירות פנימיות בקרב הפעילים, משום שלפיד שומר לעצמו את הזכות לקבוע את רשימת המתמודדים לכנסת של הרשימה. הוא יוכל להכניס לרשימה אנשים שאינם חברי המפלגה, אם כי הוא יצטרך לצמצם את מספרם לכרבע ממספר המועמדים – בקיצור, הוא יוכל להכניס אליה סלבריטאים שלא היה להם כוח לעשות את המינימום הנדרש של התפקדות למפלגה שלו.

לפיד יהיה זה שינהל את המו"מ הקואליציוני מטעם המפלגה, ויקבע מי יהיו השרים מטעמה – אם חשבתם לרגע שיש לו כוונה לשבת באופוזיציה, תשכחו מזה. הוא לא הגיע לפוליטיקה כדי לעבוד קשה. לפיד ישמש גם כיו"ר הנהגת המפלגה, ובכל מקרה של מחלוקת בהנהגה – דעתו היא זו שתכריע.

מה שאנחנו רואים פה הוא לא מפלגה. מפלגה אמורה לייצג את הציבור, ועל כן היא מנסה למשוך אותו אליה ולגרום לו להצטרף אליה ולהשתתף בקביעת עתידה. "יש עתיד" היא רשימה שמנוהלת על ידי יאיר לפיד, שהמקבילות היחידות בפוליטיקה הישראלית אליה הן ש"ס, שמנוהלת על ידי עובדיה יוסף ו"ישראל ביתנו," שמנוהלת על ידי אביגדור ליברמן. הראשונה היא מפלגה תיאוקרטית ששואבת את הסמכות שלה מ"ספר תורה מהלך", והשניה היא מפלגה פוסט-סובייטית שסובלת מהערצת מנהיגים קשה, ושיש בה יותר סמכויות למנהיג משהיו למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.

יאיר לפיד לא רוצה שהישראלי הממוצע יקבל קול במפלגה שלו. זה לא צריך להפתיע: לפיד, בסופו של דבר, הוא הכל חוץ מהישראלי הממוצע. ספק אם יש דבר המעיד על הניתוק בין לפיד ובין הישראלים כמו הצורך שלו לרשום את הנגן שלו, המאמן שלו, המאפרת ואת בני משפחתו כמייסדי המפלגה; מתגנב החשד שהאיש שמתיימר להיות הישראלי מכולם פשוט לא מכיר הרבה ישראלים.

התקנון של "יש לפיד" נובע מטראומות פוליטיות. לפיד זוכר היטב מה קרה לשינוי, כשהחברים שלה ניסו להשפיע על הכיוון של המפלגה, בסוף ימיו של אביו: היא קרסה ולא שרדה. אפשר גם להרגיש כאן את חותמו של המנטור של לפיד, אהוד אולמרט, ואת זה של אורי שני, הרועץ הפוליטי המיועד שלו: שניהם אנשיו של אריאל שרון, והתקנון הזה מזכיר מאד את התקנון הראשון של קדימה, שנתפר למידותיו של שרון. התקנון ההוא, כזכור, היה אמור למנוע דיונים מעיקים במפלגה ולבנות שלד פוליטי שיאפשר לראש המפלגה להכניס לכנסת ערימה של אנשים שתלויים בו לחלוטין, ושיהיו צייתנים בהתאם.

"יש עתיד" היתה אמורה להיות תחליף נקי לפוליטיקה הישראלית. בפועל, היא הדבר הנפוטיסטי ביותר שקיים בנוף הפוליטי הישראלי (להוציא, אולי, ש"ס – אבל בפעם האחרונה שבדקתי, העוזרים האישיים של יוסף לא היו ברשימת מייסדי המפלגה), והיא מיועדת לשמור על צייתנות מקסימלית כשלפיד ימכור את המפלגה לכל המרבה במחיר אחרי הבחירות – ויש להניח שההעדפה שלו תהיה נתניהו.

"יש עתיד" – כי נפוטיזם זה הכי ישראלי.

ועוד דבר אחד: במכללת הגליל המערבי חששו שהסטודנטים הפלסטינים הישראלים לא יכבדו את טקס יום הזכרון, אז מצאו שם פתרון מקורי ומתחשב ברגשותיהם של 40% מהסטודנטים שלהם: הם עקרו חלק מהספסלים, הרטיבו אחרים, ונעלו את הכיתות והקפיטריה כדי שגם אם מישהו ירצה לשבת, הוא לא יוכל. כלומר, כפו על הסטודנטים הפגנת תמיכה בטקס. לתפארת מדינת כל יהודיה.

(יוסי גורביץ)