נתחיל מהצדדים החיוביים של הדיל בין נתניהו ומופז. הבדיחה הקלושה שנקראת יאיר לפיד לא תסחוב עוד שנה וחצי, והסכנה של עוד שינוי-ד"ש-גמלאים נראית פחות סבירה. לפיד יילל הבוקר ש"זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו. פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה." ספציפית, אין כל כך ג'ובים בדיל הזה – רק תפקיד אחד של שר ללא תיק. לא שברור על מה לפיד מתלונן: הוא עצמו אמר שייכנס לכל קואליציה וגינה את לבני על כך שלא נכנסה לממשלת נתניהו. עכשיו מופז נכנס. אז מה הוא רוצה? מצד שני, זה לפיד. אל תחפשו הגיון ועקיבות. לא בשביל זה הוא פה.

קדימה, מפלגה שהמוטו שלה היה צריך להיות "הוצאנו את השחיתות מהליכוד", גם היא נראית כמחוסלת. למה, בעצם, יצביע לה מישהו? רוב מצביעיה תמכו בה כי ציפי לבני הבטיחה להם "רק לא נתניהו." לבני כבר לא שם, אבל המפלגה בחיקו של נתניהו. אם היו צפויים לה עשרה מנדטים קודם לתרגיל המסריח של מופז, עכשיו היא נמצאת במצבה של מפלגת העצמאות. בהתחשב בכך שהמפלגה הוקמה כדי לספק פלטפורמה לאריאל שרון בימיו האחרונים, שאחד ממקימיה – מאיר שטרית – אמר עליה בגאווה ש"אין לה אידיאולוגיה", ושהיא שימשה מפלט לאופורטוניסטים ולדוחים שבין הפוליטיקאים הישראלים (שלום שוב לשמעון פרס ודליה איציק), היא סחבה הרבה יותר מדי. עכשיו המנדטים שלה צפויים להתפזר. ואם לפיד לא יהיה שם, ולא נראה שלבדרן הזה יש מספיק אורך רוח, המפה הפוליטית הישראלית צפויה להיראות מעניינת מאד.

יום טוב גם לבן דרור ימיני, שלפני פחות משנתיים החליט ששאול מופז "נכנע לברנז'ה האנטי ציונית." היום האנטי-ציוני ההוא הפך להיות המשנה לראש הממשלה. אל תתעכב, בן דרור: החומות האחרונות הובקעו, הגיע הזמן לחפש את הטיסה האחרונה החוצה.

מופז שרד בקושי את הפליק-פלאק הקודם שלו, כששלח מכתב למתפקדי הליכוד שבו טען בלהט ש"הליכוד הוא הבית" בעודו עורק לקדימה של אריאל שרון; אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד שני מהלכים כאלה. מופז היה חסר בושה עד כדי כך שאתמול הוא עוד העז להתגולל על שלי יחימוביץ' ולהאשים אותה ב"קומבינה עם נתניהו."

כמו הרבה אזרחים אחרים, בהיתי הבוקר במסך שלי (העיתונים המודפסים היו בלתי רלוונטיים) ופלטתי WTF. רק אתמול הלכנו לבחירות. רק אתמול נתניהו השתחץ שהוא לא מפחד מבחירות. מסתבר שהוא בכל זאת מפחד. לכך שהוא שיקר ודיבר איתנו על בחירות, אף אחד לא התייחס; לשקרים של נתניהו התרגלנו. גם העובדה שמי שקידם את התפקיד המסריח היה המטריד המיני – לכאורה, כמובן לכאורה – נתן אשל לא משכה יותר מדי תשומת לב: תוך זמן קצר מאד מהדחתו מתפקידו הממלכתי הוא שב להיות יד ימינו של נתניהו.

המחשבה הראשונה היתה ששאול מופז הוא תולעת חסרת עמוד שדרה או שמץ של אמינות. השניה היתה שהוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע ביותר בתולדות ישראל: אהוד ברק, עם חמישה חברי כנסת נדיפים, סחט מנתניהו ארבעה תפקידי שר, ביניהם את תפקיד שר הבטחון. מופז, עם כמעט פי שישה חברי כנסת, הצליח להוציא מנתניהו רק תפקיד סגן שר ואת התפקיד חסר המשמעות של המשנה הבכיר לראש הממשלה (המשנה הזוטר הוא סילבן שלום; התואר עצמו, ריק מכל תוכן, לא היה בא לעולם אלמלא תאוות הכבוד הריק של שמעון פרס). אשר לטענות שקדימה תתמזג שוב עם הליכוד – זה עשוי היה, אולי, לעבוד לפני חמש שנים. לא עוד. בליכוד יש הרבה יותר מתנחלים ודתיים, וחברי הכנסת של הליכוד לא ירצו להתחרות עם אנשי קדימה. או שמופז היה טיפש מאד, או שהוא היה מבועת מאד וידע שסופו הפוליטי לפניו; שהוא ניצח בבחירות בקדימה רק כדי לאבד 20 מנדטים ולהזכר כמי שחיסל את המפלגה.

או ש. בהיסטוריה הישראלית, יש תקדים לראש מפלגה גדולה שנכנס לממשלת אחדות, כשהוא לוקח לעצמו רק תפקיד של שר בלי תיק: מנחם בגין, שנכנס לממשלת האחדות הראשונה, זו של לוי אשכול. הימים היו ימי ההמתנה קודם למתקפה הישראלית במלחמת ששת הימים, בגין נימק את הכניסה לממשלה באחריות לאומית. התקופה הזו בממשלה של מי שעד כה תואר כדמון אוכל כל – בן גוריון נהג להשוות אותו להיטלר – העניקה לו לגיטימציה שהיתה הכרחית לזכות בשלטון כעשור אחר כך.

מופז לא זקוק ללגיטימציה כזו. הוא כבר היה שר הבטחון ושר התחבורה. הוא חלק מהממסד, לא מישהו שמנסה להכנס אליו. אז למה הוא מסכים להכנס לממשלת נתניהו בתנאיו של בגין?

אולי בגלל שהוא, אכן, הפוליטיקאי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל צריך לשקול את האפשרות שכמו בגין, כראש האופוזיציה הוא יודע שישראל עומדת לצאת להתקפה גורלית, ויודע שמה שנראה הבוקר כמעשה האופורטוניזם הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ששמעון פרס הפסיד פעם אחת יותר מדי – ועוד ללא אשכנזי – וערק לקדימה, עשוי להיראות עוד שבועיים באור אחר לגמרי: כהענקת סיוע לממשלה בשעתה הקשה ביותר.

הבה נקווה שהוא בכל זאת יתברר כטמבל.

ועוד דבר אחד: בג"צ דחה היום את העתירה לביטול מצב החירום בישראל. העתירה נידונה בפני בג"צ, בהפסקות, במשך 13 שנים בלבד. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, הגיב כך על ההחלטה: " מצער שבג"ץ הותיר על כנו את המצב הלא נורמלי, לפיו המדינה נמצאת תחת הכרזה של מצב חירום מתמשך במשך 64 שנים. במשך 13 השנים בהם היתה העתירה תלויה ועומדת יכולה היתה הממשלה להשלים את תהליך תיקון החקיקה הנדרש. ההכרזה על מצב חירום והחקיקה שתוקפה מותנה במצב החירום מקנים סמכויות דרקוניות ומרחיקות לכת לממשלה. דווקא ביום בו הוקמה הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה מתגבר החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה תוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. במקום להציב מחסום מפני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת שמקנה ההכרזה בג"ץ הסתפקו השופטים בהמלצה לממשלה להשלים את מה שלא הושלם במשך 13 שנים. השבועות האחרונים הראו – ולא לראשונה – שהממשלה איננה מזדרזת ליישם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, ולפיכך ספק אם תשעה להמלצות שופטי בג"ץ."

(יוסי גורביץ)