ברק אובמה אמר אתמול בפומבי, לראשונה, שהוא תומך בנישואי גאים. מותר להניח שאובמה תמך בכך הרבה לפני אמש, אבל נמנע מלהביע עמדה בנושא. במהלך הקמפיין של 2008, הוא אמר שאחד הספרים שהשפיעו עליו יותר מכל היה Team of Rivals, ביוגרפיה של לינקולן מאת דוריס גודווין. אחת התמות של גודווין היא שאף שלינקולן היה הרבה יותר רדיקלי מרוב עמיתיו בכמה וכמה שאלות, הוא נמנע מלהביע עמדות כאלה בפומבי עד שהשתכנע שהציבור בשל להן – ואז העמיד מאחוריהן את כל כובד המשקל של הנשיאות. מותר לשער שאובמה, שביטל את החרפה של Don't Ask, Don't Tell, הביע את עמדתו בנושא הנישואין מתוך תקווה להביא להישג דומה. ראוי גם להזכיר שהמהלך איננו נטול סכנות: ספק אם יש ציבור הומופובי יותר בארה"ב מהנוצרים השחורים. פתיחת חזית מול הכנסיות השחורות בשנת בחירות היא לא מהלך מובן מאליו. היתה גם לא מעט התרסה בצעד הזה, בעיתוי שבו בוצע: אובמה אמר את דבריו כיממה אחרי שמדינת צפון קרולינה קיבלה, ברוב גדול, תיקון לחוקה שלה שאוסר על נישואים כאלה בדיוק.

ההצהרה הזו חשובה מעוד סיבה: היא מעידה ששינוי פוליטי חיובי הוא אפשרי – כמובן לא בלי מאבק ולא בלי הרבה מאד אכזבות בדרך. הדיון הרציני הראשון בנושא נישואי גאים החל בארה"ב ב-1989, על ידי אנדרו סאליבן. זה היה רק לפני 23 שנים. באותה תקופה, רק רדיקלים הזדהו בגלוי כגאים; סאליבן עצמו עדיין היה בארון.

כשמסתכלים על ישראל, מתמלאים יאוש. זכויות הגאים בישראל – החל מההחלטה של חיים כהן כיועץ משפטי לממשלה שלא להעמיד אנשים לדין בשל יחסים הומוסקסואליים, וכלה בשורה של החלטות על שוויון זכויות – הגיעו מבתי המשפט. רק צעד אחד, ביטול העבירה הפלילית של יחסי מין הומוסקסואליים, הגיע מהכנסת, וזה היה ב-1988. קשה מאד להאמין שזה היה עובר היום.

שורה של בכירי משטר בישראל סירבו לענות לשאלת "הארץ" על עמדתם בנושא. בולטים בהם בנימין נתניהו, שמעון פרס ואביגדור ליברמן. אני מבטיח בזאת ארוחה במסעדה סבירה לעיתונאי שיציג לבנימין נתניהו את השאלה הבאה: "אדוני ראש הממשלה, הממשלה שלך מתגאה בחו"ל בעמדתה המתקדמת בנושאי זכויות גאים. האם, בעקבות הצהרת הנשיא אובמה, גם אתה תקרא להכרה בנישואי גאים? אם לא, למה?" ההצעה בכפוף להקלטה שניתן להשמיע.

נתניהו, כמובן, יסרב לענות על השאלה. אחרי הכל, אם יודיע על תמיכה בנישואים כאלה, המפלגות הדתיות והחרדיות יעשו כמיטב יכולתן לשבור אותו פוליטית, והתומכים האוונגליסטים שלו יחפשו מישהו אחר לתמוך בו. מרצ צפויה להעלות בשבוע הבא הצעת חוק שתאפשר לתושבי ישראל לבחור בין נישואים באמצעות הממסד הדתי כפי שניתן לעשות היום, או נישואים אזרחיים שיהיו זמינים לכלל האוכלוסיה. אם הקואליציה לא תפיל אותה, זו תהיה הפתעה גדולה יותר מהתרגיל המצחין של מופז ונתניהו. הקואליציה השלטת בישראל היא שמרנית ודתית.

וכאן השקר הנוצץ מאחורי כל מערכת ה-Hasbara: היא משתמשת בהישגיה של ישראל הליברלית כדי להצדיק את המדיניות האנטי-ליברלית שלה-עצמה ולקבור אותה. נתניהו ותומכיו מתנהלים כחזיר, הפושט את טלפיו כדי להעמיד פני כשר: הם מתגאים בהישגים ליברליים – הישגים שלהם הם התנגדו בחירוף נפש. הם מעלים על נס פסיקות של בית המשפט העליון – שאת המסורת הליברלית שלו הם עושים הכל כדי לקעקע. הם מתפארים במסורת הדיון הפתוח של ישראל, בדיוק בזמן שהם כורתים אותה על ידי חוקי חרם וחוקי עמותות למיניהם. הם מרוממים את התקשורת החופשית של ישראל – בזמן שנתניהו חולש על "ישראל היום", על "מעריב" באמצעות ניר חפץ (שכאן המקום להזכיר שבתפקידו ב"ידיעות" היה זה שטען שנתניהו לא פינטז על חיילים בריטים ב-1949), מאיים לסגור את ערוץ 10, מהדק את אחיזתו בערוץ הראשון, שותל את אנשיו ברדיו הממלכתי ומגדיר את "הארץ" כאחד האויבים המסוכנים של ישראל.

לנתניהו לא באמת אכפת מזכויות הגאים; הוא לא קידם אותן ולא יקדם אותן, אבל אין לו שום בעיה להשתמש במאבקיהם של אחרים כדי לנסות ולהסיט את תשומת הלב מהטרנספר השקט שהוא לב מדיניותו בגדה המערבית.

ועוד דבר אחד: שניים, בעצם. יאיר לפיד הבהיר מה הוא באמת חושב על אנשי המחאה החברתית: טמבלים מתלהבים שיעלו אותו לשלטון. זכרו את זה בפעם הבאה שהוא כותב טקסט מתחסד נוסח "אחי העבדים." מי שיצביע לו, יוכל רק להאשים את עצמו אחרי הבחירות.

ובן דרור ימיני – אוי. הליברל בעיני עצמו תומך בהתלהבות בתרגיל המצחין של מופז ונתניהו, ולא מסתיר למה: הגיע, הוא כותב, הזמן לעריצות הרוב. זכרו את זה, בפעם הבאה שה-Hasbarist המוביל הזה יטען שישראל תומכת בזכויות אדם ואזרח. זכרו מה הוא באמת רוצה.

(יוסי גורביץ)