(ביקורת, סוג של, על ספרו החדש של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", כנרת, זמורה-ביתן, 2012)

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ותקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" – מבין השקרים המוסכמים של מגילת העצמאות, זה כנראה המופרך מתוכם, ועם זאת קשה לתאר את ליבת הטיעון הציוני בלעדיו. אחרי שהקדיש את ספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" להפרכת התפיסה שיש לאום יהודי והשקר של "הגליית העם מארצו בכוח הזרוע," מפנה שלמה זנד את תשומת לבו בספרו החדש, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", לחלק השני של המשפט.

נתחיל בהערה טכנולוגית. המו"לים בישראל חייבים, אבל חייבים, לארגן קורא ספרים טוב וזול בעברית. קריאה בספר אלקטרוני היא חוויה שונה לגמרי מקריאה בפורמט העץ המת. בספר אלקטרוני, אתה יכול למרקר את הטקסט ולשמור אותו, מבלי לפגום בספר עצמו. אתה יכול לצטט ממנו בקלות, ואתה יכול למצוא בכמה תנועות יד את ההערות שרשמת לעצמך בעת הקריאה. אני משתמש בקינדל כבר כשנתיים, ובכל פעם שאני פותח קודקס מן השורה אני מרגיש כאילו בעטו אותי חזרה למאה ה-19. העבודה עם קודקס קשה הרבה יותר כשאתה צריך לכתוב עליו ביקורת אחר כך. יומצא הספר האלקטרוני העברי לאלתר.

טוב, די לילל. אם הספר הקודם של זנד יצא בהוצאת רסלינג, ובהתאם היה כבד לשון ועמוס ז'רגון, הספר הנוכחי יוצא בהוצאה פופולרית, וזנד מראה את יכולת הכתיבה האמיתית שלו, והיא משובחת הרבה יותר מכפי שהובעה בספר הקודם. הוא יודע לספר סיפור והוא מספר אותו מצוין.

לב התזה של זנד היא הבלבול המכוון שיצרה הציונות בין המושג ההלכתי "ארץ ישראל" ובין התפיסה של מקום שיש בו ריבונות יהודית וערגה אל ריבונות כזו במקום כזה. "ארץ ישראל" היא, במקורה, מושג תלמודי – לא תנ"כי! – והיא מציינת מקום מותחם שעל הדרים בו חל נוסח מסוים של מצוות שהחיים מחוצה לו אינם מחויבים בהן. האגדה התלמודית מייחסת לארץ ישראל שורה של תכונות מיסטיות (חכמה, יופי והבל דתי אחר), אבל היא איננה מתייחסת לארץ ישראל כ"מולדתם" של היהודים, והיא גם איננה מחייבת אותם לגור בה.

ליהדות אין מולדת. היא תנועה דתית שיכולה להתקיים בכל מקום, שעוגניה הטריטוריאליים האחרונים נכרתו עם החרבת בית המקדש השני על ידי הרומאים ב-70 לספירה. על פניו, היהדות כפי שהציונות מציירת אותה – עם בעל מוקד טריטוריאלי מובהק – היתה צפויה לעבור טלטלה איומה. זה לא מה שקרה בפועל. אין פירוש הדבר שלא היה זעזוע גדול; מבין הקינות הרבות על החורבן, שרובן אינן מוכרות לנו שכן נכתבו ביוונית או ארמית – שפת היהודים אז – ראוי לצטט את "ברוך הסורי" (תרגום קלוזנר):

ובכל זאת, היהדות המשיכה הלאה כמעט ללא זעזוע. רוב היהודים בעולם – זנד מצטט יפה את פילון בנושא – לא ראו בירושלים או יהודה את מולדתם, שכן לא נולדו בה; ולארץ ישראל לא התייחסו כלל. הם עלו עליה לרגל – או, ברוב גדול של המקרים, שלחו אליה שליחים נושאי תרומות – והתפללו אליה, אבל לא ראו בה מוקד פוליטי כלשהו. הכהונה הצדוקית עברה מן העולם, אבל הפרושים הכינו את הקרקע היטב: לכל קהילה יהודית כבר היה "מקדש מעט", בית כנסת.

היהדות הפרושית, שהפכה ליהדות הרבנית, כרתה ברית אפלה עם הרומאים עם חורבן הבית – מעטות קבוצות האליטה שהסבו נזק רב כל כך לתומכיהן כמו האליטה הרבנית – וחלק בסיסי ממנה היה דיכוי היצר הלאומי היהודי. הרבנים הפכו את המשיח, לשעבר סתם מלך-משחרר, לדמות פלאית, על-אנושית ולא-אנושית, כדי שלא יקרה להם מקרה אומלל ואחד כזה יצוץ פתאום. המשיח, אחרי הכל, אמור להחזיר את העולם למצב שבו היה קודם לעליית הרבנים: מקדש, קורבנות, וכהנים מגחכים בסתר.

כחלק מדיכוי היצר הזה, יצרו הרבנים את "שלוש השבועות", שאסרו על היהודים לעלות במספרים גדולים חזרה לארץ ישראל ("לא לעלות בחומה," אם לדייק), שלא להתמרד באומות העולם, והשבועה השלישית מופנית דווקא לאומות העולם – "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי." (ה"יותר מדי" הזה מעניין; הרשות לשעבוד מסוים נתונה. ספק אם הרבנים שכתבו אותו יכלו לחשוב על הבדיחה האנטישמית שגורסת ש"אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מדי.") היהדות הרבנית השאירה את ארץ ישראל מאחור. זנד מצטט מספר רבנים שהתנגדו לעליה לארץ משום שהדרישות ההלכתיות של חיים בה גבוהות מאד, וכשלון לעמוד בהן יטמא את הארץ.

ובעוד עולי רגל נוצרים מציפים את הארץ, מספרם של עולי הרגל היהודים לארץ שלה לכאורה "שמר אמונים בכל ארצות פזוריו" היה זעום; נער יספרם. בועז עברון, שדומה ש"החשבון הלאומי" שלו נושם ברבים מעמודיו של זנד, ציטט בשעתו את א.ב. יהושע שכתב ביאוש שנראה שהיהודים עשו כל מאמץ כדי לא להגיע אליה. הם נסעו, לעתים קרובות, סביבה.

ואז עלתה הלאומיות, והתנועה הלאומית המזרח אירופאית היתה מהגרועות שבהן. בלתי סובלנית ורצחנית, שורה של התפוצצויות לאומניות גורמות לציבור היהודי במזרח אירופה – שעיר לעזאזל נוח תמיד – להתחיל לברוח. מיליונים מבניו עוברים לאמריקה, בעיקר לצפונה. חלק ניכר השאר מצטרפים לתנועות סוציאליסטיות או קומוניסטיות, ורבים מאד נשארים חרדים. מיעוט קטן יוצר את התנועה הציונית.

הרבנים רדפו אותה בחרון אף ברובם המוחלט, אורתודוקסים ורפורמים כאחד; הראשונים ראו כיצד מעוותת הציונות את היהדות לכדי סטיה לאומנית שדמתה מאד – ועדיין היא דומה – לתנועות שקמו במזרח אירופה. לא במקרה, האנטישמיות והציונות היו, ובמידה רבה עדיין הינן, דמות-ראי: שתיהן מקבלות את הנחת היסוד שליהודים אין מקום באירופה ושיש "להחזיר אותם למולדתם." התפיסה הזו בדיוק, שאין לה כל בסיס – לרוב מוחלט של היהודים החיים כיום אין שום קשר ליהודים שחיו בתקופת בית שני, שרובם התנצרו או התאסלמו – היא זו שהפכה את הרפורמה לאויבת הציונות; הרפורמה חזרה אל ימי פילון והצהירה שהיא נאמנת למולדת שבה חיו אנשיה וגם לדת היהודית. מהבחינה הזו, הרפורמה הרבה יותר שורשית מהציונות, שזנד מתאר היטב איך היא הופכת את "ארץ ישראל" האמורפית של היהדות הרבנית לתעתיק של הונגריה העתיקה כפי שהצטיירה בדמיונם של הלאומנים ההונגרים או פולין בזה של הפולנים.

הספר מומלץ במיוחד למי שעיקר ההיסטוריה היהודית שלהם מגיעה ממקורות ציוניים ומבתי הספר הממלכתיים. ולא, גדעון סער לא התחיל את שטיפת המוח הלאומנית: כפי שמציין זנד היטב, עצם המונח "מתייוון" הוא ציוני; המקור – ספר מכבים, שנשמר רק על ידי הכנסיה; ליהדות הרבנית לא היה צורך בספר שהילל את החשמונאים, יריביה – מדבר רק על "חוטאים." כדי להפוך את החוטא הדתי לחוטא לאומי היה צורך להמציא מושגים שלא היו אומרים דבר לבני התקופה.

זנד מציין עובדה לא נעימה: משהפכה "ארץ ישראל" לנשק בידי הציונות, היא לא תסתפק בגבולותיה הנוכחיים של ישראל. הציונים הדתיים לא יכולים, אחרי הכל, להסתפק בגבולות הצרים שלנו; חובה עליהם להגיע מנהר מצרים אל נהר פרת. זה ההגיון ההיסטורי של הוצאתה של "ארץ ישראל" מהתחומים הצרים של קביעת הלכות אל התחום הפרוע וחסר הגבול של הלאומנות הדתית.

הפרק האחרון של זנד עוסק במה שאסור לדבר עליו: הנכבה, שביום הציון שלה נכתב הפוסט הזה. הוא בוחן אותה דרך תולדות הכפר שייח' אל מואניס, ומראה איך נגזר גורלם של תושביו לגלות על לא עוול בכפם. חשוב, על כן, לקרוא את הספר בימים אלה, שבהם הבריונים בחולצות הרצל ואלה של מיכאל בן ארי שרים בקול ניחר "הבאנו נבכה עליכם" (מדהים באיזו מהירות מתחלפת הכחשת אסון בהצדקתו בגאון, לא?), שבהם המשטרה אוסרת על פעילי "זוכרות" לצאת מהבניין שלהם, ושבהם זנד עצמו מקבל איום בדמות מעטפה עם חומר לבן.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. תרומה נוספת התקבלה קודם לכן. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מישהו באמת מופתע? כתבתי אתמול (א') על האופן שבו עיכב האוצר את בניית תחנת הכוח הנוספת שחברת החשמל זקוקה לה, ועל ההודאה למחצה של בכיר באוצר בכך שהמשרד מייבש את חברת החשמל ומונע ממנה את מה שהיא זקוקה לו כדי לתפקד.

הבוקר (ב') פורסמה בכלכליסט (עמ' 3, למרבה הצער לא מצאתי את הכתבה באתר) ידיעה של ליאור גוטמן, ממנה עולה שהממשלה – שאישרה אתמול הכרזה על מצב חירום במשק החשמל – אישרה הפעלה של תחנות כוח פרטיות, שיונעו בגז ממאגר תמר ים תטיס שעד כה שימש כמעט רק את חברת החשמל. לגמרי במקרה, הן שייכות לשלושה אוליגרכים: צדיק בינו, יצחק "תשכחו מהחוב, זו חברה ציבורית" תשובה, ונוחי "קריסה טוטאלית" דנקנר. הממשלה גם אישרה רכישת חירום של סולר מבז"ן (בבעלות האחים עופר) ובז"א (בבעלות בינו). תעריף החשמל צפוי לעלות ב-2013 בהתאם לכמויות הסולר שיירכשו.

כלומר, האוצר מעכב את בנייתה של תחנת כוח שחברת החשמל זועקת שהיא זקוקה לה כבר שנים עד שנוצר מצב חירום – אותו הוא מנצל כדי לאפשר לאוליגרכים להפעיל תחנות כוח משלהם, תוך שימוש במאגר הגז של חברת החשמל. זה נראה כמו נסיון לדחוף את ההפרטה של חברת החשמל דרך החלון. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים שזה מה שיקרה, הייתי אומר לו להפסיק לקרוא רומנים קומוניסטיים גרועים. אבל הנה זה מתרחש לנגד עינינו.

אנחנו כנראה נשלם יותר על החשמל שהאוליגרכים יספקו, כי להם אין עניין לספק לנו שירות, רק להגדיל את הרווחים שלהם. אם יהיו תקלות מסתוריות באספקת החשמל בקיץ, מה שיגרור עוד תשלום לאוליגרכים הללו, אל תתפלאו: אנרון כבר הוכיחה שלחברה הרבה יותר רווחי לייצר משבר חשמל מאשר סתם לספק חשמל. המצב גרוע במיוחד לאור העובדה שדנקנר ותשובה הוכיחו את עצמם כאנשי עסקים בינוניים בלבד, שפועלים על פי העקרון שאם הם מרוויחים, הם שומרים את הרווחים – אבל אם הם מפסידים, הם מגלגלים את ההפסד אל הציבור. אנחנו נפסיד בכל מקרה.

השקרן הטיפש: יאיר לפיד פרסם אתמול סטטוס מנותק במיוחד, שבו קשקש משהו על כך ש"צעירים יצאו לרחובות צעקו 'איפה הכסף'" (לא שמעתי קריאה כזו ולא מכיר מישהו ששמע כזו), ושהוא עצמו "לא הלך לכיכר כדי שהם לא ירגישו שאני מנצל את המחאה למטרות פוליטיות." ספק אם יש משפט ציני מזה, שבו זמנית מנצל את המחאה, מייחס לה מניעים לא-לה, וגם מתמם שהוא לא עושה שום דבר כזה.

מילא הציניות. הבעיה האמיתית היא, כפי שחשף שפרסם הבלוג "בורג אחד רופף" (בעקבות הודעה של אחת הפעילות), שלפיד שיקר. הוא פנה למארגני ההפגנה בחיפה בבקשה לנאום שם, הם ערכו הצבעה בנושא בקרב הפעילים, והתשובה היתה "לא" רועם. כלומר, בפעם הראשונה שבה לפיד ניסה לנאום בכינוס מרכזי של המחאה החברתית, הוא נבעט, ובצדק. כזכור, ימים ספורים קודם לכן, לפני קהל אמריקאי, הוא התייחס בשחצנות ובבוז למוחים. הוא הגדיר אותם כצעירים נוגעים ללב, אבל קומוניסטים שעברו את גיל 17 וככאלה מטומטמים. את הבעיטה הוא הרוויח ביושר.

ואת הבעיטה הזו הוא ניסה לטשטש באמצעות הסטטוס על "כדי שלא ירגישו." הוא כנראה חשב שאף אחד לא יתפוס את השקר שלו. השקר החזיק בערך יום. הוא עדיין חושב שאפשר להסתיר את האמת, לפחות ממעריציו הנבערים: משתמשים שפרסמו את המידע הזה על הדף של לפיד מצאו שהפוסטים שלהם נמחקו והגישה שלהם לעמוד נחסמה. לפיד כלכך רגיל למעמד של איש תקשורת בכיר, שמה שהוא לא אומר לא קיים, שהוא חושב שהוא יכול לייבא אותו גם לרשת. ספק אם יש דבר המבהיר את חוסר ההבנה של לפיד בתקשורת החדשה, כמו גם את הזלזול שלו בציבור הישראלי.

אבל מה שמדאיג הוא הבחירה האוטומטית בשקר. לפיד יכול היה, אחרי הדחייה שקיבל מפעילי חיפה, פשוט לא לכתוב על הנושא; הוא יכול היה להשתמש בדחייה הזו כדי לתקוף את הפעילים ולטעון שהיא מוכיחה את טענותיו על קומוניסטים מסוממים ששרים קומבאיה ולא מוכנים לקבל פוליטיקאי רציני כמוהו; הוא יכול היה לכתוב שהוא מבין את הכעס שלהם, אבל שהם טועים, ולהסביר למה; הוא בחר לשקר.

אז הנה, יאיר, יש פלטפורמה שבה חושפים את השקרים שלך ושעליה אין לך שום שליטה. ברוך הבא למציאות התקשורתית המודרנית. אודה לכל מי שיכול לקדם את הפוסט הזה לאלה מחבריו שעדיין שוגים לראות בלפיד ג'וניור, חומץ מקולקל בן חומץ, תקווה ל"פוליטיקה חדשה."

(יוסי גורביץ)

גלעד ארדן, שבעוונותינו נבחר לתפקיד בכיר יותר מתופס כלבים, שלח בימים האחרונים מכתב לתקשורת ולשרי הממשלה. במכתב, שמיועד לכסת"ח את ארדן ואת המשרד שלו לקראת הפסקות החשמל הצפויות בקיץ, מציע ארדן פתרון שאם לא יפתור את בעיית חוסר החשמל, לפחות יאפשר לישראלים להרגיש שהם דפקו מישהו אחר: הוא מציע להפסיק את הזרמת החשמל לעזה. לא, גם בלי שום פרובוקציה מצד העזתים.

בואו נדבר על המשמעות של זה. כרגע, ישראל מספקת כשליש מתצרוכת החשמל של עזה. יישום ההצהרה של ארדן משמעו שבתי חולים יתקשו לתפקד, שמערכות טיהור שפכים ואספקת מים יפסיקו לתפקד, ושכל מיני אנשים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד פרט לכך שהם נולדו לעם שחלק מבוחרי הפריימריז של ארדן רואים כעמלק, ימותו. סתם. כשתצטרכו לנפנף בידיים בחום של 39 מעלות ולקוות שהחשמל יחזור לפני שתצטרכו להשליך את תכולת המקרר שלכם, ארדן מקווה שלא תחשבו על המחדלים שלו ושל חבר מרעיו אלא על העובדה שהם דפקו עוד קצת את אחת האוכלוסיות היותר דפוקות גם ככה.

בצדקנות, ארדן מוסיף ש"לא מדובר בסנקציה נגד עזה ובטח שלא כנגד תושביה אלא צעד בסיסי הנדרש מתוך הכרה מלאה כי 'עניי עירך קודמים'". הוא אפילו הדגיש את הטקסט הזה במקור, אולי מתוך מחשבה לא נעימה שאיזה טריבונל עשוי, בעגלא ובזמן קריב, לשאול אותו שאלות קשות על המכתב. עוד נחזור לדאגה של ארדן לעניי עירו.

בינתיים, הבה נסתכל על העובדות. ישראל כבשה את רצועת עזה, בניגוד לרצון תושביה, ביוני 1967. זו היתה הפעם השניה שבה כבשה ישראל את הרצועה. היא שלטה בה במשך יותר מ-38 שנה, עד שעזבה אותה – ללא תיאום, ובכוונה ללא תיאום – בספטמבר 2005. במשך 38 השנים האלה, היא הקפידה לוודא שבעזה לא יתפתחו תשתיות כלשהן. העזתים נועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, עובדים זולים בישראל. כמי ששירת בדיר אל בלאח, אני יכול להעיד שתשתיות מים מתוקים הגיעו למקום רק ב-1991, כלומר 24 שנים לאחר תחילת הכיבוש. הרמזור הראשון הועמד בחאן יונס ב-1990, והוא כל כך הפתיע את התושבים שהוא גרם מיד לתאונת דרכים.

ישראל שלחה קולוניסטים ("מתנחלים") לרצועה, והללו השתלטו תוך זמן קצר על כרבע מהקרקעות הראויות לעיבוד ברצועה ועל כשליש מהמים שלה. כשבאה השליטה הישירה הישראלית בעזה לקיצה, היו ברצועה כמיליון וחצי תושבים וכ-8,000 קולוניסטים, שרובם התקיימו לא מחקלאות – למרות האגדות שיספרו על עצמם אחר כך – אלא מעבודה במועצה המקומית. בגוש קטיף, נזכיר, היו 1,200 משפחות, כלומר כ-2,400 בגירים ברי תעסוקה. מתוך אלה, 1,800 עבדו במועצה המקומית – יחס של עובד אחד על כל ארבעה תושבים. לא פלא שהם רצו את המועצה המקומית שלהם בחזרה; לא פלא שבלעדיה הם לא מוצאים עבודה. הם התקיימו על חשבוננו.

ישראל, כמי ששלטה ברצועה במשך רוב שנות קיומה של זו כיחידה טריטוריאלית עצמאית, אחראית למצב התשתיות בה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא הפציצה את תחנת הכוח שלה ומנעה במשך זמן רב את שיפוצה. ככזו, היא מחויבת לספק לעזה חשמל. זו לא אמירה שלי: זו עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל בבג"צ, מלווה בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, שאוסרת על הפסקת החשמל לרצועה. בג"צ קבע שכתוצאה "מהמצב שנוצר בין מדינת ישראל ובין שטח רצועת עזה אחרי שנות השלטון הצבאי באזור, אשר בעקבותיו נוצרה לעת הזו תלות כמעט מוחלטת של רצועת עזה באספקת החשמל מישראל." ככה זה: לכיבוש ונישול של אוכלוסיה גדולה, תוך דיכוי יכולת היצור שלה, יש מחיר. עכשיו ישראל משלמת פרומיל ממנו.

האם ארדן לא ידע על כך, קודם ששלח את המכתב שלו? האם ידע והתעלם, סמך על כך שאף אחד לא יבדוק את העובדות? כלומר, האם הוא היה רשע או בור? במקרה של ארדן, אני נוטה להאמין שהוא נבל, אבל זה פחות חשוב. השאלה המעניינת היא למה ארדן בכלל צריך לבזוז את החשמל שמדינת ישראל מחויבת לספק לעזתים.

למה יש לנו משבר חשמל? כי האוכלוסיה גדלה בעקביות אבל אין לנו תחנת כוח חדשה. למה אין לנו תחנת כוח חדשה? הממשלה הרי אישרה הקמה של כזו ב-2003 והיא היתה אמורה לקום כבר ב-2008. מכמה סיבות. הראשונה שבהן היא התנגדותו של משרד האוצר לרעיון של תשתיות ציבוריות. האוצר השתמש בשיטה של דחיות, בתואנות שונות, כדי לעכב את בנייתה. אחר כך הוא גדע את רגלי חברת החשמל בכך שהודיע שהמדינה לא תשתתף בהוצאות של בניית תחנת הכוח – כאילו משרד האוצר היה מהאו"ם, כאילו המטרה שלו היא לדאוג לרווחת תושבי מדינת ישראל. האוצר דרש שחברת החשמל תממן את הקמת התחנה בעצמה; ומאחר והממשלה הזו לא מייצגת את האינטרסים של הציבור אלא של כת היד הנעלמה, זה בדיוק מה שקרה. וזו אחת הסיבות לעליית מחירי החשמל.

מותר לחשוד שהדחיה בבניית תחנת הכוח לא נובעת מרצון אמיתי כלשהו של האוצר לחסוך כמה זלוטס. כשהאוצר רוצה, הוא יודע להעלים עין מהוצאות: למשל, הכנסת אישרה העברת 850 מיליוני שקלים ל"קידום התיישבות" לפני שבוע והאוצר לא עשה רעש. חברת החשמל, עם ועד עובדים חזק ולעתים ברוטלי, הוא מטרה ישנה של נערי האוצר. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר, השווה את חברת החשמל לספינת מלחמה נאצית. הממונה על השכר באוצר לשעבר, אילן לוין – מי ששלח את הרופאים לעבוד בשתי משמרות – הודה בראיון פרישה שנערך לאחרונה שלעתים האוצר "מייבש" את החברות הציבוריות עד שהעובדים נשברים ומשתפים פעולה.

זו הצהרה מדהימה. לוין הודה בעצם שהאוצר פועל נגד האינטרסים של הציבור הישראלי בשם האידיאולוגיה שלו. מה משמעו של "ייבוש"? משמעו שהאוצר לא מעביר לגוף הציבורי את התקציבים שהוא זקוק להם כדי לתפקד כראוי. תוך זמן לא רב, הוא מפסיק לתפקד כראוי – ואז עולה הזעקה שמדובר בגוף ציבורי עצל וכושל, שיש להפריט אותו. זה בדיוק מה שעשה משרד האוצר עם הכבאים, למשל. לוין הוא מחבל (Saboteur), שמועל בחובתו כעובד ציבור ופוגע בו במכוון כדי לקדם את האינטרסים של האנשים היחידים שמרוויחים מהפרטה: האוליגרכיה של בעלי ההון. ולווין לא לבד. כשיתחילו הפסקות החשמל בשיא החום, זכרו את לוין ואת חבר מרעיו במשרד האוצר. הם יהיו אחראים לאסון שלכם הרבה, הרבה יותר מהעזתים.

גם המשרד להגנת הסביבה (זוכרים איך קראו לו פעם המשרד לאיכות הסביבה? אז זה כנראה לא היה לוחמני מספיק) נושא באחריות מסוימת לעיכוב בניית תחנת הכוח. לשבחו ייאמר שהוא ניסה לעשות את תפקידו ולמנוע מתושבי ישראל זיהום שייגרם כתוצאה משימוש בפחם. ארדן יודע היטב שאף אחד לא יזכור את זה כשהמקררים יפסיקו לעבוד, הוא יודע היטב שמשרד האוצר הוא טפלון, והוא יודע שיש סיכוי טוב שהוא יהפוך לשעיר לעזאזל.

אבל כשזה יקרה, הוא יוכל לומר שהוא ניסה להציל את תושבי ישראל מספיגת עוד זיהום בכך ששלח פלסטינים בעזה אל מותם. והוא מקווה שהוא יוכל להפוך את הציבור הישראלי לאספסוף צמא דם, שישמח על העובדה הזו ויתנחם בה.

מה שהופך אותו לאחת מצורות החיים הפחות סימפטיות שמאכלסות את הממשלה הנוכחית. במחשבה שניה, אני מעדיף אדם הומני יותר כתופס כלבים.

הערה מנהלתית: ביום שישי האחרון אמרתי כמה מילים בפאנל בכנס השמאל הישראלי. מי שמעוניין יוכל לראות סרטון של הדברים כאן.

(יוסי גורביץ)

דיברו הרבה בימים האחרונים על כשלונם של הפרשנים הפוליטיים, שלא חזו את התרגיל המצחין של נתניהו ומופז. היה מי שהגדיר אותו כ"יום הכיפורים של הכתבים הפוליטיים." המשמעות המקורית של המונח מתייחסת לכשלון מודיעיני, וזה אכן מה שהיה כאן – אז אולי שווה להתייחס לנושא מזווית מודיעינית.

עיתונאים פוליטיים משמשים, במקרים רבים, כמפעילי סוכנים. יש להם אנשי קשר בתוך הקבוצה שאליה רוצים לחדור – הממשלה, הכנסת, מפלגות ספציפיות – ואלה מוסרים להם מידע. זה החלק הפשוט; מכאן הכל מסתבך.

מרגלים פועלים, בדרך כלל, מארבע סיבות: תאוות בצע – הם מוכרים את המידע שברשותם תמורת כסף; רצון נקמה – המרגל משוכנע שדפקו אותו, שהגיע לו יותר ושלא מעריכים אותו כיאות, אז הוא נוקם במי שפגע בו (ולא במקרה, מפעילי סוכנים צריכים להיות מטפחי אגו מושלמים); הרפתקנות – פשוט חדוות הסכנה וההנאה שבמשחק המסוכן מכולם; ולעתים נדירות במיוחד, אידיאולוגיה. במקרה של עיתונאים, יש מניע נוסף: התקווה שמדובר ב"שלח לחמך", שהעיתונאי הזה יסייע לך בהמשך דרכך, ולו בכך שהוא יפיץ את המידע שאתה רוצה להפיץ.

עיתונאים אינם משלמים עבור המידע שהם מקבלים (בדרך כלל), והמניעים שבשלם אנשים מדברים איתם הם בדרך כלל השני, לעתים נדירות הרביעי, והחמישי. כאן נוצר מצב בעייתי מבחינת העיתונאי: הוא רוצה לקבל כמה שיותר מידע מאיש הקשר שלו, אבל ככל שהוא מקבל יותר מידע, הוא חייב לו יותר.

כך נוצר פרדוקס הגישה. הוא אומר שאם אין לך אנשי קשר, אתה מתקשה לברר מה קורה בחדרי חדרים, אבל אם יש לך הרבה מהם, יש יותר ויותר דברים שאתה לא יכול לדווח עליהם או חייב לרכך את הדיווח – כדי לא לפגוע באחד מאנשי הקשר שלך, שעשוי להפגע מהאופן שבו אתה מסקר אותו. שרון נהג לומר לעיתונאים ש"אתכם צוחקים ביום רביעי, ואחר כך בוכים ביום שישי" – ביום שבו מתפרסם הראיון. אבל הוא בא לראיונות פעם אחר פעם, וגם העיתונאים באו. שני הצדדים היו צריכים אלה את אלה.

וכשיש לעיתונאי הרבה אנשי קשר מקורבים, הוא מתחיל – כמו אנשי מודיעין – לטפח שתי אשליות מסוכנות: הראשונה, שהוא יודע מה קורה; השניה, שמה שלא נלחש לו לא חשוב. יש מספר לא קטן של פוליטיקאים שמתוחכמים לא פחות מהעיתונאים שמסקרים אותם, והם מרגילים אותם לקבל מה שבעגת המודיעין האמריקאי מכונה chickenfeed – מידע שנראה מלהיב אבל חסר ערך אמיתי. הם מרגילים אותם לרכילות פוליטית. לא פעם אתה רואה את אותם פרטי הרכילות עצמם מופיעים בשלושת מוספי השבת, ואתה יודע: אותו מקור הזין את כל העיתונים.

ומדי פעם, כל הרעש הזה משמש להרדמת עיתונאים. זה מה שקרה השבוע, כשנתניהו פיזר במשך מספר ימים מצג שווא על כך שהוא הולך לבחירות, ואז הפך את הקערה על פיה. כאן המקום להזכיר שזו לא הפעם הראשונה שנתניהו מבצע תרגיל דומה: כך הוא פירק את מפלגת העבודה והקים את "עצמאות" הנלעגת, בעוד שהפרשנים הפוליטיים מלהגים על קבוצת הפורשים מהעבודה שתשאיר את ברק לבדו.

ישנה סכנה נוספת: שהעיתונאי ימצא את עצמו מוטה, אולי אפילו מבלי לשים לב. הדוגמא המובהקת ביותר היא משפטו של חיים רמון, אולי המקור האולטימטיבי, כשכל העיתונות התייצבה לצד אדם שביצע מעשים מגונים, תוך שהיא ממעיטה בחשיבותם. לא שמענו הרבה על העובדה ששלושת העדות שהביא רמון למשפטו נמצאו עדות שקר, למשל. לא נעים. מקרה מובהק נוסף הוא מלחמת הגנרלים: עיתונאים תפסו לעתים קרובות צד במובהק, מול אשכנזי או מול ברק. מעטים מהם היו מוכנים לומר את מה שעיתונאי הגון היה צריך לומר: מארה על שני בתיכם. כשעיתונאי מתחיל פתאום להגן על גנרל או פוליטיקאי בכיר, כשהוא פותח מאמר בשיר הלל שהיה גורם לכותב פנגיריקים רומאי לשנות שם ולשקול החלפת מקצוע, אפשר לומר בוודאות: הוא מגן על מקור.

סכנה נוספת היא קבלת הנחות היסוד של המערכת, כלומר תפיסת המציאות דרך המשקפיים של המפלגות הממסדיות ומערכת הבטחון, כשכל זווית ראיה אחרת נתפסת פתאום כסטיה שמאלית או סטיה ימנית ("קיצונות", בז'ארגון המקובל). התוצאה היא עיתונאים שמטפחים עמדות "מרכזיות", כלומר כאלה שנעות סביב הספקטרום של מפלגות השלטון והמטכ"ל, פשוט משום שעמדה "קיצונית" תפגע ביכולת שלהם לקבל גישה למידע. מי שסוטה מהקו המפוכח-לכאורה של השלטון מוגדר במהירות כבלתי רציני ולא ראוי למגע. הוא נאלץ להסתפק במדליפים אידיאולוגיים, ואלה מעטים, מוגבלים ביכולתם, ונוטים לא אחת לתחושות רדיפה מוצדקות לגמרי.

וזה רע. קשה לעשות את העבודה בלי זה; אתה מתבונן במערכת הפוליטית כמבעד מראה אפלה. לא נדע, למשל, מה מהרעידות הסייסמיות של השנתיים האחרונות אכן העיד על התקפה מתקרבת באיראן, מה החליטו מקבלי ההחלטות בכל רגע נתון, אלא רק לאחר ועדת החקירה וסביר ששנים רבות אחריה. אבל, בצד השני, קיימת כל הזמן הסכנה, שעיתונאים מהססים להודות בה, שמשתמשים בך. לצד השני יש הרבה יותר מידע משיש לך. בהחלט יתכן שהוא משחק בך, ובהחלט יתכן שאתה חושב שאתה חושף סקופ ובפועל אתה משמש כשופר של פוליטיקאי בכיר. ולמקרה שיובן אחרת, זו לגמרי לא בעיה של העיתונות הישראלית: זו בעיה של העיתונות הממסדית במערב כולו.

ובין הסכנות האלה, בין סיפוק מידע חלקי ובין שימוש ככלי בידיו של פוליטיקאי, אני מאמין שרצוי לטעות לטובת הראשונה.

ועוד דבר אחד: שורה של ארגונים שוחרי טוב יתכנסו ביום חמישי הבא כדי לדון בשאלה איך להרחיב את המחאה, כולל דיון בשאלות קריטיות כמו כיצד להרחיב את מעגלי המעורבים, ואיך מגבשים אסטרטגיה כוללת. לצערי, כפי שהדברים נראים כעת כנראה שלא אוכל להגיע, אבל אני חושב שהאירוע הזה חשוב. פרטים על האירוע אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

(יוסי גורביץ)

נתחיל מהצדדים החיוביים של הדיל בין נתניהו ומופז. הבדיחה הקלושה שנקראת יאיר לפיד לא תסחוב עוד שנה וחצי, והסכנה של עוד שינוי-ד"ש-גמלאים נראית פחות סבירה. לפיד יילל הבוקר ש"זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו. פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה." ספציפית, אין כל כך ג'ובים בדיל הזה – רק תפקיד אחד של שר ללא תיק. לא שברור על מה לפיד מתלונן: הוא עצמו אמר שייכנס לכל קואליציה וגינה את לבני על כך שלא נכנסה לממשלת נתניהו. עכשיו מופז נכנס. אז מה הוא רוצה? מצד שני, זה לפיד. אל תחפשו הגיון ועקיבות. לא בשביל זה הוא פה.

קדימה, מפלגה שהמוטו שלה היה צריך להיות "הוצאנו את השחיתות מהליכוד", גם היא נראית כמחוסלת. למה, בעצם, יצביע לה מישהו? רוב מצביעיה תמכו בה כי ציפי לבני הבטיחה להם "רק לא נתניהו." לבני כבר לא שם, אבל המפלגה בחיקו של נתניהו. אם היו צפויים לה עשרה מנדטים קודם לתרגיל המסריח של מופז, עכשיו היא נמצאת במצבה של מפלגת העצמאות. בהתחשב בכך שהמפלגה הוקמה כדי לספק פלטפורמה לאריאל שרון בימיו האחרונים, שאחד ממקימיה – מאיר שטרית – אמר עליה בגאווה ש"אין לה אידיאולוגיה", ושהיא שימשה מפלט לאופורטוניסטים ולדוחים שבין הפוליטיקאים הישראלים (שלום שוב לשמעון פרס ודליה איציק), היא סחבה הרבה יותר מדי. עכשיו המנדטים שלה צפויים להתפזר. ואם לפיד לא יהיה שם, ולא נראה שלבדרן הזה יש מספיק אורך רוח, המפה הפוליטית הישראלית צפויה להיראות מעניינת מאד.

יום טוב גם לבן דרור ימיני, שלפני פחות משנתיים החליט ששאול מופז "נכנע לברנז'ה האנטי ציונית." היום האנטי-ציוני ההוא הפך להיות המשנה לראש הממשלה. אל תתעכב, בן דרור: החומות האחרונות הובקעו, הגיע הזמן לחפש את הטיסה האחרונה החוצה.

מופז שרד בקושי את הפליק-פלאק הקודם שלו, כששלח מכתב למתפקדי הליכוד שבו טען בלהט ש"הליכוד הוא הבית" בעודו עורק לקדימה של אריאל שרון; אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד שני מהלכים כאלה. מופז היה חסר בושה עד כדי כך שאתמול הוא עוד העז להתגולל על שלי יחימוביץ' ולהאשים אותה ב"קומבינה עם נתניהו."

כמו הרבה אזרחים אחרים, בהיתי הבוקר במסך שלי (העיתונים המודפסים היו בלתי רלוונטיים) ופלטתי WTF. רק אתמול הלכנו לבחירות. רק אתמול נתניהו השתחץ שהוא לא מפחד מבחירות. מסתבר שהוא בכל זאת מפחד. לכך שהוא שיקר ודיבר איתנו על בחירות, אף אחד לא התייחס; לשקרים של נתניהו התרגלנו. גם העובדה שמי שקידם את התפקיד המסריח היה המטריד המיני – לכאורה, כמובן לכאורה – נתן אשל לא משכה יותר מדי תשומת לב: תוך זמן קצר מאד מהדחתו מתפקידו הממלכתי הוא שב להיות יד ימינו של נתניהו.

המחשבה הראשונה היתה ששאול מופז הוא תולעת חסרת עמוד שדרה או שמץ של אמינות. השניה היתה שהוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע ביותר בתולדות ישראל: אהוד ברק, עם חמישה חברי כנסת נדיפים, סחט מנתניהו ארבעה תפקידי שר, ביניהם את תפקיד שר הבטחון. מופז, עם כמעט פי שישה חברי כנסת, הצליח להוציא מנתניהו רק תפקיד סגן שר ואת התפקיד חסר המשמעות של המשנה הבכיר לראש הממשלה (המשנה הזוטר הוא סילבן שלום; התואר עצמו, ריק מכל תוכן, לא היה בא לעולם אלמלא תאוות הכבוד הריק של שמעון פרס). אשר לטענות שקדימה תתמזג שוב עם הליכוד – זה עשוי היה, אולי, לעבוד לפני חמש שנים. לא עוד. בליכוד יש הרבה יותר מתנחלים ודתיים, וחברי הכנסת של הליכוד לא ירצו להתחרות עם אנשי קדימה. או שמופז היה טיפש מאד, או שהוא היה מבועת מאד וידע שסופו הפוליטי לפניו; שהוא ניצח בבחירות בקדימה רק כדי לאבד 20 מנדטים ולהזכר כמי שחיסל את המפלגה.

או ש. בהיסטוריה הישראלית, יש תקדים לראש מפלגה גדולה שנכנס לממשלת אחדות, כשהוא לוקח לעצמו רק תפקיד של שר בלי תיק: מנחם בגין, שנכנס לממשלת האחדות הראשונה, זו של לוי אשכול. הימים היו ימי ההמתנה קודם למתקפה הישראלית במלחמת ששת הימים, בגין נימק את הכניסה לממשלה באחריות לאומית. התקופה הזו בממשלה של מי שעד כה תואר כדמון אוכל כל – בן גוריון נהג להשוות אותו להיטלר – העניקה לו לגיטימציה שהיתה הכרחית לזכות בשלטון כעשור אחר כך.

מופז לא זקוק ללגיטימציה כזו. הוא כבר היה שר הבטחון ושר התחבורה. הוא חלק מהממסד, לא מישהו שמנסה להכנס אליו. אז למה הוא מסכים להכנס לממשלת נתניהו בתנאיו של בגין?

אולי בגלל שהוא, אכן, הפוליטיקאי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל צריך לשקול את האפשרות שכמו בגין, כראש האופוזיציה הוא יודע שישראל עומדת לצאת להתקפה גורלית, ויודע שמה שנראה הבוקר כמעשה האופורטוניזם הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ששמעון פרס הפסיד פעם אחת יותר מדי – ועוד ללא אשכנזי – וערק לקדימה, עשוי להיראות עוד שבועיים באור אחר לגמרי: כהענקת סיוע לממשלה בשעתה הקשה ביותר.

הבה נקווה שהוא בכל זאת יתברר כטמבל.

ועוד דבר אחד: בג"צ דחה היום את העתירה לביטול מצב החירום בישראל. העתירה נידונה בפני בג"צ, בהפסקות, במשך 13 שנים בלבד. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, הגיב כך על ההחלטה: " מצער שבג"ץ הותיר על כנו את המצב הלא נורמלי, לפיו המדינה נמצאת תחת הכרזה של מצב חירום מתמשך במשך 64 שנים. במשך 13 השנים בהם היתה העתירה תלויה ועומדת יכולה היתה הממשלה להשלים את תהליך תיקון החקיקה הנדרש. ההכרזה על מצב חירום והחקיקה שתוקפה מותנה במצב החירום מקנים סמכויות דרקוניות ומרחיקות לכת לממשלה. דווקא ביום בו הוקמה הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה מתגבר החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה תוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. במקום להציב מחסום מפני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת שמקנה ההכרזה בג"ץ הסתפקו השופטים בהמלצה לממשלה להשלים את מה שלא הושלם במשך 13 שנים. השבועות האחרונים הראו – ולא לראשונה – שהממשלה איננה מזדרזת ליישם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, ולפיכך ספק אם תשעה להמלצות שופטי בג"ץ."

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד רשם השבוע את המפלגה שלו, "יש עתיד – בראשות יאיר לפיד." אתמול (ה') חשף ערוץ 2 גם את התקנון שלה, והתפרסמו שמות מייסדי המפלגה.

במילה אחת: אוי. בשתי מילים: אוי ואבוי. בין מייסדי המפלגה, אפשר למצוא את לפיד עצמו (הגיוני), את בנו (הגיוני, בערך), את אשתו (לא נסחפנו?), את אמו (מה לעזאזל?), נגן שמלווה את לפיד בהופעותיו (WTF?), המאמן האישי של לפיד (!!!1!!), והמאפרת שלו (I don't want to live on the planet anymore). לא ברשימה: המוהל של לפיד והגננת שלו.

בקיצור, נראה שלפיד התקשה מאד לסגור את רשימת 100 מייסדי המפלגה. יכול להיות שאנשים רציניים לא רצו להיות מעורבים במיזם המפוקפק הזה. מותר לתהות עד כמה רציניים המאפרת של לפיד, הנגן שלו והמאמן שלו בכוונותיהם הפוליטיות, וכמה כובד ראש השקיעו לפני שחתמו על הניירת.

וזה עוד כלום לעומת התקנון. לפיד שריין לעצמו את הנהגת המפלגה לשתי קדנציות, עד בחירות 2020. למפלגה שלו לא יהיו פריימריז או בחירות פנימיות בקרב הפעילים, משום שלפיד שומר לעצמו את הזכות לקבוע את רשימת המתמודדים לכנסת של הרשימה. הוא יוכל להכניס לרשימה אנשים שאינם חברי המפלגה, אם כי הוא יצטרך לצמצם את מספרם לכרבע ממספר המועמדים – בקיצור, הוא יוכל להכניס אליה סלבריטאים שלא היה להם כוח לעשות את המינימום הנדרש של התפקדות למפלגה שלו.

לפיד יהיה זה שינהל את המו"מ הקואליציוני מטעם המפלגה, ויקבע מי יהיו השרים מטעמה – אם חשבתם לרגע שיש לו כוונה לשבת באופוזיציה, תשכחו מזה. הוא לא הגיע לפוליטיקה כדי לעבוד קשה. לפיד ישמש גם כיו"ר הנהגת המפלגה, ובכל מקרה של מחלוקת בהנהגה – דעתו היא זו שתכריע.

מה שאנחנו רואים פה הוא לא מפלגה. מפלגה אמורה לייצג את הציבור, ועל כן היא מנסה למשוך אותו אליה ולגרום לו להצטרף אליה ולהשתתף בקביעת עתידה. "יש עתיד" היא רשימה שמנוהלת על ידי יאיר לפיד, שהמקבילות היחידות בפוליטיקה הישראלית אליה הן ש"ס, שמנוהלת על ידי עובדיה יוסף ו"ישראל ביתנו," שמנוהלת על ידי אביגדור ליברמן. הראשונה היא מפלגה תיאוקרטית ששואבת את הסמכות שלה מ"ספר תורה מהלך", והשניה היא מפלגה פוסט-סובייטית שסובלת מהערצת מנהיגים קשה, ושיש בה יותר סמכויות למנהיג משהיו למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.

יאיר לפיד לא רוצה שהישראלי הממוצע יקבל קול במפלגה שלו. זה לא צריך להפתיע: לפיד, בסופו של דבר, הוא הכל חוץ מהישראלי הממוצע. ספק אם יש דבר המעיד על הניתוק בין לפיד ובין הישראלים כמו הצורך שלו לרשום את הנגן שלו, המאמן שלו, המאפרת ואת בני משפחתו כמייסדי המפלגה; מתגנב החשד שהאיש שמתיימר להיות הישראלי מכולם פשוט לא מכיר הרבה ישראלים.

התקנון של "יש לפיד" נובע מטראומות פוליטיות. לפיד זוכר היטב מה קרה לשינוי, כשהחברים שלה ניסו להשפיע על הכיוון של המפלגה, בסוף ימיו של אביו: היא קרסה ולא שרדה. אפשר גם להרגיש כאן את חותמו של המנטור של לפיד, אהוד אולמרט, ואת זה של אורי שני, הרועץ הפוליטי המיועד שלו: שניהם אנשיו של אריאל שרון, והתקנון הזה מזכיר מאד את התקנון הראשון של קדימה, שנתפר למידותיו של שרון. התקנון ההוא, כזכור, היה אמור למנוע דיונים מעיקים במפלגה ולבנות שלד פוליטי שיאפשר לראש המפלגה להכניס לכנסת ערימה של אנשים שתלויים בו לחלוטין, ושיהיו צייתנים בהתאם.

"יש עתיד" היתה אמורה להיות תחליף נקי לפוליטיקה הישראלית. בפועל, היא הדבר הנפוטיסטי ביותר שקיים בנוף הפוליטי הישראלי (להוציא, אולי, ש"ס – אבל בפעם האחרונה שבדקתי, העוזרים האישיים של יוסף לא היו ברשימת מייסדי המפלגה), והיא מיועדת לשמור על צייתנות מקסימלית כשלפיד ימכור את המפלגה לכל המרבה במחיר אחרי הבחירות – ויש להניח שההעדפה שלו תהיה נתניהו.

"יש עתיד" – כי נפוטיזם זה הכי ישראלי.

ועוד דבר אחד: במכללת הגליל המערבי חששו שהסטודנטים הפלסטינים הישראלים לא יכבדו את טקס יום הזכרון, אז מצאו שם פתרון מקורי ומתחשב ברגשותיהם של 40% מהסטודנטים שלהם: הם עקרו חלק מהספסלים, הרטיבו אחרים, ונעלו את הכיתות והקפיטריה כדי שגם אם מישהו ירצה לשבת, הוא לא יוכל. כלומר, כפו על הסטודנטים הפגנת תמיכה בטקס. לתפארת מדינת כל יהודיה.

(יוסי גורביץ)

בילאל דיאב, עציר מנהלי ביום ה-66 של שביתת הרעב שלו, התמוטט היום (ה') במהלך דיון בעניינו בבית המשפט הגבוה לצדק. למרות זאת, בית המשפט טרם קיבל החלטה בעניינו ואף שהוא עשוי לפסוק היום, סביר שהוא ידחה את ההחלטה ליום ראשון.

כאשר פונה דיאב מהאולם, שופט העליון אליקים רובינשטיין, ששימש כראש ההרכב, העיר ש"יש רופא בחדר – ח"כ אחמד טיבי," וביקש ממנו לבדוק את מצבו של דיאב. עם זאת, כפי שתיאר טיבי בשיחת טלפון, כשהלך לבדוק את דיאב, מלווה בקצין משמר בית המשפט, אנשי שירות בתי הסוהר סירבו לתת לו גישה לעציר. כאשר קצין המשמר אמר להם שמדובר בהוראה של השופט רובינשטיין, אחד מהם ענה חזרה שהוא לא מקבל הוראות משופטים.

טיבי שב לאולם בית המשפט, רובינשטיין חזר על הוראתו, ושירות בתי הסוהר סירב שנית למלא אותה. טיבי חזר לאולם פעם שלישית, וקיבל משלושת השופטים בהרכב הוראה בכתב להניח לו לבדוק את העציר; שירות בתי הסוהר יישם אותה בחוסר רצון.

טיבי תיאר את מצבו של דיאב כ"רע מאד." רופאים לזכויות אדם אמרו לי בשיחת טלפון שאף שדיאב מטופל בבית חולים, הוא כבול בשלוש מגפיו למיטתו. אסיר שובת רעב נוסף, ת'איר חלאחלה, מוחזק במתקן הרפואי של השב"ס, שלדברי רל"א חסר את הציוד והצוות הנדרש לטיפול בשובתי רעב. עוד מסרו מרל"א שלדבריו של דיאב, כאשר הוא פונה לבית החולים, רופא – שהעציר לא הצליח לזהות – הוריד אותו מכסא הגלגלים שלו, הניח אותו על הרצפה, ואמר לו "אתה נשאר כאן."

גם טיבי וגם רל"א מדווחים על הקשחה ניכרת בגישה של השב"ס אחרי שביתת הרעב המוצלחת של ח'אדר עדנאן, ששוחרר לאחרונה. שניהם מציינים שבניגוד למקרה של עדנאן, הם מקבלים גישה מוגבלת מאד לשובתי הרעב הנוכחיים. טיבי, שכח"כ אמור לקבל גישה פחות או יותר להכל, מתקשה לקבל גישה אליהם. הוא מאמין שמדובר במדיניות מכוונת של השב"ס, שחושש שהשביתה המוצלחת של עדנאן תעודד אחרים, ומטרתה היא הוכחה שהשב"ס לא מתכוון להתכופף. הוא מעריך שהמדיניות הזו עשויה להוביל למותם של עצירים – מה שבתורו יכול להצית את הגדה.

ועם כל הביקורת על השב"ס, קשה להמלט מהתחושה שהאכזריות האמיתית היא בחוסר הפעולה של השופטים. דיאב נמצא, כאמור, ביום ה-66 של שביתת הרכב שלו, יש הסכמה כללית שהוא במצב רע מאד, הוא עשוי למות בכל רגע – ועל פי הנתונים של רל"א, מותו ודאי אם שביתת הרעב תמשך יותר מ-70 יום. ואף על פי כן, בג"צ – שלקח על עצמו, נזכיר, לספק סעד משפטי לתושבי הגדה, מהלך כלל לא מובן מאליו ביחס לתושבי שטח כבוש – משהה את החלטתו.

כנראה שחייהם של פלסטינים שווים פחות.

(יוסי גורביץ)