נו, לפחות דבר טוב אחד יצא מחוברת התעמולה החדשה של "אם תרצו", שחיברו גנב חומרי החבלה המורשע ארז תדמור ואראל סג"ל: בחינה מחדש של סיפור מנוסת הפלסטינים מחיפה, שבו נפנפו השניים כהוכחה לטוהר הנשק היהודי.
מאמר מאלף של "הארץ" מבהיר שהמנוסה החלה לאחר שההגנה הפגיזה ב-22 באפריל 1948 את השוק בחיפה, לאחר שהפלסטינים הגישו בקשה להפסקת אש. ההפגזה, שקטלה לפחות עשרה פלסטינים – המספר המדויק לא ידוע; ההרוגים היו, על פי הדיווחים, פליטים שמצאו מחסה בחיפה, לא לוחמים – נתפסה כתשובה של ההגנה לבקשת הפסקת האש, והובילה למנוסה.
הפגזתם של אזרחים בשוק עשויה לפגוע משהו באמינות הטיעון של ה"ה סג"ל ותדמור, אשר על כן הם לא מזכירים אותה. לזכותם ייאמר שהיסטוריונים ישראלים אחרים, כולל כאלה שנתפסו כחסרי פניות, עשו הכל כדי להשמיט את פשע המלחמה הקטן ההוא מההיסטוריה, בהצלחה ניכרת.
בני מוריס מצטט, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים", היסטוריון של ההגנה, צדוק אשל, שתיאר את האירוע כך: "עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות שלושה האינץ', שהיו מוצבות ליד בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר. משך כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות". שימו לב למילים המודגשות (על ידי): במקום שלוש המילים הללו העדיף מוריס לשים בתיאור שלו שלוש נקודות. ההיסטוריון יואב גלבר בכלל העדיף לטעון שהפגזים נפלו "בקרבת" השוק ולא בתוכו, בניגוד לעדויות מהתקופה.
אהוד אלמוג אמר שנפלה טעות בתיאור של אשל: הנשק שהוא הפעיל לא היו מרגמות שלושה אינצ'ים כי אם דווידקות, אבל הוא אישר את האירוע עצמו: "קיבלנו פקודה להפציץ את השוק בזמן שהיו בו המון בני אדם". חייל בריטי – עדיין היו כוחות בריטיים בחיפה – תיאר כיצד זינבו כוחות ההגנה, בירי פגזים, מקלעים וצלפים, בפלסטינים הנמלטים. הוא ציין שבלהט הירי, הצליחו אנשי ההגנה לפצוע גם שני קצינים בריטים. הירי על האוכלוסיה הלא החמושה העלה את חמת הבריטים, ובכמה מקומות הם השיבו אש לעבר אנשי ההגנה. יצוין שפיקוד ההגנה חשש מהפסקת אש בחיפה, שמי שרצה בה היה הדרג האזרחי, והורה למפקדי הכוחות בשטח "להמשיך להכות".
לא תמיד היה מוריס איסטניס שצינזר מידע מטריד (וקשה להגדיר דילוג על שלוש מילים מסוימות מאד אלא כצנזורה): הוא הביא את יומנו של יוסף נחמני, איש קק"ל שבא לבזוז – סליחה, "לגאול" – את אדמות הכפר צפצאף שבצפון, שמתאר את הטבח שביצעו כובשי כנען בסופה. לדברי נחמני, " מעשי האכזריות של חיילינו בצפצאף אחרי שנכנסו, הכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד… קשרו את הידייים לחמישים־ששים פלאחים וירו בהם והמיתו אותם וקברו אותם בבור אחד, וגם אנסו כמה מנשי הכפר… בעילבון ובפראדיה קיבלו את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות, ואחרי כן ציוו על הכפריים לעזוב בילדיהם ונשיהם. כשהתחילו לטעון שזה בניגוד להבטחות ולכרוזים פתחו באש ואחרי שנהרגו שלושים איש החלו להוביל את השאר בדרך למירון… " כששאל נחמני את עצמו, מנין למדו הלוחמים היהודים מידת אכזריות כזו של הנאצים – יהודים, כידוע, הם רחמנים בני רחמנים – הוא עונה לעצמו תשובה קשה: "למדו מהם." ה"ה תדמור וסגל ודאי היו מגדירים את נחמני כאנטי-ציוני מסוכן.
היסטוריונים כבר עמדו על כך שבמהלך מלחמת העצמאות נלחמו הלוחמים היהודים בחירוף נפש, משום שהם היו משוכנעים שאם לא יעשו זאת, גורלם יהיה זהה לגורל קרוביהם שבאירופה. זכר השואה הטרי מאד היה מכפיל כוח. צריך לתהות אם הוא גם לא שימש כתירוץ לנקוט בצעדים כמו-נאציים. הטבח בצפצאף – ב-1948 ישבו בו 990 פלסטינים; היום עומדים במקומו הישובים סופסופה ואור הגנוז – לא היה היחיד. ידועים מעשי הטבח בלוד ובדיר יאסין; היו מעשי טבח לא מעטים אחרים.
לפני כשבוע, צווח ראש ממשלתנו ככרוכיה, והאשים את אבו מאזן משום שלטענתו סילף האחרון את ההיסטוריה. אבו מאזן כתב שמדינות ערב נכנסו למלחמה עם ישראל כדי להגן על הפלסטינים ולמנוע את גירושם. אין ספק שזה תיאור אידילי מאד של המציאות; מדינות ערב נכנסו למלחמה מתוך כוונה להגדיל את השפעתן וכוחן. הפלסטינים, כמו תמיד, היו רק תירוץ נוח. אבל הדברים של נתניהו היו שקר בוטה, כהרגלו: הוא טען שאבו מאזן מקדים את המאוחר, משום שהגירוש (או "הבריחה", כפי שנתניהו ותועמלני ימין אחרים מעדיפים להגדיר זאת) היו תוצאה של פלישת מדינות ערב.
מדינות ערב פלשו לשטחי ישראל אחרי ההכרזה על המדינה, ב-15 במאי. הפגזת השוק בחיפה והמנוסה ממנה התרחשו, כאמור, ב-22 באפריל. שלושה שבועות קודם לכן. ברור, אני חושב, מה קדם למה. אז למה העלה נתניהו את התירוץ המפגר הזה? כי הוא ידע שרוב קוראיו לא יודעים את האמת וגם לא אכפת להם.
הערה מנהלתית: הבוקר התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
הערה מנהלתית ב': כמו כן אני רוצה להודות לכל המברכים אחרי הפוסט אתמול, ולהצטרף למשאלה של שלום שבעוד חמש שנים, נוכל שנינו לנהל בלוג בישול – אולי בישול וצילום – ולא את אלה שאנחנו מנהלים כעת. מצד שני, בקצב הנוכחי הרבה יותר סביר שבעוד חמש שנים נכתוב איזה סאמיזדאט במחנה חינוך מחדש.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות