ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, מנהל מזה זמן קמפיין כנגד בבת עינו של צה"ל ובמיוחד חיל האוויר בעשרים השנה האחרונות: התקפה על מתקני הגרעין של איראן. עד לאחרונה הקמפיין היה שקט ומרומז, אבל עם שחרורו מהתפקיד מיהר דגן לומר בשבוע שעבר ש" תקיפה אווירית של הכורים הגרעיניים שם היא רעיון מטופש ואין בה כל יתרון".

עכשיו, יכול להיות שהוא צודק ויכול להיות שהוא טועה. לשמאלנים שמיהרו להפוך את דגן לגיבור החדש שלהם מומלץ להירגע: הדברים הבאים שהוא יאמר בהחלט עשויים שלא לערוב לחיכם. מצד שני, העובדה שבכיר כל כך במערכת הבטחונית ממהר לתקוף את הפנטזיה הצה"לית הקונסנסואלית ביותר, ובפומבי, עשויה להעיד על כך שהוא מודאג שמישהו אכן מתכוון ליישם אותה, ובקרוב. פקיד ישראלי בכיר אמר לג'פרי גולדברג שדגן מודאג מכך שברק "מטורף מספיק כדי לתקוף את איראן". ברק עצמו תקף את דגן, ואמר ש" זה לא נבון ולא נכון לחלוק את מחשבותיו אלו עם כלל הציבור… מאיר דגן הוא איש רב זכויות, אבל אם לומר בזהירות המתחייבת, אני לא בטוח שקביעתו נכונה. מדובר בהכרעות שמעצם טיבן מקומן בדרג המדיני".

פקיד בכיר מחויב בשתיקה כל זמן שהוא משמש בתפקיד ציבורי, כי אסור לו למתוח ביקורת על הממשלה שלה הוא כפוף. אבל כאזרח פרטי, זו לא זכותו אלא חובתו להתריע בציבור מפני מה שנראה לו כשגיאה הרת אסון, ודאי בשאלות של מלחמה ושלום. אהוד ברק, אחרי 17 שנים באזרחות, עוד לא קלט איך עובד כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחברה אזרחית.

האם אהוד ברק רוצה לתקוף את איראן? על פניו, נראה שהתשובה היא שלילית: כותרת ב"הארץ", אחרי ראיון עם ברק, קובעת בפסקנות שלדברי ברק, "איראן לא תשתמש בפצצה גרעינית נגדנו". הקשר בין הכותרת הזו לבין הטקסט עצמו רופף: "אני לא חושב שמישהו יכול להגיד באופן אחראי שהאייתוללות האלה, אם יש להם נשק גרעיני, זה דבר שאפשר לסמוך עליו. אני לא חושב שהם יעשו משהו כל זמן שהם בחושיהם המלאים, אבל להגיד שמישהו באמת יודע ומבין מה קורה עם הנהגה כזאת, שיושבת בבונקר בטהראן וחושבת שהיא הולכת ליפול עוד כמה ימים, והיא מסוגלת לעשות את זה? אני לא יודע מה היא עושה". כלומר, במקרה שההנהגה האיראנית תמצא את עצמה במשבר שמאיים על השרדותה, אליבא דברק, היא עשויה לתקוף את ישראל. למה? ככה. כי זה מה שההנהגה האיראנית רוצה לעשות, על פי התפיסה הפשטנית הרווחת בישראל ולמרבה הרעה גם במשטר שלה. כמו התפיסה שהפיץ הממסד הבטחוני ב-2003, שאם ילחצו את סדאם חוסיין אל הקיר הוא יתקוף את ישראל כאקט אחרון. למה? ככה. כי ככה מתנהל נבל הוליוודי ובמערכת הבטחון התרגלו להתייחס כך למשטרים במזרח התיכון.

לגמרי לא במקרה, ברק אומר את הדברים על רקע משבר חדש בקרב קבוצת ההנהגה האיראנית, כאשר המנהיג העליון חמינאי מנסה לקצץ את כנפיו של הנשיא אחמדיניג'אד (תומר פרסיקו כותב דברים מעניינים מאד בנושא כאן). הבה נצא מנקודת ההנחה של חיים אורון, ונניח שאהוד ברק הוא אכן האדם המסוכן ביותר בישראל; הבה נניח שהדבר היחיד שמעניין באמת את אהוד ברק הוא השרדותו האישית בתפקיד בכיר.

ברק יודע שלמפלגה החדשה שלו, "איסתיקלל" כפי שהוא קורא לה בלעג, אין שמץ של סיכוי לראות את אחוז החסימה, ולו בטלסקופ משוכלל. אם הוא מגיע לבחירות הקרובות כפי שהוא, הוא לא רק נמחק מהמפה הפוליטית – שמו ייזכר לדראון עולם. הוא ייחשב לפוליטיקאי השנוא והכושל ביותר שפעל בציבוריות הישראלית אי פעם. אפילו יותר מאהוד אולמרט.

יש לברק שתי אפשרויות לשנות את זה. מהלך דיפלומטי מבריק, משהו ברמה של השלום עם מצרים, שיאפשר לו לרדת מהבמה כמו משה דיין. זה נבצר מיכולתו, כי זה סוג המהלכים שמצריכים תמיכה מלאה של ראש הממשלה, תמיכה של סיעה חזקה בכנסת, ומעמד ציבורי מוביל. לברק אין אף אחד משלושת אלה.

המהלך השני הוא מלחמה פתאומית עם איראן, מלחמת הארמגדון שצה"ל מכין אותנו אליה כבר שני עשורים. בהנחה שהמתקפה האווירית לא תהיה כשלון קטסטרופלי – רוב המטוסים יופלו והמטרה לא תושג – הציבור הישראלי כבר עבר ברובו התניה לקבל בהכנעה את האסונות שיתלוו לתקיפה מוצלחת, או מוצלחת למחצה: מבידוד בינלאומי ועד מתקפת טילים בדרום ובצפון. כשאומרים לך שזה מנע התקפה גרעינית איראנית, כל חלופה נראית סבירה.

היכולת של ברק להוביל מהלך כזה גדולה משמעותית יותר. כשר בטחון שמכיר את המערכת, הוא יכול להכתיב את עמדתה של מערכת הבטחון – או פשוט להאכיל את הממשלה במידע כוזב, שהיא ממילא להוטה לקבל, כפי שעשה אריאל שרון לממשלת בגין ערב מלחמת לבנון הראשונה. אחד הקצינים הלהוטים שלצידו, אגב, היה האלוף הצעיר אהוד ברק, שניסה לשכנע אותו להרחיב את המלחמה גם לסוריה תוך הונאת הציבור, ובמידת הצורך גם הממשלה. שרון התרשם מהיכולות של ברק, אבל דחה את ההצעה. לכן, ככל הנראה, נלחם כל כך ברק על מינויו של גלנט: הוא היה צריך רמטכ"ל שרואה איתו עין בעין בנושא איראן. האם לרמטכ"ל גנץ יש יכולת לעמוד מול מהלך שגרתי של ברק? כן, במאמץ. האם יש לו יכולת לעמוד מול שר הבטחון, כשזה רוצה תקיפה באיראן, שנהנית מתמיכה רבתי בציבור? ספק.

למה כל הדיונים האלה עולים שוב עכשיו? למה ההתכתשות הפומבית בין ברק ודגן? אולי בגלל שתאריך היעד מתקרב. ספטמבר הקרוב עומד להנחיל תבוסה דיפלומטית רבתי לישראל בשאלת פלסטין. נתניהו עוד יצא מזה איכשהו: הוא יישא נאום שבו הוא יסביר שכל העולם נגדנו אבל הצדק איתנו וכו'. לברק, משפל מעמדו, אין איך לצאת.

תקיפה באיראן קודם להצלחה הפלסטינית באו"ם תהיה צעד של שחקן שח שיודע שאין אפשרות להמנע ממט קרוב: להפוך את השולחן. הרעש שיווצר בעקבות תקיפה ישראלית באיראן יהיה כל כך גדול, שהפלסטינים יהפכו לשוליים. ואם לא, אם האו"ם יצביע עבור הקמת פלסטין במספרים גדולים מהצפוי, ברק ונתניהו – שאמר ביום הזכרון ש"נכה באויבינו בכל עוצמתנו" – יוכלו לטעון שזה מחיר התקיפה באיראן, ושממילא עמדנו להפסיד בהצבעה באו"ם, ככך שזה בסדר.

האם ברק מסוגל, נפשית, לבצע את המהלך הציני הזה? נראה שכן. מדובר בציניקן הגדול שבין הפוליטיקאים הישראלים, ששנוא על הציבור ועל כן הוא בז לו עמוקות. הזכרנו את התנהלותו של ברק ערב מלחמת לבנון הראשונה; נזכיר שחרחור מלחמה קונספירטיבי הוא תחביב ישראלי ותיק, ששמעון פרס למשל היה שותף בכיר לו ב-1956. רצוי להזכיר, באותה הזדמנות, את התנהלותו של ברק ערב "עופרת יצוקה": איך דחה את הבקשות של החמאס להמשך הפסקת האש ואיך דירבן את צה"ל להסלמה, עד שמצא את העילה שביקש למבצע גדול. השותף שלו אז, מול רטינות הרמטכ"ל אשכנזי, היה אלוף פיקוד הדרום גלנט.

גלנט כבר לא יכול לסייע לברק, אבל זה לא אומר שהוא לא ינסה בכוחות עצמו. איך אמר ג'ומס, האיש שהיה עדין מדי לתפקידו? האיש המסוכן ביותר בישראל.

זו, כמובן, ספקולציה. הבה נקווה שהיא לא תתממש. אבל אם נצא פתאום למלחמה נגד איראן, במיוחד בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר, הייתי ממליץ על חשדנות קיצונית כלפי הסיפור שהממשלה תנסה למכור לנו.

ועוד דבר אחד: אחיו של גלעד שליט, יואל, התפרץ עם חברתו לטקס הדלקת המשואות, והמשפחה מבטיחה עוד "פעולות גרילה" כגון אלה. אין לי בעיה עם שיבוש הטקס, או עם המהירות שבה משפחת שליט ממאיסה את עצמה על הציבור; הלוואי שישבשו פה יותר טקסים, מסיבות טובות יותר. הבעיה היא העובדה המדהימה ששלוש ערוצי טלוויזיה שידרו את הטקס, והמצלמות המשיכו לשדר את הטקס כאילו לא קרה שום דבר. בערוץ 10 עשו יותר, ושידרו צילום סלולרי מטושטש של התקרית, אבל זהו. מישהו במשרד ההסברה – השר הוא יולי אדלשטיין – הודה באוזני כתבי "ידיעות אחרונות" שהמשרד העביר הנחיה להתעלם מהתקרית, וכך היה. התקשורת הישראלית עוד לא סובייטית – עובדה שערוץ 10 הרים ראש – אבל זה מדהים. מחאה שאין פומבית ממנה באירוע ממלכתי לא זוכה לשידור חי. עכשיו הם משתיקים את השליטים, שהם בקונסנסוס. מה יקרה לעמדות פחות קונסנסואליות, לא קשה לנחש.

הערה מנהלתית: בעוד 15 ימים, יציין הבלוג חמש שנים לקיומו. הצעות לציון התאריך יתקבלו בברכה.

(יוסי גורביץ)