במשך שנים, נהגו פוליטיקאים ישראלים לומר לנו שהמהלכים שלהם מיועדים ל"חשיפת פרצופם האמיתי" של הפלסטינים. אהוד ברק התמחה בזה. פרשנים בכירים נהגו לומר שאין אמנם טעם ביוזמות שלום, כי אין להן משמעות מעשית, אבל עצם הצגתן ועצם אמירת ההן להן תציג את הצד השני כסרבן האמיתי.
המשחק הזה נגמר. היומיים שלאחר נאומו המדיני של אובמה הבהירו מי סרבן השלום כאן, וחשפו את פרצופו האמיתי של המרכז-ימין הישראלי. בניגוד לצווחה שקמה בתשלובת של הימין הישראלי, הימין האמריקני ורשת פוקס לא היה בנאומו של אובמה שום דבר חדש: הוא דיבר על מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67', עם תיקוני גבולות. זו גם היתה העמדה של ממשל בוש.
אז על מה כל הרעש? ובכן, כשבוש אמר את הדברים, היה ברור לכולם שמדובר בקריצה, שהוא לא מתכוון. כשאובמה אומר אותם, נראה שהוא דווקא כן. מכאן ההיסטריה הציבורית: פתאום עמדה שהסכמנו לקבל כשקר מוסכם הופכת למאיימת, כי היא מתחילה להפוך למציאות. זה, והעובדה שלנתניהו ולימין האמריקני יש מטרות משותפות: הפלת אובמה. התוכי של נתניהו, דני דנון, אומר ש"ברק חוסיין אובמה אימץ את תכנית השמדת ישראל של יאסר ערפאת". לא במקרה, דנון היה המלווה של שרה פיילין בביקורה בארץ; לא במקרה, הפסיכי הימני שהיה יותר מדי פסיכי עבור פוקס, גלן בק, יערוך עצרת באוגוסט בישראל. כדי לשמור על טרפן של 44 שנות נישול, נתניהו מוכן להמר על בעלת הברית האחרונה של ישראל, ולהפוך את ישראל לנושא ניגוח, מה שהאמריקנים מכנים wedge issue, של הרפובליקנים. סביר מאד להניח שהטקטיקה הזו תתפוצץ לישראל בפרצוף, ושהעובדה שהיא תהפוך ליקירתו של הפלג המשיחי-פונדמנטליסטי בפוליטיקה האמריקנית תהפוך אותה לשנואה על כל שאר העולם, ולמוקצית גם באגפים המתקדמים של המפלגה הדמוקרטית. עוד יותר מעכשיו, הכוונה.
הצהרותיו של נתניהו ראויות לעיון. בתגובה הראשונית שלו לנאום אובמה הוא אמר שהוא "מצפה מהנשיא אובמה שאשרור להתחייבויות האמריקניות כלפי ישראל מ-2004 שזכו לתמיכה גורפת בשני בתי הקונגרס. התחייבויות אלה נוגעות בין היתר לכך שישראל לא תתבקש לסגת לקווי 1967 שאינם בני הגנה ושיותירו מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלה". ה"מצפה" האדנותי של נתניהו כבר העלה עליו את חמתו של ג'פרי גולדברג, ואם נתניהו איבד את גולדברג, הוא כנראה איבד חלק ניכר מהמרכז האמריקני. גולדברג שואל בעוקצנות מה יש בדעת נתניהו לעשות, אם אובמה לא ייענה לדרישותיו; האם הוא יפסיק להטיל וטו לטובת ארה"ב, או יפסיק לספק לה סיוע כלכלי? התשובה, אגב, פשוטה: נתניהו יחבור לאויביו של אובמה, ישחק ישירות בפוליטיקה האמריקנית, וינסה להביא למפלתו בבחירות. ואובמה יודע את זה.
נתחיל מהחוצפה הראשונה שבדבריו של נתניהו. כשראש הממשלה שרון הציג את ההתחייבויות האמריקניות המדוברות, נתניהו התנגד להן בכל תוקף והעלה להן 14 הסתייגויות. עכשיו הן הפכו פתאום לבבת עינו. היי, חלפו שבע שנים, מי יזכור מה היה אז. (ההתנתקות, בכלל, חשפה את נתניהו במירעו, כקומבינטור כושל: הוא הצביע ארבע פעמים בעד תכנית ההתנתקות, למרות שהתנגד לה, ולמרות שניסה לבצע את ה"פוטש בננה" נגדה באוקטובר 2004, הכל מחשש מתגובת שרון; ואז, שבוע לפניה, פרש ברעם מממשלת שרון, כשהוא חושב שיוכל להמריד את הליכוד נגדו. התוצאה היתה הקמת קדימה).
נעבור לשקר הגס. פתאום, גבולות הפסקת האש הופכות את ישראל לבלתי ניתנת להגנה. וואלה. מגבולות אלה היא יצאה לשתי מלחמות תוקפניות (1956 ו-1967), שהיו הצלחות צבאיות ניכרות (אם גם תבוסות פוליטיות מהדהדות). דווקא משכבשה את השטחים, היא החלה לספוג תבוסות או כמעט תבוסות: 1973, המלחמות בלבנון, האינתיפאדות. כל אחת מהן היתה במקרה הטוב תיקו צבאי ותבוסה דיפלומטית רועמת, ובמקרה הרע גם תבוסה צבאית. צה"ל שלפני כיבוש הגדה היה צבא יעיל יותר, והשיג תוצאות טובות יותר. ושוב, מה האיום הגדול שבנסיגה לקווי 49', בהנחה שאתה בונה גדר יעילה בין ישראל ופלסטין? הצבא הירדני? הצבא העיראקי? הפנטזיה על הצבא האיראני, שיתקדם איכשהו דרך עיראק וירדן? מה?
ונגיע לחוצפה העיקרית: נסיגה לקווי 49', אומר נתניהו, "תותיר מרכזי אוכלוסיה גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלו". וואלה. במשך 44 שנים התנהלה ישראל כאילו החוק הבינלאומי איננו נוגע לה, היא הכניסה אוכלוסיה שלה לשטחים כבושים, עיוותה כל חוק ונוהל אפשרי כדי לאפשר את קיומן של ההתנחלויות הללו – ופתאום, יש לה את החוצפה לומר שכל מפעל הגזל העצום הזה יגרום עוול לגוזלים. התשובה האמריקנית צריכה להיות פשוטה וחדה: מעולם לא הכרנו בחוקיותן של ההתנחלויות ולא נכיר בהן כעת. המתנחלים הם בעיה של ישראל, בעיקר של הימין הישראלי, ולא של הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית. הרצחתם וגם ירשתם?
המשמעות של האמירה הזו של נתניהו היא שלא תהיה מדינה פלסטינית, כי אף מדינה לא תסכים שיהיו "גושים" של מדינה אחרת בקרבה. ומקרה אריאל יוכיח: הסערה סביב עיר המתנחלים ש"נמצאת לגמרי בקונסנסוס" מתעלמת מכך שהיא בלב השטח המיועד למדינה פלסטינית, 20 קילומטרים מישראל, והיא שם בדיוק כדי שאי אפשר יהיה להקים מדינה פלסטינית. נתניהו לא לבד בתפיסה הזו ש-44 שנות הגזל של ישראל צריכות לשאת פרי: התפיסה שלו של "גושים" ונוכחות צבאית על הירדן זהה לחלוטין לזו של בוז'י הרצוג, כפי שהובעה השבוע, וכדי להבדיל בינה ובין התפיסה של "השמאל הלאומי" ("מדינה להם, גושים לנו"), צריך מיקרוסקופ משוכלל במיוחד. המרכז-ימין הישראלי מאוחד סביב הדרישה לשימור הגושים; השאלה היא אם הוא מוכן לצאת למלחמה על כך. התשובה של נתניהו חיובית היא "כן" מהדהד; התשובה של המרכז-ימין היא, בינתיים, "שמעו, לא נראה לנו כל הקטע הזה, אבל אם אין ברירה אז ברירה, בהשמע קול החצוצרות הישנות נתייצב לפקודה" וכן הלאה. יורים ובוכים, מודל 2011.
אחרי הפגישה עם אובמה, ולפני הזובור הציבורי שהוא מארגן לו בנאום מול איפא"ק ומול הקונגרס, הודיע נתניהו שהוא "מנהיג של עם נרדף שאין לו הזדמנות שניה ולא יכול להרשות לעצמו טעויות… לא נקלוט את הפליטים הפלסטינים, למה שאנחנו נקבל אותם?… במשך 4,000 שנה [כך! – יצ"ג] סבלנו ממאבק, טבח, השמדה."
כל ההתקרבנות הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: להשיג לגיטימציה להמשך רדיפתו של עם מקורבן. אל תסתכלו על מה שאנחנו עושים ב-63 השנים האחרונות – הסתכלו על ההיסטוריה לקרימוסה שלנו. אף אחד לא סבל כמונו, ועל כן מותר לנו לגרום סבל לעמים אחרים גם בימים אלה. העולם כבר לא קונה את זה, ואין שום סיבה טובה שיקנה.
ואשר לשאלת הפליטים – נו, באמת. למה שישראל תקבל אותם? כי היא אחראית לכך שהם הפכו לפליטים. היא גירשה את רובם והיא מנעה את שובם של כולם לאחר הקרבות, כדי לגזול את אדמותיהם. בלי התוקפנות הישראלית, לא היתה בעיית פליטים. אז כן, ישראל היא זו שצריכה לפתור אותה.
או, בקצרה, נתניהו מארגן לנו את המלחמה הצודקת הבאה. אחריה, כרגיל, מצבנו יהיה גרוע יותר.
ועוד דבר אחד: לפני כחודש הודיע הרמטכ"ל החדש, בנימין גנץ, ש"שני הרוצחים של משפחת פוגל הם לא בני אנוש". כתבתי אז שזו כנראה הכנה לדרישת עונש מוות. ומה אתם יודעים: השבוע הסתיימה חקירתם של שני החשודים ברצח (הנוקדנים יציינו את העובדה שהיא הסתיימה שלושה שבועות לאחר שדובר צה"ל הודיע בקול תרועה על פענוח המקרה), והצבא הודיע שהוא ידרוש עונש מוות.
הדרישה הזו לא מעשית, ככל הנראה. העובדה שהיא מועלית היא ציניות זולה, שמטרתה לארגן לגנץ, לדובר צה"ל החדש ולשב"כ נקודות בדעת הקהל הבהמית. זה יכול לצאת מכלל שליטה: אם התביעה תדרוש עונש מוות, יופעל לחץ חריג על בית המשפט לקבל אותו; אם הוא יקבל אותו, לחץ יוצא דופן יופעל על בית המשפט לערעורים; ואם זה לא יעמוד במעמסה, יצטרך אחד בנימין גנץ להכריע האם להעניק חנינה לזוג אנשים שהוא כבר קבע – כהנחיות לשופטים? – שאין להם צלם אנוש. התביעה הצבאית כבר עשתה את השטיק הזה בשנות השמונים ושנות התשעים; 20 שנה אחרי, החברה הישראלית הרבה יותר יהודית והרבה יותר מבוהמת. יכול להיות שגנץ התחיל כאן מדרון חלקלק שהוא לא יידע איך לעצור בו.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות