שיא של ציניות: אתר גרופון, אתר דילים מוביל, כבר הסתבך בעבר בפרשות של חוסר רגישות. מודעות הסופרבול שלו, למשל, לעגו לסבלם של הטיבטים, שעוברים השמדה תרבותית על ידי משטר הגולגלות של בייג'ינג. נראה שהם החליטו שהגיע הזמן לפיגוע תדמיתי כזה גם בישראל.

לקראת חג השואה, פרסמו בגרופון מבצע, שבו הם מציעים לישראלים קופון תרומה ליד ושם, שמבטיח שאותה התרומה תועבר במלואה (!) לארגון להנצחת זכר השואה. כלומר, אם חשבת לתרום ליד ושם ודחית את הרעיון, וגם יום השואה לא שכנע אותך לפתוח את הארנק, תן לנו להציע לך דיל של שניים במחיר אחד – אתה תמרק את המצפון ואנחנו, גרופון, נעמיד פני כאלה שאכפת להם.

אחרי הכל, לגרופון יש לא מעט כסף. הערך של האתר נמדד במיליארדים ואם הארגון באמת היה רוצה, תרומה של מיליון שקלים ליד ושם היתה כמעט בלתי מורגשת מבחינתו. אבל במקרה כזה הוא לא היה מצליח להכניס לתודעה את המהות שלו – דילים, דילים, דילים. ומבחינתו, גם השואה היא דיל, וכנראה אחד משתלם.

וזו לא הבעיה העיקרית כאן. יד ושם הוא מוסד ישראלי שורשי, כזה שגוררים אליו כל מנהיג זר כדי שיראה כמה רע היה לנו. כמו במובנים רבים ישראל כולה, הוא מת החי על החי. יש בישראל מאות אלפי ניצולי שואה. רבים מהם עניים וסובלים חרפת רעב. כל שקל שהולך להנצחה הוא שקל שלא מסייע לקורבנות הנאציים – האמיתיים, לא בני הדור השלישי ועכשיו גם הדור הרביעי – לקיים את עצמם בכבוד. ישראל תמיד ראתה בהנצחה את העיקר ובניצולים לכל היותר עזר לשם כך. גרופון לא ממציא שום דבר חדש, הוא רק הופך אותו לטיפה יותר ציני.

ולשם מה כל ההנצחה הזו? כפי שכתב יהודה אלקנה במאמר נבואי, ""זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת". ושני סביליה תוכיח.

שיא של בהמיות: כתב אישום הוגש אתמול (א') כנגד לוחמת מג"ב שני סביליה, שחשודה כי התעללה בקטין פלסטיני שנעצר, משום ששוטרי מג"ב מצאו עליו שלושה נפצים. סביליה ושוטר אחר הכו אותו, סביליה הידקה את האזיקים שעליו, בעטה בו, כיסתה את עיניו – ואז הצמידה את האקדח שלה לראשו, ספרה לאחור, ותוך צעקות של "מוות לערבים" ו"כל הערבים זונות" לחצה על ההדק. האקדח היה ריק מכדורים, אבל הקטין לא ידע זאת. לאחר מכן, הכניסה סביליה את אחד הנפצים לכיסו של הקטין והעמידה פנים שהיא מדליקה אותו.

עידו קינן, זריז כמרמיטה, פשט על עמוד הפייסבוק של סביליה לפני שהיא הצליחה להבין מה קורה לה. עבדכם הנאמן מצא בחיפוש מהיר שהיא חברה בקבוצות "ישראלי אמיתי לא משתמט" ו"ג'ובניקון, פנה מקום, והדרת פני לוחם". הממצאים של קינן מבעיתים: בין השאר, מציינת סביליה בגאווה שקראו לה נאצית ושזה מבחינתה אות של כבוד, שכך צריכים לחשוב על המחסום שלה – שהוא מאויש בנאצים. עיקר השנאה שלה הופנה כלפי בוגדות בגזע, כלומר יהודיות שמעיזות לצאת עם ערבים. הנאצים לא הוציאו נשים גרמניות שבגדו בגזע להורג, אבל סביליה מפנטזת על המתתן בעינויים.

סביליה לא חשובה כל כך, כאדם. היא מייצגת לא רע חתך גדול משהיינו רוצים להאמין של האוכלוסיה היהודית – אבל אולי יפנטז על התעללות כזו, אבל לא יבצע אותה. סביליה דווקא כן. ככזו היא חריגה.

אבל חיות האדם הקטנות שתמכו גם בשני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים תמכו, כמובן, גם בסביליה. הן לא חריגות. קשה להאמין שיש משהו שחייל יעשה שלא יהיה מקובל על רוב הציבור הישראלי. וכמובן, סביליה ביצעה את הפשע שלה כלוחם מג"ב אחר נוכח במקום ולא עושה שום דבר. השתיקה הזו, האדישות להתעללות סדיסטית, היא הדבר המפחיד יותר. וזה מחזיר אותנו שוב ליהודה אלקנה:

"כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים."

שיא של אטימות: זה הבאנר שהתנוסס היום בעמוד הראשי של בנק לאומי:

בנק לאומי, נזכיר, הוא הבנק שנהנה יותר מכל בנק אחר מגזלת רכוש נספי וניצולי השואה, ולמרות ועדות חקירה של הכנסת, הוא עושה ככל יכולתו כדי שלא לשחרר את הטרף. אפילו הבנקים השווייצריים כבר הקיאו את טרפם, אבל בנק לאומי ממשיך להחזיק בשלו, שורד עוד יום ועוד ניצולים שמתים ולא יכולים לתבוע. אפשר במידה מסוימת להאשים את בנק לאומי בהכחשת שואה: הוא עושה הכל כדי להוכיח שיש בסיס לקריקטורה האנטישמית הרגילה על היהודי תאב הבצע. (אני רוצה להודות לקורא שהפנה את תשומת לבי לבאנר).

ועוד דבר אחד: הצבא האמריקני סיכל הבוקר ממוקדות את אוסמה בן לאדן. יש לקוות שאת האירוע המשמח הזה יוכל אובמה למנף לכדי סיום המלחמה באפגניסטן, שבן לאדן היה העילה לה. המדור משתתף בצערם של פוקס ניוז, שבפליטה פרוידיאנית הרגו דווקא את אובמה, של שרה פיילין שלא יכלה להביא את עצמה לציין את שמו של הנשיא שהורה על התקיפה ולקח את האחריות, ושל היג"ע הישראלי הממוצע, שמפרכס בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי של הצלחתו של בחור בשם חוסיין במקום שבו אליל ישראל, ג'ורג' וו. בוש, נכשל. המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון.

הערה מנהלתית: אני מזכיר שוב את ההרצאה שנערוך שלום, איתמר ואני באוניברסיטת תל אביב ביום רביעי בשעה 18:00, ומעדכן שהחדר בו תיערך ההרצאה השתנה והוא יהיה חדר 220 בבניין גילמן.

(יוסי גורביץ)

אם היה צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, הגיעה תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק הזה – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ג'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג הזה.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)