הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, אביגדור ליברמן, הכריז בסוף השבוע שסוריה איננה פרטנר לשלום. זה לא משך מי יודע מה תשומת לב: כבר התרגלנו ואחרי ההופעה של ליברמן באו"ם, שבה הצהיר על מצע מפלגתו כעל מדיניותה של ישראל בלי מחאה מצד ראש הממשלה נתניהו, הוא באמת יצטרך להתאמץ כדי לקושש כותרת בקטגוריה הזו.

אבל ליברמן דווקא סיפק כותרת, רק שהתקשורת הישראלית לא שמה אליה לב. כפי שהבחין דידי רמז, בלוגר ולא פרשן מדיני מוסמך, ליברמן לא הסתפק באמירה שאין על מה לדבר עם סוריה כרגע; הוא אמר שהעובדה שהגולן הוא חלק מסוריה היא "טעות", שנובעת מ"הסכם אימפריאליסטי בין סייקס ופיקו, בין אנגליה וצרפת ב-1916, [שבו] הועבר [כך במקור] רמת הגולן לסוריה. זה היה משהו שרירותי, ולכן אני חושב שכל רמת הגולן חייבת להשאר וחייבת להכניסה [כך במקור] למדינת ישראל". הקלטה אפשר לשמוע כאן, החל מדקה 1:08 בערך.

איפה להתחיל? נתחיל מהשגיאות ההיסטוריות.

• א. הסכם סייקס-פיקו היה הסכם בין שלוש מעצמות אימפריאליסטיות. השלישית היתה רוסיה. הבולשביקים הם אלו שחשפו את ההסכם לאחר שהפילו את ממשלת קרנסקי (לא, נחמה, המהפכה הרוסית לא היתה מהפכה נגד הצאר אלא נגד ממשלה עממית), ובכך הסבו מבוכה עצומה לבריטניה וצרפת. משונה שהנציג של האימפריאליזם הרוסי בישראל לא עמד על הנקודה הזו.
• ב. כשנחתם ההסכם, שהיה הסכם בין העייטים המשסעים את גוויית האימפריה הטורקית בעודה מפרפרת, לא היתה סוריה כלל. העובדה שלא היתה אמורה להיות מדינה סורית התנגשה בהבטחות של הבריטים לשריף חוסיין והובילה לסכסוך גדול בחלקים ניכרים של המזרח התיכון. אפשר היה לצפות משר חוץ, במיוחד כזה שמתגאה בכך שהוא "מדבר ערבית", שיידע שסוריה הוקמה רק ב-1946. מצד שני, אי אפשר להאשים את ההומו סובייטיקוס בכך שהוא לא מכיר את עיקרי ההיסטוריה של שכניו; לא לימדו את זה ברוסיה והמהגר המולדובי אף פעם לא טרח ללמוד. ובסופו של דבר, מי שאשם בכך שהוא שר חוץ הוא בנימין נתניהו.

מעבר לשגיאות ההיסטוריות ולעברית המביכה, יש שתי נקודות מהותיות שיש להתייחס אליהן. קודם כל, לשמוע תושב של התנחלות גזענית מהרגיל מתלונן על "אימפריאליזם", זה מעבר למגוחך, זה מפלצתי.

שנית, אם הסכם סייקס-פיקו פסול בעיני ליברמן, מה יש לומר על מסמכים כמו הצהרת בלפור, או ועידת סן רמו – שני מסמכים שבימין ההזוי אוהבים לחזור אליהם, כדי לדלג על הבעיה המעיקה של החלטת הכט' בנובמבר, ושכמסתבר (ושוב תודה לדידי) שגם משרד החוץ מצטט אותם בהערכה? היש מהלך אימפריאליסטי יותר מהענקת חבל ארץ שאין לך כל זכויות עליו לקבוצה שלישית תוך התעלמות בוטה מרצונם של תושביה הילידים?

ושלישית, וחשוב מכל, ערעור על הגבולות במזרח התיכון, כפי שנקבעו אחרי מלחמת העולם הראשונה – הרבה בהשראת הסכם סייקס-פיקו – פירושו לפתוח מחדש את כל התיקים כולם. בהתחשב בכך שסייקס היה מעורב עמוקות בקביעת גבולות המנדט, פירוש הדבר גם ערעור על עצם גבולותיה של ישראל – ובעצם, בהתחשב בכך שהאימפריאליסט הנורא סייקס (והוא אכן היה אימפריאליסט נורא) היה הפקיד הבריטי החשוב ביותר שדחף להצהרת בלפור (מתוך האנטישמיות העמוקה שלו, יש לציין; הוא קנה את הבלוף הציוני, שלעולם לא נאמר במפורש אבל נרמז לעיתים קרובות, שכביכול הציונים מייצגים את "היהדות הבינלאומית", קרי זקני ציון), גם ערעור על עצם קיומה של ישראל עצמה.

אם יש לסוריה, אחרי הכל, איזושהי משמעות היסטורית, היא כוללת נתחים נכבדים מפלסטינה המנדטורית, ולא רק הגולן. ואת זה, אגב, אמרו ערבים וערביסטים כבר לפני תשעים שנה. פתיחה מחדש לדיון של הסכמי הגבולות שלאחר המלחמה – וזו בדיוק המשמעות של המהלך של ליברמן: שישראל רשאית לראות בהסכמות ההן משהו שהיא יכולה לשנות לפי שיקול דעתה – היא מתכון לפתיחת שערי הגיהנום. אחרי הכל, גם ישראל היא יציר כפיה של קנוניה קולוניאליסטית, ואם שינוי חד צדדי, אין שום סיבה שישראל תקבל יתרון על שכנותיה.

בממשלה רצינית, שר חוץ לא היה אומר שטויות כאלה, ודאי לא בלי אישור לאחר דיון מעמיק של הממשלה, על המסמכים שהם במידה לא מועטה המסמכים המייסדים של המדינה שלו. מצד שני, בממשלה רצינית ליברמן לא היה מקבל שום תפקיד מעבר לשומר סף. נתניהו שמע ושתק, כרגיל; שוב, הוא הקריב את האינטרסים של ישראל, את שרידי שמה כמדינה לא-לגמרי-בלתי-שפויה, על מזבח הקואליציה שלו.

(יוסי גורביץ)

פרשת "מסמך גלנט" הולכת ומתבררת כפרשת מסמך אשכנזי (לא שגלנט, שעל פניו העיד עדות שקר, הוא צדיק גדול במיוחד). מהתחקירים שהתפרסמו בסוף השבוע במספר עיתונים עולות העובדות הבעייתיות הבאות:

א. בחקירתו במשטרה, הודה ההרפתקן בועז הרפז, שהקרבה בינו ובין אשכנזי גדולה יותר משהיה האחרון רוצה שנאמין (ועל כך מיד), כי הוא זייף את המסמך כדי לאפשר לאשכנזי את השנה החמישית בתפקיד. אתם זוכרים, אותה השנה החמישית שאשכנזי הכחיש מכל וכל שהוא מעוניין בה או שהוא מדבר עליה. הוא כל כך לא דיבר עליה, שהאיש שזייף מסמך כדי שיקלע לדעתו היה משוכנע שזה מה שהוא רוצה.

ב. הרפז נבעט מצה"ל ב-2004, אחרי שהתברר כי הוא שלח בתחילת 2003 מכתב בעילום שם שהשמיץ את ראש אמ"ן דאז, אהרן "זאב, זאב" זאבי-פרקש, בטענה שהלז מתעלם מבעיות חמורות באחת היחידות של אמ"ן. על פניו, להרפז לא היה מניע לטרפד את הקריירה של זאבי-פרקש, שכן הלז זה עתה אישר את קידומו לדרגת אלוף משנה (קידום שלא התממש, עקב חשיפת זהותו של הרפז ככותב המכתב). אז למה הוא עשה את זה? בחקירתו, טען הרפז שכתב אותו בהמרצתם של שני אלופים – בוגי "הנחש בנעליים" יעלון וגבי "השתקן" אשכנזי. שני האחרונים הכחישו, כמובן, מעורבות כזו בתכך פנים-מטכ"לי; אבל אשכנזי אמר שהוא ממילא ידע על הכשלים האמורים, ושמבחינתו אין בעיה במכתב, שכן זו חובתו של קצין להתריע על כשלים.

ג. במחשבו הפרטי של הרפז נתפסה, באותה הזדמנות, כמות גדולה של מסמכים סודיים במיוחד, שעל פי חוות הדעת של הצוות שבחן אותם היו חשופים להדלפה, וזו "היתה ממיטה אסון על מדינת ישראל". אי לכך ובהתאם לזאת, הועלם מיד הרפז למתקן חשאי של השב"כ, נאסר עליו לדבר עם עורך דין, התקשורת קיבלה הוראה לא לדווח על הפרשה… סתם, סתם. מדובר, אחרי הכל, בסגן אלוף מקושר היטב, לא ברב"טית מלשכת אלוף הפיקוד. התיק של הרפז נסגר בנזיפה, הדחה מצה"ל עם כל הזכויות, והורדה חלקית בלבד בסיווג הבטחוני שלו. בשלב הזה צץ, ראו זה פלא, האלוף אשכנזי, ומנסה לשכנע את ראש אמ”ן זאבי-פרקש לוותר להרפז. זאבי-פרקש, שכנראה לא שכח שכל העסק התחיל בקנוניה נגדו, החליט להתעלם מהבקשה של אשכנזי, ושחרר את הרפז מצה"ל.

ד. התגובה של דובר צה"ל, אבי בניהו, שכנראה שכח שהוא דובר צה"ל ולא דוברו האישי של אשכנזי, היא שהפרסומים "מיועדים לפגוע בצה"ל ולהשחיר את העומד בראשו". למי שזה נשמע לו מוכר מאיפשהו, לפני כחודש טען דובר צה"ל כי לאיילה חסון יש "אובססיה בלתי מובנת נגד אשכנזי". זה היה אחרי שחסון חשפה שבין אשתו של הרפז ובין אשתו של אשכנזי הוחלפו 150 מסרוני SMS (מה שמזכיר, לוותיקי פרשות שחיתות, את החשיפה הגדולה שלה על פרשת בראון-חברון, שבה שימש אביגדור ליברמן בתפקיד דומה של "מרכזיה" מאחורי הקלעים). החשיפה של חסון באה על רקע טענתו, שבהתחשב במידע שנחשף כעת קשה להגדירה אלא כשקרית, של אשכנזי כי כלל לא הכיר את הרפז. נזכיר שאשכנזי הדיח שני קצינים בכירים ששיקרו, בשני המקרים כדי לחפות על עבירות של בני משפחה שלהם. איך צריך להתנהל רמטכ”ל ישר כל כך, כאשר הוא נתפס בסבך כזה?

מעבר לכל זה, מציין רונן ברגמן עובדה מעניינת נוספת: הקצינים הבכירים שנחקרו על ידי המשטרה בפרשה הקפידו להשמיע באוזני המיקרופונים מידע חשאי שכלל לא נשאלו עליו. המטרה, ככל הנראה, היא לפסול את העדויות הללו ככלי במשפט עתידי, ולהביא את המדינה לכך שתנסה להגיע להסכם טיעון עם המעורבים.

לזכור ולשמור, לפעם הבאה שגבי אשכנזי וחבר התועמלנים שלו יטענו שוב שהם הצילו את צה"ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורמת.

(יוסי גורביץ)

הפגנה נערכה אמש (א') מול הבניין ברח' רוטשילד שבו הוכרזה עצמאותה של ישראל, במחאה על גלי הגזענות השוצפים. כ-200 משתתפים, והרבה זעם כלפי הרבנים המסיתים. אם עובדיה יוסף היה נקלע לקהל הזה, סביר שהמשתתפים, אה, היו מנופפים מולו באגרוף זועף או משהו.

הרבה מלל זועם, שנשמע לעיתים כמו קינה על מדינה שהיתה ואיננה עוד, או שמעולם לא היתה ורק חלום היתה. כמעט ולא היו שם קריאות לפעולה, להוציא אחת. יורם קניוק הודיע שהוא עוזב את הדת היהודית.

כלומר, את הצורה הרשמית שלה. הוא קרא ל-300 גדעונים – או יותר – להצטרף אליו, להגיע אל משרד הפנים הקרוב למקום מגוריהם, ולדרוש מהפקיד להוציא להם תעודת זהות חדשה, שממנה תמחק המילה "יהודי", ובמקומה יירשם "בן בלי דת". הוא אמר שזו "לא היהדות שהוא מכיר", אם כי הודה ש"כל היסודות היו שם" כבר מזמן. בקצרה, הוא החליט שהוא לא רוצה יותר להיות בן לדת האדונים. בצדק, הוא חושב שהמעשה הזה יזעזע את הממסד. אולי גם יגרום לו לחשוב שוב על המדיניות שלו.

אני לא הייתי מגזים באופטימיות הזו. במצב שבו אנחנו נמצאים, האנשים שינקטו בצעד הזה יכונו מיד בוגדים או ערב רב. אבל למרות זאת, הוא חשוב, אפילו חשוב מאד. ולו מן הטעם הפשוט שמי שנשאר יהודי במדינת ישראל הוא משת"פ של מדינת-אדונים. יכול אדם להשאר יהודי בהכרתו, אם הדבר חשוב לו, אבל להשאר יהודי כלפי מדינת ישראל, בימינו, הוא דבר הרבה יותר בעייתי.

בניגוד לתואר "ישראלי", שמשרד הפנים נעמד על רגליו האחוריות – עד כה, בסיוע בתי המשפט – כדי למנוע את רישומו בתעודת הזהות, למושג "בן בלי דת" יש תקדים. ניתן לדרוש מן הפקיד לשנות את הרישום מ"יהודי" ל"בן בלי דת". הוא צפוי לסרב, למרות תקדימים בנושא.

בשבועות הקרובים ייערך מאמץ לארגן מאות אנשים שיקחו את הזמן הדרוש, ילכו למשרד הפנים ויתווכחו עם הפקיד. עורכי דין שמבינים בנושא יפרסמו הנחיות. דיווחים נוספים יבואו. קוראי הבלוג מוזמנים להשתתף במאמץ.

(יוסי גורביץ)

אמש (ד') הכריז סגן שר החוץ, דני איילון, על ניתוק הקשרים בין ישראל ובין ארגון התרבות העולמי, אונסק"ו, לאחר שלטענתו הארגון הכריז על קבר השייח' המוכר לנו כקבר רחל כמסגד, מה שלא קרה.

הדבר אירע באותו היום שבו הכריז משרד החוץ כי ישעה את השיתוף הפעולה הבטחוני עם בריטניה, כך שיתכן שאיילון חש שהוא הגזים קמעא לערב אחד. אי לכך ובהתאם לזאת, מיהר איילון להודיע כי דבריו הוצאו מהקשרם על ידי… הדוברת שלו, אירנה אטינגר, וכי הוא לא הודיע על ניתוק היחסים עם אונסק"ו. יצוין שהדברים שאיילון אמר בכנסת בהחלט עשויים לבלבל: הוא אמר ש"ישראל דוחה בתוקף את כל חמש ההחלטות של אונסק"ו" וש"החלטנו להשעות את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו בתחומים אלה, וגם באשר להחלטות קודמות". מה המשמעות של "גם באשר להחלטות קודמות", אם לא שישראל משעה את כל שיתוף הפעולה שלה עם אונסק"ו?

כך או כך, הצליל הבולט בהיעדרו הוא שריקת הנסיקה של הטיל שהיה אמור להעיף את אטינגר ממשרד החוץ אל שוק העבודה, כיאה לדובר שייחס לבוס שלו את המילים "השעיית שיתוף הפעולה של ישראל עם הארגון עד לביטול ההחלטה השערורייתית הזו", אם איילון אכן לא אמר אותן.

אבל האם ההכחשה של איילון אמיתית? בעבר לא היסס סגן השר להטיל את האשמה לפאדיחות שלו על אחרים. למשל, בפרשת הכיסא הנמוך, הוא בחר להאשים את התקשורת, שאבוי, לא שיתפה איתו פעולה.

הידיעה של "הארץ", שבה מכחיש איילון את המיוחס לו, פורסמה בשעה 21:04. 36 דקות לאחר מכן, עודכן דף הפייסבוק של איילון כך שיכיל את ההודעה על "השעיית היחסים עם אונסק"ו" – הידיעה המקורית, לא המעודכנת. הידיעה הזו עדיין בדף הפייסבוק של איילון נכון לשעת כתיבת פוסט זה. אני מצרף צילום מסך (באדיבותו של יאיר מהללאל). כמו כן, כפי שאפשר לראות מצילום המסך השני, ערוץ הטוויטר של דני איילון הודיע היום (ה'), בסביבות 10:00 בבוקר, ש"בגלל קבר רחל – ניתקנו קשר מאונסק"ו",  תוך קישור לעמוד הפייסבוק. ההדגשות בתמונות הן שלי. מומלץ להקליק על התמונות, כדי לקבל את הגודל המלא.

אז מתי אומר לנו דני איילון אמת – כשהוא מודיע בפייסבוק על ניתוק היחסים עם אונסק"ו, להנאת האספסוף היג"ע, או כשהוא מכחיש (עבור הקהילה הדיפלומטית) את ניתוק היחסים הזה? האם הוא נוקט כאן בשיטה של אמירת דבר אחד לקהל בוחריו ודבר אחר לדיפלומטים?

אפשר, כמובן, לטעון שגם ההודעות בדף הפייסבוק וערוץ הטוויטר הן מלאכתה של אטינגר החרוצה מאד. אבל העדכונים הללו מגיעים שעות אחרי ההכחשה הרשמית של איילון, כך שמעבר לשאלה מדוע אטינגר עדיין בתפקידה – אם אכן שגתה ולא משתמשים בה כשעיר לעזאזל – עולה גם השאלה האם דני איילון יודע מה הכפופים לו עושים בשמו.

שקרן או חדל אישים – לבחירתך, דני.

(יוסי גורביץ)

ל"בכירים בירושלים" יש מנהג מגונה: להביע מראש את דעתם על תוצאות בחירות במדינות אחרות. קודם לבחירות בארה"ב ב-2008, הביעו ה"בכירים" הנ"ל חשש מבחירתו של אובמה, וקודם לבחירות בבריטניה השנה, הם הביעו חשש מכך שניק קלג, שמסרב בעקשנות לרקוד לפי החליל של תעשיית ה-Hasbara, יהפוך לשר החוץ של בריטניה.

קלג לא הפך לשר חוץ, אבל יחסיה של ישראל עם בריטניה מתדרדרים במהירות. שר החוץ השמרני, וויליאם האג, מבקר בישראל בימים אלה והוא מתעתד להפגש – היום, כמדומני – עם פעילים בוועדות העממיות נגד חומת ההפרדה. המהלך הזה, מדווחים בבריטניה, צפוי להעלות את האג על מסלול התנגשות עם ממשלת ישראל.

וראה זה פלא: בדיוק בשעה שהאג מבקר בישראל, מודיע לפתע משרד החוץ הישראלי על דחיית התיאום הבטחוני והמודיעיני עם בריטניה. במשרד החוץ ממהרים לומר שאין כוונה להעליב את האג (להעליב? אנחנו, אנשי הכסאות הקטנים?), ושלא היה כאן מארב, אלא שכל הכוונה היתה למחות על כך שבריטניה טרם העניקה לבכירים ישראלים חסינות חוקית מהעמדה לדין על פשעי מלחמה. אמבוש או לא, האג שמר על קור רוח ואמר שבריטניה תטפל בנושא "על פי לוח הזמנים שלה", ואפילו שיבח את הפעילים כנגד החומה כשנפגש איתם.

בין הבכירים שנאלצו בשנים האחרונות לדלג על העיר שהיאוש בה יותר נוח אפשר למנות את ציפי לבני, האלוף דורון "אל תחקור את המוות הזה" אלמוג, שאול מופז, ובימים האחרונים ממש, גם דן מרידור.

מה רוצים פתאום הבריטים המרושעים מדני חמודי, הפוליטיקאי הליברלי אהוב התקשורת? רמז לכך אפשר לקבל מהאופן השונה שבו מתייחס אליו הארץ (ואיתו שאר התקשורת הישראלית) בהשוואה לבי.בי.סי.: בעברית מכונה מרידור "סגן ראש הממשלה", מה שנכון, ובאנגלית הוא מכונה "שר המודיעין", מה שנכון לא פחות. מרידור הוא השר האחראי על שירותי המודיעין, וככזה הוא אחראי על כל רצח שמבצע המוסד, כל עינוי שמבצע השב"כ. ומאחר ומדובר בשני ארגונים פעילים מאד, יש כנראה לא מעט פשעים שדני הנקי אחראי עליהם. מיניסטריאלית, כמובן. לא סביר שהוא יודע מה קורה בחדרי החקירות של השב"כ; כעורך דין יקר מאד הוא ודאי יודע שמוטב לא לשאול. התקשורת ממעטת להתייחס למרידור כאל שר המודיעין; אולי בגלל הדימוי הצחור, שלא מתיישב עם מעשיהם של מנגנוני החושך, אולי בשל התואר עצמו, שמזכיר באופן לא נוח כמה משכנותינו.

האם יש קשר בין העובדה ששר המודיעין שלנו הוטרד לאחרונה שמא ייעצר ובין ההודעה הפתאומית על דחיית התיאום הבטחוני? אולי לא. אחרי הכל, משרד החוץ הוא מזמן טריטוריה שחוקי השפיות אינם חלים בה. היום, למשל, הודיעה ישראל כי היא משעה את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו; זאת לאחר שהארגון הבינלאומי קבע בסוף השבוע – קביעה שאין עליה כל עוררין – שמה שמכונה בישראל "קבר רחל" ובפלסטין מסגד בילאל בין רבאח הוא שטח פלסטיני כבוש ושכל פעולה ישראלית חד צדדית שם היא הפרה של שורה של תקנות ואמנות. התקשורת הישראלית מיהרה לאמץ את עמדת משרד החוץ, על פיה אונסק"ו קבע שמדובר במסגד, והיום טען אותו בזיון מתמשך לדיפלומטיה הישראלית, דני איילון, שההחלטה התקבלה "ברוב האוטומטי הערבי"; היא התקבלה 44 נגד אחד, עם תריסר נמנעים. לא שמישהו בתקשורת יטרח לבדוק את העובדות ולהביא אותן. עכשיו, בקצרה, מאיימת המעצמה התרבותית הישראלית על אונסק"ו.

הסיפור של אונסק"ו מגוחך בעיקר. המצב שבו ישראל מאיימת להפסיק שיתוף פעולה בטחוני עם מדינה חשובה בגלל שבכיריה של ישראל עשויים למצוא עצמם תחת זרועו של החוק הבינלאומי שם – הם לגמרי לא לבד; הם יכולים לשאול את אוגוסטו פינושה – היא מצב שבו האליטה הישראלית מקריבה את האינטרסים של המדינה עבור האינטרסים שלה-עצמה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, בעיקר ביום שלאחר סיום הפרויקט, התקבלו שורה של תרומות, חלקן גדול למדי, בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)