לפני הרבה – הרבה יותר מדי – שנים, היה עבדכם חלק מהמחזור הראשון של מגמת התקשורת בישיבת נחלים. היינו כתריסר תלמידים, מרכז המגמה היה העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד, והמטרה היתה מוצהרת מלכתחילה: להכשיר אנשי תקשורת שיחדירו את הקול הדתי לתקשורת הישראלית. הימים היו ימי הארבה של יצחק שמיר, הימים שטרם ומיד אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה. התפיסה היתה של תקשורת עוינת, מבצר שיש להחדיר אליו סוכנים.

זה לא כל כך עבד. עד כמה שידיעתי מגעת, אני היחיד מבני המחזור שאכן עוסק, בסופו של מסלול מפותל למדי, בתקשורת. אבל כמו שאפשר להבין מהבלוג הזה, ספק אם הנוכל הוותיק שעמד בראש הישיבה, יוסף בא-גד, היה מגדיר את זה כהצלחה. לגמרי לא במקרה, אני – שוב, עד כמה שידיעתי מגעת – גם היחיד שלא המשיך את המסלול המיועד, ולא הגעתי לישיבת הסדר.

השבוע התפרסם מחקר שמעלה ששיעור קציני החי"ר שמגיע ממוסדות דתיים זינק בחדות: אם ב-1990 הוא עמד על 2.5% בלבד, עד לשיא של 31.4% – כעשרה אחוזים יותר משיעורם באוכלוסיה – באחת השנים האחרונות (הכתבה לא מציינת את השנה המדויקת). הכתבה לוותה בקריאות שבר ובחשש מהפיכה צבאית. אני מעיז לומר שזה כנראה חשש מוגזם.

מצד אחד, בהחלט נראה שיש כאן יד מכוונת: הזינוק בשיעור ההולכים לקצונה מתחיל בקרבה חשודה להסכם אוסלו, ומהיכרותי את העולם הדתי-לאומי אני כלל לא אתפלא אם שורה של רבני ישיבות תיכוניות הגיעו להכרה שקטה שיש לכבוש את הצבא כדי למנוע פינוי, וביצעו את השינוי שנראה להם מתבקש (ועל כך מיד). אליקים לבנון, מדבר בגלוי על "הפיכה אמונית" שתושג, בין השאר, על ידי השתלת מספר גדול של סוסים טרוייאנים חובשי כיפות סרוגות בדרגים הבכירים של צה"ל.

עם זאת, המידע האמפירי שבידינו אומר שאם זו היתה התוכנית, היא כנראה נכשלה. ההתנתקות היתה רוויה בסירובי פקודה, גלויים ושקטים, אבל אלו היו סירובי פקודה של חוגרים, לא קצינים. יתר על כן, רוב סירובי הפקודה מגיעים מתלמידי ישיבות הסדר או פלוגות "נח"ל חרדי" שהם בעצם נח"ל חרד"לניקי, והקצינים מגיעים מהמכינות הצבאיות.

עד לשנים האחרונות, מסלול חייו של צעיר מבית "נחשב" בציונות הדתית – שהיא בעיקרה תופעה בורגנית לעילא – היה מיועד להעביר אותו דרך חממה. הוא היה לומד בבית ספר ממלכתי דתי, נפרד מהאוכלוסיה החילונית; משם היה עובר לישיבה תיכונית (ומי שלא הצליח בכך, נחשב לכשלון והעטה חרפה על המשפחה), שהיא בעצם פנימיה; משם היה עובר לישיבת הסדר, עוד פנימיה, שבמסגרתה היה משרת בסך הכל 16 חודשים בצבא, ושלוש שנים נוספות בישיבה עצמה. את השירות הצבאי הוא היה מבצע עם החברים מהישיבה, כדי למנוע נשירה ולהשאיר אותו בתוך החממה. מאז ההפיכה השקטה שביצע הרב נריה, שתיאר יפה רכלבסקי ב"חמורו של משיח", החממה הזו – שקיימת מאז שנות החמישים – הפכה ליותר ויותר אידיאולוגית וקיצונית.

כיום, סך תלמידי ישיבות ההסדר עומד רק על כ-1,300, שהם (על פי וויקיפדיה) מעט יותר מ-20% מצעירי הכיפות הסרוגות בגיל הסדר. חלק ניכר מהאחרים מגיעים לצה"ל אחרי שנת הכנה במכינה צבאית. זהו מוסד חדש ביחס, בן 20 שנים בערך, ורשמית הוא הוקם כדי לספק מסגרת לצעירים חובשי כיפות שבזבוז עוד חמש שנים בישיבה הוא מעבר לכוחותיהם; ב-15 השנים האחרונות חל גידול ניכר במספרן. בפועל, אם יצוצו אי פעם הפרוטוקולים של מזוקני ציון שיראו שמטרה נוספת שלהן היתה ליצור קאדר של קצינים שיבצעו יום אחד פוטש אמוני, לא אופתע בכלל.

אבל ספק אם הפוטש יגיע מהקצינים הדתיים. בוגר ישיבת הסדר מגיע לצבא עם חבריו; הוא תחת משמעת כפולה, של המפקדים שלו ושל הרבנים שלו. הלחץ, הקיים גם כך בצבא, לא "לצאת מהשורות", לא לחרוג, לא לפקפק, לא לחשוב, מופעל עליו הרבה יותר. הישיבה שומרת על קשר רציף עם ההסדרניקים, והם שייכים לה גם כאשר הם מושאלים לצבא.

ההומוגניות של יחידות ההסדר לא מאפשרת להם להגיע למגע ישיר עם חלקים אחרים של החברה הישראלית. ראיתי חיילי הסדר שבאופן חריג שירתו ביחידה "רגילה", שלא יכלו להבין את נוכחותם של חיילים דרוזים, שלא לדבר על קצינים דרוזים. אנשי מכינות משרתים ביחידות רגילות, הם נאלצים להכיר שיש אנשים שחושבים אחרת מהם, ועם זה שהם כנראה בזים להם – הם חונכו, אחרי הכל, להאמין שהם אנשי אליטה, אפילו אנשי אליטה מהפכנית – הם נאלצים להסתיר את הבוז הזה. אלה מהם שהופכים לקצינים לומדים במהירות את האופן שבו פועלת הביורוקרטיה של צה"ל, מטבע הדברים הם רוצים קידום, והנאמנות שלהם מועברת באיטיות לצה"ל והרחק מהמכינה, שהופכת לזכרון רחוק, הם מאמצים את האתוס הצבאי-מיליטריסטי של "יהדות הדגמ"ח", והופכים למעין רפליקות קטנות של אליעזר שטרן. שזו לא בדיוק הצלחה גדולה מבחינה דמוקרטית, אבל מהאנשים האלה לא יצא פוטש. הם חלק מהמערכת, וכקצינים מה שחשוב להם הוא ציות.

הם עשויים להסחף בפוטש: אם יופעל עליהם לחץ כבד, למשל של יחידות שלמות שמתמרדות כנגד דרג מדיני שנתפס רופס או בוגדני, הם עשויים להשבר ולהצטרף אליו. בדיוק מהסיבה הזו צריך לפרק את ישיבות ההסדר, או למצער להפסיק את המנהג שלהן לשלוח את חייליהן לצבא כגוש אחד. את זה, אגב, הבין כבר אליעזר שטרן. אם יפרוץ מרד בצה"ל, הוא יגיע מן הקאדרים המהפכניים האלה – ודווקא משום שיש קצינים דתיים בשלל תפקידים בצבא, שהם מצד אחד אנשי קריירה ומצד שני מחזיקים באותן עמדות כמו אנשי ישיבות ההסדר בכל מה שקשור לכיבוש, הוא עשוי להיות מסוכן במיוחד.

אבל הסכנה איננה מגיעה מהקצינים הדתיים והמכינות. היא מגיעה, כמו תמיד, מהישיבות – ומגדודי הנח"ל החרדי, שמייצגים אותה בעיה עצמה, רק בפחות מעצורים. את אלה הגיע הזמן לפרק. אבל, כרגיל, ספק אם יש מישהו בישראל שיש לו את הכוח ואת האומץ.

(יוסי גורביץ)

טענה שחוזרת שוב ושוב בבלוג הזה היא שהיהדות איננה עם; היא כת דתית, שהיציאה והכניסה אליה כרוכות בטקס דתי, של גיור. לאחרונה, אני שמח להודיע, קיבל גם בית המשפט העליון את דעתי.

בתחילת אוגוסט האחרון (אני רוצה להודות לעופר מאתר Kibush.co.il על ההפניה), דחה בית המשפט העליון פה אחת את עתירתה של הניה זבידובסקי, אזרחית ישראלית ויהודיה לשעבר, לשוב ולהכיר בה כיהודיה ועל כן להעניק לה כנדרש אזרחות ישראלית. את הפסיקה אפשר לקרוא כאן (זהירות, PDF).

המקרה לא פושט: זבידובסקי גדלה כיהודיה ובסוף שנות השבעים התנצרה (היא ניסתה להכחיש זאת, ללא הועיל) כדי להנשא לאזרח גרמני. היא עברה עמו לחו"ל, ויתרה על אזרחותה הישראלית לצרכי מס, ולאחר כ-20 שנה, שבהן היתה מוכרת כחברה בכנסיות בגרמניה, חזרה לישראל משום שנישואיה כשלו. היא ביקשה לקבל מעמד של יהודיה, הביאה לצורך כך הסכמה של שני בתי דין רבניים (האחד ישראלי, השני בריטי, שבפניו גם טבלה) – וסורבה על ידי משרד הפנים. משרד הפנים קבע שמאחר והיא המירה את דתה, היא איבדה את זכותה לקבל אזרחות. מי שולט במשרד הפנים, אנחנו יודעים; ועכשיו אנחנו גם רואים שהעמדה שלו מחמירה מאלה של בתי הדין הרבניים.

שלושת השופטים התחבטו ארוכות בסוגיה הנדירה יחסית – מה מעמדו לצורך חוק השבות של יהודי שהתנצר ועכשיו הודיע שהוא חוזר בו מהמרת דתו; לרוב המומרים היה מספיק שכל להשאר מומרים – ובסופו של דבר הגיעו למסקנה שעל זבידובסקי להצהיר בפני משרד הפנים ששוב איננה בת דת אחרת. חלק מהם (רובינשטיין, חובש הכיפה בהרכב) החמירו ברמת הדרישות מזבידובסקי, אחרים הקלו, אבל כולם הגיעו לאותה המסקנה: המרת דתו של אדם מוציאה אותו מגדר יהודי, וכדי שיוכר שוב כיהודי עליו להוכיח את נאמנותו לדת היהודית. רובינשטיין, שיחסו לזבידובסקי עוין במיוחד, מביא שלל מובאות הלכתיות שאומרות שמומרים לתיאבון חשודים במיוחד, מבהיר שיש מעשים שעליהם הכלל "ישראל שחטא, ישראל הוא" לא חל, ורומז בגסות שאין לזבידוסקי חלק בעולם הבא, דבר שאני חושד שלא מטריד אותה במיוחד.

אז מה קרה פה? קרה ערבוב בין דת ולאום, זה מה שקרה. אילו היהדות היתה לאום, לאף אחד לא היה צריך להיות אכפת לאיזו אמונה תפלה סוגדת זבידובסקי, או אם אינה סוגדת לכזו כלל. מאחר והיהדות היא דת, העסק היה צריך להגמר ברמת בית הדין הרבני – ושני בתי דין רבניים, אחד מחמיר יותר (זה הלונדוני) קיבלו את זבידובסקי חזרה לחיק היהדות.

אז למה בית המשפט פוסק שהיא צריכה להוכיח את יהדותה? למה הופכים השופטים לאינקוויזיטורים, ולא מסתפקים במלאכה שעשו הרבנים? כי הציונות, משבלבלה בין דת ולאום, הפכה את המרת הדת למקבילה של בגידה בלאום. נטישת הדת היתה המבחן העליון של חוסר נאמנות ליהדות. יהודים מומרים "נשפטו מול ההיסטוריה של האומה" ונמצאו אשמים, בעוד שבסתם בית דין הם היו יוצאים, לכל היותר, בכמה מלקות.

הפסיקה איננה חדשה, למעשה: מקורה בבג"צ רופאייזן מתחילת שנות השישים, שבו ניסה האח דניאל – יהודי שהמיר את דתו לנצרות במהלך השואה והפך לנזיר – לקבל מעמד של יהודי ולכן אזרח. אין ספק שבבית דין רבני הוא היה מקבל את שלו (ובבית דין בעל סמכות כנראה גם נסקל, אבל זה סיפור אחר). אבל כשהופיע בפני בית משפט ציוני לעילא, הוא היה בוגד, ונידון ככזה.

הצורך הדוחק של שופטים לדון בפרטי אמונתה או כפירתה של זבידובסקי, הצורך לשלוף פוסקים מהמאה ה-14 כדי לדון בשאלה שבמדינה נורמלית היתה פשוטה לגמרי – מה לעשות באזרח שוויתר על אזרחותו לצרכי מס ועכשיו רוצה אותה חזרה – מעיד על האופן שבו הסתבכו הדברים עד אין קץ. חסכו מאיתנו את המראה הנלעג של שופט חילוני המהגג בהלכות תשובה ומצטט את איגרת השמד של הרמב"ם. יש להניח לרבנים לקבוע מיהו יהודי – הם הגדירו את הנושא 2,000 שנה, אין סיבה טובה להתערב עכשיו בעבודה שלהם – והניחו למדינה להגדיר מיהו אזרח. אין צורך להפוך את בית המשפט לאינקוויזיציה שעוסקת בדיני נשמות.

(יוסי גורביץ)

משרד החוץ הישראלי שלח השבוע מברקים לשגרירים ברחבי אירופה, והמריץ בהם לנסות ולקדם שוב את שדרוג היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי. מו"מ בנושא, שמטרתו מבחינת ישראל הוא הפיכתה לשותפת סחר מועדפת של האיחוד, נקטע באיבו לפני כשנה וחצי, כשסירב בנימין נתניהו להמשיך במשא ומתן עם הפלסטינים. עכשיו, חושבים במשרד החוץ, כשיש העמדת פנים של משא ומתן – פסאדה ששר החוץ ליברמן מחבל בה כמיטב יכולתו – שאם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים בדורות הקרובים, לפחות נוכל להשתמש במו"מ-דמיקולו לצרכי שדרוג מעמדה של ישראל באירופה. (יצוין אגב שההצהרה האחרונה, אליבא דאייב פוקסמן וחבר מרעיו, הופכת אותי לאנטישמי, משום שהיא מרמזת שישראל מעדיפה שלמונים על שלום. אני אחיה עם זה.)

נו. כשהחיים נותנים לך לימונים, הכן לימונצ'לו; אי אפשר להאשים את עובדי משרד החוץ, מהמשרדים האומללים ביותר בממשלה. הם מנסים לעשות את תפקידם ולהוציא את ישראל במינימום נזק מעידן ליברמן. אלא ש…

הידיעה על תכניות השדרוג של משרד החוץ התפרסמה ב"הארץ", ליל אמש (א', ה-12 בספטמבר). מוקדם יותר, פרסם "הארץ" ידיעה על כך שישראל סירבה לביקורה של משלחת של חמישה משרי החוץ של האיחוד האירופי.

רשמית, הסיבה לסירוב היתה לוח זמנים צפוף וקרבה לערב יום כיפור. בפועל, הודה "פקיד בכיר" שהסיבה היתה שהיה ברור שהאירופים יעלו לסדר היום את הצורך בהמשך הקפאת הבניה בגדה המערבית. ישראל של נתניהו, ומשרד החוץ של ליברמן, צריכים את הדרישה הזו כמו חור בראש. אז שרי החוץ של האיחוד לא יוכלו לקפוץ לביקור.

שתי ידיעות, הפרש של 14 שעות. מישהו במשרד החוץ כנראה חושב ששרי החוץ של האיחוד האירופי מטומטמים: שהם לא יודעים מה משמעה של דחיה "בגלל לו"ז דחוף". ושהם לא רק מטומטמים, אלא גם פראיירים: שאחרי שהם יספגו דחיה כזו, הם גם יטרחו ללכת ולשדרג את מעמדה של ישראל באירופה, רק בגלל שנתניהו הסכים להזדמנות צילום עם עבאס.

יכול להיות שזה המקסימום שאפשר לעשות במשרד החוץ כשליברמן הוא השר. צריך לקוות מאד שזו לא הדיפלומטיה הישראלית במיטבה. ויש לקוות שהדיפלומטים האירופאים יבינו את הרמז, ויודיעו בעדינות שהם יהיו עסוקים מכדי לבקר את ליברמן בעתיד הקרוב, משום שהם צריכים להתווכח עם הקהל בארצם, שבמקום להרחיב את הסחר עם ישראל מעדיף דווקא להחרים אותו.

לא שהם תומכים בחרם, חס וחלילה, הם אנשים מיושבים; אבל יש מי שכן, ככה שבינתיים – עד שישראל לא תודיע רשמית אם היא נסוגה מהשטחים שכבשה – אין מה לדבר על שדרוג היחסים. ישראל מבינה רק כוח; היא כבר הסכימה לסמן את התוצרת המיוצרת בשטחים ככזו, כי האירופים איימו להחרים את כל התוצרת הישראלית אם זה לא יקרה (כן, נחמה, משרד התמ"ת הישראלי הסכים להחרים את אריאל). הגיע הזמן שהאיחוד האירופי יודיע לה שהוא מודע לכך שהזרזוף הזה עליו מלשכת ליברמן הוא לא גשם.

הודעה מנהלתית: לבקשתם של כמה קוראים, נוספה לבלוג אפשרות רישום לקבלת עדכון על פוסטים במייל, מתחת לבאנר על גירוש הילדים. אני רוצה להודות לאיתמר שאלתיאל, שטיפל בכך.

(יוסי גורביץ)

"הארץ" פרסם היום (א') כתבה שנושאה היה אנטישמיות בספרד, שכותרתו היא "שליש מאזרחי ספרד מחזיקים בדעות שליליות על יהודים". בקטן צוין שעורכי הסקר, גוף שהוקם בין השאר על ידי משרד החוץ הספרדי ושנקרא Casa Sefarad-Israel (CSI), הגיעו למסקנה שהסיבות לעליה באנטישמיות הספרדית נובעות בעיקרן ממדיניותה של מדינת ישראל, ספציפית המתקפה בעזה והמלחמה בלבנון (הסקר נערך לפני המשט; יהיה מעניין לברר אם תוצאות המתקפה הכושלת ההיא אכן הגבירו את "האנטישמיות").

כמה אנטישמיות יש בספרד? על פי הנתונים של CSI, כפי שהופצו, לכ-34.6% מהספרדים יש "דעות שליליות" על יהודים, ול-46% "דעות חיוביות". מה זה אומר? לא ממש ברור. הליגה נגד השמצה, בדו"ח שהוציאה על אנטישמיות בספרד ב-2009, הציגה את הנתונים המפוקפקים הרגילים שלה (השוואה בין מדיניותה של ישראל בעזה ובין הגטאות הנאציים נחשבת שם לאנטישמיות, טענה שכנראה הופכת גם את ראש ממשלת בריטניה קאמרון ל"אנטישמי"), אבל נאלצה בחוסר רצון להודות שאשר לאירועים אנטישמיים, היא מצאה רק שלושה מהם במהלך 2009: שניים מהם, גם לדבריה-שלה, קשורים יותר למדיניותה של ישראל מאשר לאנטישמיות קלאסית. בספרד חיים כ-40 מיליוני תושבים. אם 34.6% מהם אכן אנטישמיים, יבול ההתקפות שלהם אומר שאנטישמיות היא כנראה משהו לא מסוכן.

(יצוין שבאופן משעשע, הליגה גם מציינת את העובדה שרק ל-18% מהספרדים היתה ב-2005 "דעה חיובית מאד" על יהודים כהוכחה לאנטישמיות, למרות שב-2002 רק 2% מהם החזיקו בדעה הזו. מסתבר שכשאייב פוקסמן רוצה, גם עליה של 900% בפילושמיות מעידה על אנטישמיות).

השגרירות הישראלית בספרד, מטבע הדברים, ממש לא אהבה את המסקנה שמדיניותה של של ישראל אחראית לעליה באנטישמיות, ולקחה אותה הרבה יותר ברצינות מהכתבה ב"הארץ". מעבר לטענה שהיתה אנטישמיות בספרד גם קודם להקמת מדינת ישראל (מה שנתון; כולם מדברים על האינקוויזיציה, אני חושב שחוקי ה-Limpieza de sangre הם הוכחה טובה הרבה יותר), ומעבר לטענה שמפלגות ספרדיות והתקשורת הספרדית מושפעות יתר על המידה מארגונים פרו-פלסטיניים, טוענת השגרירות שמדובר ב"בורות ובלבול בין ישראל והיהודים בקרב חלקים גדולים של האוכלוסיה הספרדית".

ועל זה כבר נאמר, אני חושבת שהגברת מוחה יותר מדי. מה זאת אומרת, בלבול? איך נוצר הבלבול הזה? מה המקור שלו? האם יכולה להיות אפשרות שמקור הבלבול הוא במדיניות מכוונת של ממשלת ישראל? מדיניות שהתבטאה, למשל, בקריאותיהם של אריאל שרון ובכירים אחרים בישראל ליהודים להגר אליה? אולי מקור הבלבול הוא במדיניותה הקבועה של ישראל, לדחוף את אפה לענייניהם של יהודים במדינות זרות – כמו, למשל, הנטיה הקבועה של ממשלת ישראל לגנות אנטישמיות במדינות אחרות, כפי שהדגימה ההיסטריה של ממשלת ישראל בפרשת השלט הגנוב באושוויץ.

ישראל הוקמה לא מעט בשל העובדה שמנהיגי התנועה הציונית הצליחו לשכנע מדינאים זרים, גם כאשר היה מדובר בשקר גס, שהם מייצגים את העם היהודי כולו. מנהיגים ציונים כמו מנחם אוסישקטין לא היססו גם לפרוט על תפיסות נוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון" לקידום מטרותיהם. נחום גולדמן הסתובב שנים בעולם עם תואר ריק מתוכן של "נשיא הקונגרס היהודי העולמי", ששיחק יפה על התחושות הללו. הדגל הישראלי מכיל סמל יהודי מובהק, ומדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית.

במשך דורות, פמפמו לנו את הטענה שהקמתה של ישראל פותרת את "הבעיה היהודית", ושכל פתרון אחר סופו בכשלון מוחלט. עכשיו אנחנו רואים כיצד ישראל לא רק שלא פתרה שום "בעיה יהודית", אלא היא בעצם הופכת לבעייתם של יהודים: היא האחראית, כמעט לבדה, ליצירתה של אגדה אנטישמית על "נאמנות כפולה". האגדה הזו צמחה לא מעט בשל נטייתה של ישראל להשתמש בסוכנים יהודים: ג'ונתן פולארד הוא המוכר מהם כיום, אבל דור לפני פולארד היו משה מרזוק ושמואל עזר ("קדושי קהיר", כפי שהם מוכרים כיום, בשל הוצאתם להורג) ושאר חברי חוליית הטרור היהודית שהפעילה ישראל במצרים במה שכונה "עסק הביש".

יש להניח שהשימוש בסוכנים יהודים לווה לעיתים – ודאי בארצות המזרח – בתפיסה צינית שאם לכידתם תעורר אנטישמיות – מה טוב. הציונות היא טפיל המתקיים על אנטישמיות; בלעדי אנטישמיות, אין לה קיום. רק צריך לראות באיזו שקיקה כותבים כאן על אירועים אנטישמיים ואנטישמיים למחצה; אולי עכשיו כל היהודים בעולם – אלה שנהנים מהחיים הטובים – יבינו שצדקנו לאורך כל הדרך. במקרה של פולארד, העסק השתבש והביא לפניית המנהיגות היהודית נגד ישראל; במקרה של הפעילים הציונים שביצעו פיגועים בבגדאד בשנות החמישים, זה דווקא הצליח.

אדם שהיה מחזיק בתיאוריות קונספירציה היה אומר שככל שיהיה ליהודים מחוץ לישראל יותר טוב, כך הם יתרחקו מישראל. זה המהלך ההיסטורי: קבלתם של יהודים מובילה לנטישת היהדות. על כן יש לישראל אינטרס מובהק בעידודה של אנטישמיות: זו גורמת לפרץ לאומנות יהודי – הגיוני לגמרי, בהתחשב – שהפתרון המתבקש שלו הוא הגירה לישראל, מה שיעלה את מספר היהודים בארץ ואת מספר המתגייסים הכשרים לשורות צה"ל.

בהינתן שישראל לא מסוגלת לארגן רכבת תחתית במשך יותר מ-70 שנה (כפי שציין באכזבה כבר אלתרמן), התפיסה שלמעלה לוקה בשני הכשלים הקלאסיים של תיאוריות קונספירציה: ייחוס אירועים לזדון מכוון ולא לטמטום, וייחוס אומניפוטנטיות לקושרים. לישראל לא באמת אכפת מיהודי העולם. את מלחמותיה ומבצעיה היא מתכננת בלי להשקיע מחשבה במה שהללו יעוללו להם, שאינם צד בלחימה.

וזה לגיטימי לגמרי: יהודי העולם אינם אזרחים ישראלים. אבל אם זה המצב, ישראל צריכה להפסיק לסכן אותם. היא צריכה לומר שאין קשר בינה ובין יהודים המתגוררים מחוץ לגבולותיה, שאין לה כל תביעות כלפי יהודים אלו, שהיא לא מתיימרת לייצג אותם ושהיא לא מצפה מהם שיזדהו איתה או יעלו לה תרומות, ובהתאם היא מפסיקה לתת להם זכויות יתר – כמו אזרחות אוטומטית ברגע שיעלה הרצון מלפניהם.

אבל מהלך כזה יקרב את ישראל באופן מסוכן למצב של מדינת לאום מן השורה, ל"מדינת כל אזרחיה" – היכולת של כל שמנדריק מברוקלין לקבל בהבל פה אזרחות ומעמד העולה על זה של פלסטיני ישראלי שמשפחתו יושבת כאן דורות היא מרכיב מרכזי בהיותה של ישראל מדינה מפלה. הוא גם יאלץ את המוסדות הציונים לוותר על הפנטזיה של הגירה יהודית מסיבית מן המערב, שתשמש כנשק יום הדין במלחמת הדמוגרפיה. על כן זה לא יקרה – והמדינה שהקמתה היתה אמורה לפתור את בעיותיהם של יהודי העולם תמשיך להיות אחת העילות הבולטות לאנטישמיות.

(יוסי גורביץ)

המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".

ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.

גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.

אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?

ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.

ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.

* * * * *

תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"

הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.

יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.

ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.

אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.

לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.

שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.

(יוסי גורביץ)

אשכנזי, הביתה: קצת קשה לעשות את זה, זה דורש חריקת שיניים, אבל צריך להודות שאהוד ברק, כאשר הורה על חקירה של פרשת מסמך אשכנזי – שם מדויק הרבה יותר מאשר "מסמך גלנט" – צדק מאד. גם אם היועמ"ש הקפיא את החקירה.

בכלל, כל הפרשה הציגה את הכת הצבאית השלטת באור מביך מהמקובל. אז מה היה לנו: קצין מודיעין מצטיין שהוא גם נוכל שמודח מצה"ל, אבל שומר על קשרים עם לשכת הרמטכ"ל, ויודע איך להחניף לו באמצעות מסמכים מזויפים שאומרים לו בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע; ראש לשכת רמטכ"ל שמניח למסמך על קנוניה כנגד הבוס שלו וקצינים בכירים אחרים לצאת מהצבא, ומנסה להעמיד פנים שהוא לא יודע למה המסמך הוצא (אותו ראש לשכה, אגב, שבמשמרתו התרחשה הפרשה המוזרה ההיא, של האקדח שנגנב והוחזר, פרשה שהורדה בזריזות מסדר היום); מקורבים במילואים, שיודעים שמה שהרמטכ"ל צריך הוא הדלפה של המסמך, ומדליפים; רמטכ"ל מכהן שמחזיק את המסמך שאומר שפקוד שלו חותר לתפוס את תפקידו בשקט במשך ארבעה חודשים, ולא מדבר לא עם הפקוד, לא עם הבוס הישיר שלו, ולא עם ראש הממשלה – והכי חשוב, לא מנסה בכלל לערב את רשויות החוק (הוא טען שכן, ונאלץ לחזור בו תוך פחות מיממה; עוד פרשה שהושכחה); רמטכ"ל מיועד שמחקה את משה דיין ושודד אדמות ציבור עוד לפני שזכה בתואר הנכסף; לשכות עמוסות קצינים מיותרים, מלחכי פנכה, שעיקר תפקידם לבחוש בקדרות שונות עבור הבוס, שעתידם תלוי בעתידו – תמונה שהיתה מצמררת גם גנרל אוסטרו-הונגרי.

ככה זה נראה. חשוב מכל: ככה זה נראה תמיד. החצר של דיין לא היתה שונה בהרבה מחצרו של אשכנזי, והווסאלים של בנימין "עסק הביש" ג'יבלי, ראש אמ"ן בשנות החמישים, ידעו כבר אז את רזי זיוף המסמכים. אז היתה צנזורה ותרבות של שתיקה, היום היא כבר לא קיימת. היום כבר כולם יודעים כיצד מעבירים בכירי צה"ל את זמנם.

הנקודה הקריטית היא העובדה שאשכנזי החזיק את המסמך כל כך הרבה זמן מבלי להעביר אותו לרשויות, אבל הראה אותו לכל זב ומצורע בלשכה; אחר כך גם הניח לו לדלוף, באופן שהיה מיועד לפגוע בגלנט ובברק; ואחר כך שיחק אותה מופתע במשך שבוע, כאילו לא ידע במה מדובר, עד שהעקבות הובילו חזרה ללשכתו והוא נאלץ להגיב. התגובה הראשונה שלו, נזכיר, היתה שקר: שהוא פנה לפצ"ר. הוא נאלץ לחזור בו מהשקר הזה אחרי שהפצ"ר הכחיש בתוקף. התנהלות כזו מסריחה מקנוניה, ולא משנה כל כך אם זו קנוניה שבוצעה על ידי עובדי לשכתו של אשכנזי מבלי שהוא יתן להם הנחיות מדויקות; הוא אחראי להם. גם העובדה שהמדליפים פעלו כי חשבו שבכך הם מסייעים לו אומרת דרשני. אשכנזי אחראי גם על האווירה בלשכתו, וזו היתה מורעלת.

אשכנזי הוא פקיד ממונה. אהוד ברק, למרבה האסון, הוא השר ונבחר הציבור. אבל, אף שהוא כנראה האדם המאוס ביותר בציבוריות הישראלית – במידה ניכרת של צדק – הוא עדיין השר ונבחר הציבור. קצינים, בכירים ככל שיהיו, שקושרים כנגד השר שלהם, צריכים להיות מודחים, רצוי באופן פומבי ומשפיל.

לא שהאופן שבו פעל ברק למינויו של גלנט היה ראוי; וגלנט כבר מתחיל לטעום את המגיע לו, כשלראשונה בהרבה מאד זמן – למעשה, אני לא זוכר תקדים – שר, מיכאל איתן הישר מאד, הצביע כנגד מינויו ואף הודיע על כך בפומבי. אבל מעשים לא ראויים של ברק לא צריכים להסיח את דעתנו מהעובדה שהפיקוד של צה"ל מתנהל באופן מבהיל כמו חונטה. לכדי מרד הם עוד לא הגיעו, אבל לכדי קשר נגד הבכירים מהם – הגיעו גם הגיעו.

מה קורה בפרקליטות: משהו משונה קרה היום בבג"צ. נציגת הפרקליטות, יוכי גינסין, הודיעה שמבחינת משרד המשפטים, כל הגיורים שמבצע צה"ל אינם בתוקף, משום שהם אינם מתבצעים על ידי דיינים מוסמכים אלא על ידי רבנים צבאיים.

התוצאה היתה מחול תרנגולת ערופה משעשע למדי בקרב חובשי כיפות לא-חרדיים למיניהם, שזעקו שבהבל פה בוטלו אלפי גיורים. כמי שלא אכפת לו אם אדם גויר או לא, זה בעיקר מצחיק. לפחות במחשבה ראשונה.

במחשבה שניה, זה משונה עד מטריד. הפרקליטות אימצה למעשה עמדה שהיא קיצונית יותר מזו של הרבנות הראשית; זו גילתה שיש לה רבני ערים בעייתיים בנושאי גיור והיא מתכוונת להקים בתי דין שיעקפו אותם, כי כידוע ממשרת רב משחרר רק המוות. והנה באה הפרקליטות, ומתיישרת לצד קיצוני הרבנים החרדים. וכמובן, אמירתה של גינסין תשמש כתחמושת בידי קיצוני הרבנים. היא, ומי ששלח אותה, ודאי ידע זאת.

אז מה קורה פה? נזכיר שזו הפעם השניה בתוך ארבעה ימים, שבה נציגי הפרקליטות מאמצים, אחד לאחד, את עמדתם של הרבנים החרדים. בפעם שעברה, הם קיבלו עליהם את ההיסטוריוגרפיה החרדית, שבמרכזה עומד המאבק נגד ההשכלה, והפכו אותה לעמדת המדינה. צריך לתהות – צריך לברר, אם יש אפשרות להשיג מסמכים כאלה – עד כמה עומד מאחורי ההחלטה יעקב נאמן, שכבר התחייב בפומבי להשכנת חוק ההלכה בישראל.

גם זה יהיה משונה, כי לפני כעשור עמד נאמן בראש ועדה שניסתה להביא לליברליזציה מסוימת בתנאי הגיור; אבל קשה מאד להאמין שהפרקליטות אימצה עמדה שהיא בו זמנית קיצונית מזו של הרבנים הראשיים ומנוגדת לעמדתו של שר המשפטים. מצד שלישי, נאמן עמד בשעתו על העקרון שכל גיור בישראל יתבצע בבית דין רבני, ורבנים צבאיים אינם דיינים. צריך עיון.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך גדעון סער – שהוא חלק מקואליציה נסתרת למחצה של רדיקלים ימניים, שמזינים אלה את אלה – פתח עוד שלב במלחמה נגד לימודי האזרחות. יד ימינו, צבי צמרת, הורה להעביר את רוב התקציבים המיועדים לחינוך מוגבר באזרחות ללימודי יהדות. רק שליש מבתי הספר שיבקשו תקציב ללימודי אזרחות מורחבים גם יקבלו אותו.

לימודי האזרחות נחשבים לדבר מאיים על הרוב היהודי-פולקיסטי. הם מזכירים שבמדינה מודרנית, יש חשיבות לאזרחותך, לא לקבוצה הדתית שממנה אתה בא. הם מתעקשים באופן מעיק לדבר על תפיסות של שוויון, ומתקרבים קרבה מסוכנת לתפיסה של מדינת כל אזרחיה. הם מדגישים את המתח בין שני הקטבים של "יהודית ודמוקרטית". והנה, מוכיח לנו שוב שר חינוך מן הימין שהשניים אינם דרים בכפיפה אחת: או יהודית, או דמוקרטית. ועכשיו אנחנו יודעים מה עמדת הממשלה בנושא.

הממשלה איננה רוצה אזרחים טובים; יצורים שכאלה, אבוי, עוד עשויים לטעון שעל ישראל להתנהל על פי מסמכי היסוד שלה ו"לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… לקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  להבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ואת העקרונות האלה, כזכור, דחתה ממשלת נתניהו בתחילת השנה.

לא, הממשלה רוצה יהודים טובים. כאלה שברור להם שהם "בני מלך", אבל בו זמנית אכולים רגשות אשמה כלפי היהודים הטובים באמת, אלה המקיימים את ההלכה, כאלה שעליונותם נובעת מהרחם שממנו באו.

מרבים לדבר על סכנת הפאשיזם העולה עלינו; אבל זה, כפי שכבר נכתב, איננו פאשיזם. זהו פולקיזם. משמעו שהמדינה לא מנסה לטפח אזרחים הנאמנים לה; היא רוצה יהודים טובים. ההחלטה הזו אומרת כל מה שצריך לומר על מקומם של האזרחים הלא יהודים במדינה האידיאלית של צמרת, סער, ואנשי "אם תרצו".

סער ושות' לא התחילו את ההתנכלות ללימודי האזרחות; בימיה של לימור לבנת, קומיסרית התרבות הנוכחית, ההתנכלות היתה שיטתית. היא אפילו ניסתה לבטל את בחינות הבגרות באזרחות. אז עדיין קמה זעקה. היום, כבר בכלל לא בטוח. כבר לא ברור מי צריך בעצם את המקצוע הזה, שהפך למקצוע של שמאלנים. צמרת לא אוהב את תכנית הלימודים: היא מציירת את ישראל באופן שלילי. יותר מדי ביקורת על המדינה. התלמידים צריכים לחשוב, כמו שמציע שירם של הבילויים, שנפלא פה. אסור, למשל, אסור לדבר על אפליית הערבים – אפליה שקיומה תועד בוועדת חקירה רשמית, ועדת אור. התלמידים לא אמורים לדעת עליה. זה יפריע לתפיסת עולמם, יגרום להם דיסוננס קוגניטיבי. ממילא הם לא בדיוק סגורים על השאלה למה יש בעצם אזרחים ערבים. מוטב לחסוך מהם מלהעסיק את מוחם הפעוט בשאלות טורדות מנוחה. כך, כשנגיע לשלב שבו נאלץ – לצורך הגנה עצמית, כמובן – לשלול את זכויותיהם של האזרחים הערבים, יהיו הרבה פחות אזרחים (סליחה, יהודים) שיבינו למה יש להם אזרחות מלכתחילה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית א’: בשבוע האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שישי האחרון התארחתי בתכניתן של חנה בית הלחמי ואסתי סגל, “במחשבה שניה”. אפשר להאזין לה כאן. תמונות ותיאורים אפשר לראות בבלוג של חנה בית הלחמי, פה.

(יוסי גורביץ)

הצעה צנועה: במשרד המשפטים שוקלים הצעת חוק מהפכנית, "חוק חיסיון חומר מודיעיני והגדרת חומר חקירה" שמה, שמיועדת לצמצם את העברת חומר החקירה לידי נאשמים. כפי שהדברים עומדים כעת, כאשר מוגש כתב אישום כנגד אדם, הוא זכאי לקבל את כל החומר נגדו, כדי שיוכל להתגונן.

הצעת החוק החדשה מצמצמת משמעותית את היכולת הזו. מעתה, הנאשם יקבל לרשותו רק את החומר שמשמש את הפרקליטות בכתב האישום הספציפי נגדו; חומר אחר שיש ברשותה כנגדו – למשל, חומר מחקירות קודמות שהובילו לחקירה הנוכחית – לא יועבר לידי הנאשם, למרות שהמידע שם עשוי לסייע להגנתו.

הצעת החוק נכנסת לטריטוריות קפקאיות, כאשר היא קובעת שנאשם לא יהיה זכאי, כפי שהמצב כעת, לקבל את החומר המודיעיני ששימש נגדו. כדי לעשות זאת, הוא יצטרך להוכיח שהחומר המודיעיני רלוונטי להגנה שלו. כלומר, אדם שלא יודע שנאסף נגדו חומר מודיעיני, ולא יודע מהי מהותו של אותו חומר, יצטרך לנמק מדוע הוא צריך לקבל חומר שבכלל לא ידוע אם הוא קיים. יוסף ק. היה מהנהן.

ואם זה לא היה מספיק, אז מגיע הסעיף הבל יאמן הבא: "המשטרה מבקשת להוריד מעליה את החובה לקיים חקירה מעמיקה ולטרוח להשיג עבור ההגנה ובית המשפט מידע נוסף וחיוני שהיא לא מצאה צורך לקבלו במסגרת החקירה הראשונית שנעשתה לפי צרכיה שלה." ההדגשות שלי. המשטרה, בקיצור, לא רוצה שיאלצו אותה לחשוב מחוץ למסגרת החקירה הראשונית שלה. תבינו אותה, קשה לה.

כנראה שבפרקליטות לא מרוצים מהמצב הנוכחי, שבו אחד מכל אלף נאשמים מצליח לחמוק ממלתעותיה, והיא עושה הכל כדי להגיע למאה אחוזי הרשעה. נזכיר שהפרקליטות היא זו שבשורה של מקרים לאחרונה כרסמה משמעותית בזכויות הנאשם, כאשר הגישה בקשה אחרי בקשה למניעת פגישה בין עורכי דין ובין עצורים – שלפחות במקרה של חיים פרלמן התברר כי לא היה לבקשה כזו כל בסיס. נזכיר גם את המנהג המגונה של הצגה, במקרים של חשד לעבירות בטחון, של "חומר סודי".

אז הנה הצעה צנועה לפרקליטות: מספיק עם החצי קפה חצי תה הזה. הראו עמוד שדרה: העבירו חוק חדש – אפשר לקרוא לו "חוק ייעול וזירוז ההליך המשפטי" – שפשוט יבטל את מערכת המשפט הפלילית. הו, השאירו את בתי המשפט, עם שופט או שניים וחותמת גומי, אבל בטלו את כל השאר. בלי עורכי דין, בלי דיונים מעיקים, בלי כל בזבוז הזמן, הכסף והתסכול כאשר הטרף נמלט. השופט יהיה שם, כמובן, כדי שאפשר יהיה להודיע לטריבונלים בינלאומיים שיש אצלנו "פיקוח משפטי".

סביר להניח שרוב העצורים לא ירגישו בהבדל.

מדינת ישראל נ. השכלה: הפרקליטות הגישה היום תשובה שאין להגדיר אותה אלא כמחפירה לבית המשפט העליון, בעתירה שמבקשת לבטל את החוק שפוטר את תלמידי "הישיבות הקטנות" מלימודי ליבה.

הפרקליטות טוענת שאין כל צורך בלימודי ליבה לתלמידי הישיבות הקטנות – 23,280 מהם – משום שהן "לוז החיים הייחודי של החברה החרדית" מזה 200 שנה, וכי משום שהישיבה משמשת כ"טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה". כלומר, וזה מדהים – מדהים כמעט כמו העובדה שאלי ישי מאמין שהמרת דת גורמת לשינוי פיזיולוגי – בפרקליטות הפנימו את העמדה האידיאולוגית של רבני החרדים עצמם.

מדינת ישראל טוענת, רשמית, שמודרניות והשכלה הם משהו שצריך להגן מפניו, לפחות על חלק מהתלמידים. בהמשך היא תסתור את עצמה ותטען שהחוק איננו פוגע בכבוד האדם ובזכות לחינוך. החליטו, רבותי: זכות לחינוך, או הגנה מהשכלה? השניים אינם דרים בכפיפה אחת.

מעבר לפלצות שהוא מעורר, יש לא מעט רשעות בטיעון הזה. עומד לו פרקליט מלומד, מצויד במיטב ההשכלה שיכלה מדינת ישראל להעניק לו, וביוקרה הנובעת ממנה, ובאמצעות אותה השכלה עצמה הוא מנסה לשלול את זכותם של אחרים – 23,280 אחרים, שלא נשאלו לדעתם – לזכות יום אחד ביוקרה שהוא נהנה ממנה. הוא עומד על זכותם לחיות בעוני מנוול, על זכותם לבזבז חייהם על תפלות מנוונת, על זכותם לצמצם את דעתם, על זכותם להמשיך ולהיות אסיריהם של ראשי הישיבות, על זכותם שלא לצאת מחושך לאור.

הפרקליט מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מנסה לאחז את עיני בית המשפט – שיותר ויותר מתחוור כחכם לא הרבה יותר ממלאך המוות במסורת היהודית; כל כך קל לרמותו – ואומר לו שאין סיבה לקבל את העתירה, כי ממילא יש הצעת חוק פרטית בכנסת בנושא. צחוק מר: מי לא יודע מה גורלן של הצעות חוק פרטיות, כאשר הקואליציה מתנגדת להן?

מותר גם לתהות אם תשובה כזו מצד הפרקליטות היתה מוגשת, אם שר המשפטים היה אדם שאיננו חובש כיפה – נניח, טומי לפיד. אני מניח שהעובדה שהיא מגיעה בימיו של יעקב "יש להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל" נאמן איננה בהכרח מקרית.

(יוסי גורביץ)