להעביר לכסא ילדים: דני איילון ארגן לפני כמה ימים משבר דיפלומטי בין ישראל והפלסטינים, במה שנראה יותר ויותר כמו נסיון לרסק את השיחות בין הצדדים – שיחות שהבוס שלו כבר הודיע שאין בהן טעם.

איילון פרץ בקול תרועה לתודעה הישראלית לפני חמש שנים בצעד בלתי דיפלומטי להפליא, כשהאשים את הבוס שלו דאז, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום ואשתו, ג'ודי ניר-מוזס-שלום, בכך שהביאו לפיטוריו של אחד מעוזריו משום שהלה לא הצליח לארגן פגישה בין מדונה ובין אשת חיקו הנצחית של שלום.

בשנים שחלפו מאז הוא די נשכח, כמסתבר בצדק. עם מינויו לסגן שר החוץ היה מי שציפה שהדיפלומט המקצועי איילון ירסן את שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות הרפובליקה – גרוע אף מסילבן – איווט ליברמן. אם היו ציפיות כאלה, הן התבדו בתקרית "הכסא הנמוך" המפורסמת, שלאחריה היתה לאיילון החוצפה להאשים את התקשורת על כך שהיא לא שיתפה איתו פעולה ושידרה את הנחיות ההשפלה שלו, שכמסתבר איילון חשב שלא ישודרו.

בליל שלישי, האכילו מקורבי איילון את התקשורת הישראלית בלוקש עסיסי במיוחד: הם טענו שראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פייאד, נטש בזעם פגישה עם איילון לאחר שהלז דרש להכניס מפייאד להסכים לנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". לטענת איילון וחבר מרעיו, הדבר מוכיח שהפלסטינים לא מעוניינים באמת בפתרון שתי המדינות.

דא עקא, שמה שאיילון ומקורביו ניסו לטשטש היה שהם דרשו את שינוי הנוסח של ההצהרה המשותפת. היא מדברת זה שנים על "פתרון שתי המדינות", The Two States Solution. הנסיון של איילון להגניב פנימה את "שתי מדינות לשני עמים" – עמדה, נזכיר, שאיננה מקובלת על המפלגה שלו – היה מיועד לדחוף בדלת האחורית את הדרישה הישראלית להכרה פלסטינית בהיותה של ישראל "מדינת העם היהודי".

המהלך של איילון היה כל כך חריג – גם שינוי הנוסח, גם הבליץ התקשורתי בישראל – שמשרד החוץ הנורווגי, שנציגיו נכחו בשיחות, נקט גם הוא בלשון חריגה והודיע שאיילון "משבש ומסלף עובדות". עכשיו צריך להחליט למי להאמין. בהתחשב ברקורד של איילון, בהתחשב בזהות הבוס שלו, ובהתחשב בכך שהתגובה של אנשיו להודעת משרד החוץ הנורווגי היתה "הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. עד עכשיו אין הצהרה משותפת, בוטלה מסיבת עיתונאים משותפת ולא הוסכם על תמונה משותפת. העובדות מדברות בעד עצמן. כל אחד יכול להסביר אותן איך שהוא רוצה", זה לא מסובך כל כך.

איזו ממשלה שולחת חבלן סדרתי כמו איילון לנהל מו"מ עם הפלסטינים? ממשלה שמחפשת תירוצים לכשלונם.

להגיע עם כותונת כפיה: ביום שני הכריז שר הבטחון, אהוד ברק, כי "ההיסטוריה תשפוט את הממשל האמריקני אם איראן תהיה גרעינית בתקופת כהונתו", ואם זה לא היה מספיק להעלות את הסעיף לממשל אובמה, אז ברק הקפיד לומר את הדברים לרשת פוקס ניוז, אויבת מוצהרת של הממשל.

כזו תקרית דיפלומטית גם דני איילון היה מתקשה לבשל. מה עובר על ברק? לכאורה, הוא הגיב על ההצהרה של הנשיא אובמה, על פיה תקיפה על מתקני הגרעין האיראניים מצד ישראל "איננה פתרון אידיאלי". כלומר, מתקבל מאד הרושם שאובמה, שלא רוצה שישראל תגרור אותו למלחמה שלישית בעולם המוסלמי בזמן שהוא מנסה לסיים את שתי המלחמות הקיימות, הטיל וטו על תקיפה ישראלית באיראן. אובמה גם שדעך את סכנת הפצצה הגרעינית האיראנית ל"בעיה אמיתית", כלומר משהו מאד לא סימפטי, אבל שאפשר לחיות איתו.

למה דווקא ברק הגיב על כך? בפעם האחרונה שבדקתי, יש בישראל ראש ממשלה, וראשי ממשלה נוטים בעקביות להפוך את היחסים עם ארה"ב לנחלתם הפרטית. ולמה הוא הגיב כך? הרי זה הורס חודשים של תעמולה שקדנית שמנסה להציג את ברק כ"מבוגר האחראי" של ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי.

ניחוש: כנראה שקפץ לברק האהוד. ההתקפה הארסית של אולמרט על ברק, חשיפת ערוותו של "מר בטחון" – אולי השירות החשוב ביותר שעשה אולמרט לישראל – הצריכה תגובה, כזו שתזכיר לכל הישראלים מי הגבר-גבר שעומד בינם ובין פצצה גרעינית, כזה שלא מפחד להעמיד את הנשיא האמריקני במקומו.

אז ברק תקף את ממשל אובמה במגרש הביתי של האויבים שלו. אמנם, זה מהלך שמיועד לקדם את שרידי הקריירה של ברק על חשבון יחסיה של ישראל עם בעלת הברית העיקרית שלה; אבל קידום עצמי על חשבון האינטרסים של ישראל, כפי שלמדנו לאחרונה, הוא נוהל קבוע אצל אהוד ברק. הגיע הזמן לשחרר אותנו מעולו.

(יוסי גורביץ)