לפני כחודשיים, כשהתפוצץ הסיפור של הבקשה של פעילי שייח' ג'ראח ממפגינות השמאל להגיע "בלבוש צנוע", התחילו להסתובב גם סיפורים על הטרדה מינית של מפגינות. לאף אחד לא היו הוכחות, או ליתר דיוק עדות של מוטרדת שהסכימה להיחשף, מה שיצר קושי בכתיבה על הנושא. העובדה שנערך קורס התגוננות מפני הטרדה מינית, מצד שני – עובדה שהתפרסמה כבר אז – אמרה שהתופעה רחבה יחסית. הפעילים במקום המשיכו להכחיש בעקשנות שיש בעיה כלשהי.

אתמול התפוצצה כל הפרשה ברעש גדול, כשעו"ד רוני אלוני סבודניק פרסמה מאמר – רצוף שגיאות, אומרים, ובעליל כתוב על פי אסכולת בן דרור ימיני – ב"מחלקה ראשונה" של יואב יצחק. היא אולי לא דייקה בכל הפרטים – ובהתחשב בקשר השתיקה, שמתאר היטב נמרוד אבישר, קשה להאשים אותה בשל כך – אבל התמונה הכללית שהיא ציירה היתה מדויקת. התוצאה היתה קמפיין השתקה מהיר ומטומטם.

חנה בית הלחמי, שכתבה על הנושא בעבר, הופתעה לקבל טלפון שהיה על סף האיומים מפעיל של סולידריות בשייח' ג'ראח, אבנר ענבר. אליבא דענבר, שמה של בית הלחמי עלה בדיונים פנימיים של הפעילים כ"מי שכותבת על הנושא". במקביל, מדווחת בית הלחמי שהופצו פרטי הקשר של יואב יצחק תוך קריאה לפעילים "להתחיל להפציץ". כלומר, יש לנו גרסה מוקטנת של רוטר. נהדר.

ליהי רוטשילד וסילאן דלאל כתבו פוסט מתחמק, שנמרוד אבישר קרע כבר לגזרים. נקודה שהן העלו, ושחזרה עליה גם טל שפירו בכתבתו של רחביה ברמן, היא שהפעילים מנסים לסגור מקרים כאלה בשתיקה, מה שהם מכנים "בתוך הקהילה".

זו הנקודה שאני רוצה להתמקד בה. ראשית, שפירו אומרת ש"אנחנו אנרכיסטים. באמת מפתיע מישהו שאנחנו בוחרים לנקוט בשיטות פעולה וטיפול שאינן מערבות את הרשויות?". בפעם הבאה ששוטר ישראלי יבצע מעשה מגונה באיזו אנרכיסטית, המשטרה תוכל לשלוח אותה לחפש את החברות שלה לקהילה ולשאול אותה למה בעצם "היא מערבת את הרשויות". זו טענה מפגרת, שקשה מאד להאמין ששפירו היתה מעלה במקרה של תקיפה מינית בישראל.

שנית, יש אולי קהילה קטנה של אנרכיסטים, שמסוגלת לפעול מול הקהילה הפלסטינית המקומית, אבל ייאמר לזכותם שהם הצליחו להביא קהל גדול יחסית לשייח' ג'ראח ובקנה מידה מצומצם יותר לבילעין. רוב האנשים שמגיעים לשם הם לא חלק מהקהילה, הם לא מודעים לכך שמסתובבים שם תוקפים מיניים. כששפירו מחליטה על דעת עצמה שלא מערבים את הרשויות, כל מה שנותר במקרה של תקיפה מינית – ואני מתקשה מאד להאמין שהיו רק שלושה מקרים כאלה, כפי שהאנרכיסטים טוענים – הוא להפעיל לחץ על הנפגעת החיצונית לקבל את צורת הצדק המקומית. בעברית פשוטה יותר קוראים לזה "השתקה".

שלישית, בהשתקת התופעה – ושוב, אני מתקשה להאמין שמקימים סדנאות בגלל שלושה מקרים מבודדים – תוך עידוד מקביל של הקהל הרחב, שמחוץ לקבוצה הפנימית, להשתתף בהפגנות יש משום סיכון של המשתתפות. אנשים ונשים מגיעים לשייח' ג'ראח מתוך הבנה שיש אפשרות להתקל באלימות משטרתית; הם לא ערוכים גם להטרדה מינית. יש מי שלא היה מגיע, אם היה מודע לסיכון הזה. בהעלמת המידע הזה, עד כמה שקשה לכתוב זאת, הפעילים הופכים לשותפים משניים לפשע.

רביעית, אם התירוץ הזה של "צדק של הקהילה" היה מושמע על ידי חרדים, קיבוצניקים או קצינים כלפי הטרדות מיניות, הוא היה זוכה לקיתונות של לעג מוצדק, אם לא גרוע מכך. דווקא מפעילים למען שוויון לפלסטינים אנחנו צריכים לשמוע – כמו בפרשת ה"צניעות" – על הערכים השונים של החברה הפלסטינית? אנחנו כבר מכירים את הטענות האלה, מכירים טוב.

נמרוד אבישר סיים את הפוסט שלו בקריאה להחרים את ההפגנות בשייח' ג'ראח עד שהתפיסה של הפעילים על זכויות נשים תשתנה, והיא לא תעמוד במקום שני אחרי זכויות פלסטינים. אני לא בטוח שהייתי מרחיק לכת עד כדי כך, אבל שייח' ג'ראח הפכה למאבק שמצטרפים אליו עם אטב על האף, ויהיה קשה יותר להמליץ לידידים להצטרף לפעילות שם. ככה זה. להחלטות ערכיות, וההחלטה הזו היא החלטה ערכית, יש מחיר.

(יוסי גורביץ)