כצפוי, ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי לא האריכה את "הקפאת" ההתנחלויות – שהיתה בדיחה גרועה גם כך – ואתמול (א') חזרו המתנחלים לבנות במלוא המרץ. כדי להפגין את בוזם להחלטות הממשלה, הם גם הקדימו את מועד סיום ה"הקפאה" בכמה שעות. פניה, כמעט תחינה, מבנימין נתניהו שביקשה מהם לא להפסיק לבנות אלא, אם אפשר, לא להביא מצלמות – בתרגום לישראלית, תשתינו, אבל לא מהמקפצה, כי האמריקנים מסתכלים – זכתה לבוז המתבקש.

עכשיו, השטחים הם שטח כבוש, מוחזק צבאית. כל מה שצריך כדי למנוע בהם בניה הוא החלטה של שר הבטחון. אם יהיו עתירות לבג"צ, צריך שר בטחון שיהיה מסוגל להודיע לשופטים שכל הבניה בשטחים נשענת על התפיסה שמדובר בצרכים בטחוניים, והוא כשר בטחון משוכנע כרגע שבניה כזו מנוגדת לצרכים האלה. כל הקשקושים של המתנחלים מיועדים להסתיר את העובדה הפשוטה הזו: שכל מה שהם בונים שם נחשב טכנית למוצב צבאי.

אבל, כמובן, אין שר בטחון כזה. ועם כל התיעוב כלפי אהוד ברק, אולי הפוליטיקאי המזיק ביותר בישראל מאז גולדה, לא הוא האשם בכך. האחראים הם כל שרי הבטחון מאז 1967, בלי יוצא מן הכלל. כולם היו סייעני מתנחלים, כולם הסניפו גבעות.

מי שרוצה הוכחות לכך, מתבקש להסתכל לא על הקפאת ההתנחלויות – מטלה גדולה לממשלת גמדים כמו זו הנוכחית – אלא על נושא המאחזים הבלתי חוקיים (כלומר, אלא שהם בלתי חוקיים אפילו דמשרד הבטחון). ישראל התחייבה לפנות כ-100 מהם כבר ב-2002, עם קבלת "מפת הדרכים". ב-2005 הגישה טליה ששון את הדו"ח שלה, שהראה את דרכי הרמיה וההונאה שבהן מקימים את המאחזים. אני יכול לחשוב על שני מאחזים שפונו: עמונה ועוד אחד, שהיה איזה בלון גז מחובר לאנטנה שמועצת י"ש פינתה בעצמה כי אפילו הם לא מצאו איזה יקותיאל שיהיה מוכן לגור שם.

הפתרון של משרד הבטחון לבעיית המאחזים הוא… להכשיר אותם. לפני כשבועיים נשרף לבייניש הפיוז והיא נכנסה באם-אמא של משרד הבטחון. זה היה בדיון על בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית והעתירה נגדם הוגשה ב-2008, ומאז גרר משרד הבטחון את רגליו. אבל לבייניש היתה גם התפוצצות מוקדמת יותר, בדיון על פינוי מגרון בנובמבר 2008; אז אמרה ש"דברי המדינה – מילה בעלמא". אז אמרה: מגרון עדיין שם, והיא בתהליכי הלבנה. בפברואר, הורה בג"צ למדינה להציג לוח זמנים להריסת 16 בתים במאחזים בלתי חוקיים תוך 60 יום. המאחזים עדיין שם. העתירה, אגב, הוגשה ב-2005, השנה שבה הגישה ששון את הדו"ח שלה. כשבג”צ בכל זאת מגיע להחלטה, משרד הבטחון מתעלם ממנה – ובילעין תוכיח.

לממשלות ישראל חסר העניין או האומץ לפנות מאחזים. ושוב, אנחנו לא מדברים על עפרה, אנחנו לא מדברים על "התנחלויות שמחוץ לגושים" (גושים שישראל, מסתבר, כבר סיפחה בעיני רוחה דה פקטו, גושים שצריך להסיר); אנחנו מדברים על מאחזים. הבעיה היא שרוב הציבור הישראלי כבר איננו ישראלי; הוא יהודי. הוא כבר יישם את הסיפוח החשוב, הסיפוח המנטלי: הוא לא מבדיל בין ישראל גופא ובין התנחלויות, שלא לדבר על מאחזים.

40 שנה של שרי חינוך דתיים ולאומניים – ייזכר לרע זבולון המר – גרמו לכך שגדל פה דור שלא יודע מה ההבדל בין ישראל לגדה, לא מבדיל בין פלסטינים ישראלים ופלסטיני השטחים, ושבאיטיות אך בעקביות בלע את הנראטיב של המתנחלים. יריב מוהר פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ", שבו קרא להכיר בכך שחילונים בישראל הפכו למיעוט, ושיש לדרוש מהדתיים העולים הכרה בזכויות המיעוט הזה. העובדות אינן ניתנות לערעור, אבל המסקנה מגוחכת: הדת היהודית איננה מסוגלת לפלורליזם ולהכרה בזכויותיהם של אחרים, משום שאיננה מכירה בזכות הקיום שלהם, ודאי בארץ הקודש, אלא כמיעוט משועבד. היא לא עברה את התהליך המרסק של מלחמות הדת, שהוביל באיטיות לחילונה של אירופה. היא לא תעבור אותו בקרוב. ועם עלייתה של היהדות, שהאידיאולוגיה הבסיסית שלה היא שנאת המין האנושי, מתחסל במהירות שיא כל סיכוי להסכם עם הפלסטינים. אין משא ומתן עם עמלק, ואין ויתורים לו. כשיולי תמיר ניסתה להחזיר את המודחק, את הקו הירוק אל מפות הלימודים, קמה סערה ציבורית.

בנימין נתניהו, בנו של היסטוריון לאומני, הוא האחרון שיהיה מסוגל לעשות את הנדרש, לחסל את הסרטן של ההתנחלות בגדה ולהחזיר את ישראל לגבולות שבהם יש לה זכות ויכולת קיום. הוא לא מסוגל. הוא רואה את המדינה הדו לאומית קורמת עור וגידים לנגד עיניו, הוא רואה את הרגע שבו יבקשו הפלסטינים פשוט אזרחות ישראלית מתקרב, והוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. עיניים לו ולא יראה. הוא לא יכול לראות.

מיעוט קטן והולך של ישראלים רואה את המתרחש, אבל יכולת ההשפעה שלו על המציאות הולכת וקטנה. היהדות ניצחה. בהתאם, אלא אם יקרה משהו דרמטי מאד, ישראל תעבור מן העולם, ובימי חיינו.

(יוסי גורביץ)