החברים של ג'ורג'

לתת למרזל את אשר למרזל, סיבוב 321


אילו נטיתי לחשיבה קונספירטיבית, הייתי אומר שהחלטתה של המשטרה למנוע מברוך מרזל מלשמש כיו"ר ועדת קלפי באום אל פאחם היא נסיון בוטה להגדיל את מספר מצביעי גוש ליברמן-מרזל. אבל מאחר ובמשטרת ישראל עסקינן, התשובה – כמו כמעט תמיד כשקונספירציה עומדת על הפרק – היא שסביר הרבה יותר שמדובר בטמטום מאשר בקנוניה. ודאי כשמדובר במשטרת ישראל.

זו הפעם השניה בפחות משלושה חודשים, שהמשטרה מודיעה שהיא כל כך מפחדת מהפרות סדר מצד ערביי ישראל, עד שהיא מונעת מאנשי ימין מימוש זכויות שהוקנו להם על ידי גופים מוסמכים. במקרה הראשון, של הצעדה באום אל פאחם, פשוט ביטלה המשטרה החלטה של בית המשפט העליון, ועכשיו היא מתמקחת עם בית המשפט על תאריך חדש לצעדה, הרבה אחרי הבחירות. אפשר בהחלט לטעון שהמשטרה חיבלה בקמפיין של מרזל.

במקרה החדש, שוללת המשטרה ממפלגה זכות המוקנית לה בחוק להציג יו"ר קלפי מטעמה. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פנה ליו"ר ועדת הבחירות, השופט העליון אליעזר ריבלין, וביקש ממנו למנוע ממרזל לבצע את תפקידו מחשש למהומות. ריבלין, בצדק רב, גלגל את מזוז מכל המדרגות, וכתב לו ש"הייתי מצפה כי תפנה מתוקף מעמדך למשטרה ולשירות הבטחון הכללי, כדי להעמידם על אחריותם. עתירה זו או אחרת איננה מסירה את החובה ואת האחריות מעל שלטונות האכיפה".

נו, אז אם הקרב המשפטי אבד, המשטרה פשוט מבטלת את החלטת השופט, ולוקחת לעצמה חירות "למנוע את כניסתו של מרזל לאום אל פאחם או לכל ישוב אחר שבו יתעורר חשש שנוכחותו תסעיר את הרוחות". למה לא להכניס אותו למעצר מנהלי ולסגור עניין? האיש "מסעיר את הרוחות" מעצם קיומו.

כן, השטיק של מרזל הוא פרובוקציה. כן, מערכת הבחירות הזו רוויה בהסתה כלפי ערביי ישראל. כן, לכולם ברור מדוע נכנסת הכלה לחופתה. ובכל זאת כניעה לבריונות היא כניעה לבריונות (ובמקרה שלנו – כניעה לצילה של בריונות), ובכל זאת פקיד המבטל החלטת שופט בשל חשש מעורפל מאלימות זו גלישה לעבר קריסת שלטון החוק, ובכל זאת לברוך מרזל יש זכות חוקית לשמש כיו"ר קלפי באום אל פאחם (כפי שיש לאחמד טיבי בתפוח), ובכל זאת ובסיכומו של דבר – מי שנכנע כך לבריונות שאפילו לא הציגה את עצמה, תורם את חלקו למאמץ הבחירות של ליברמרזל. הוא ממחיש מעבר לכל המחשה את טענתם שהישובים הערביים הם שטח אקס-טריטוריאלי, שבו המשטרה איננה מעיזה לאכוף את החוק, והדרך מכאן ללגיטימציה לטרנספר קצרה מאד.

(יוסי גורביץ)

מי יתלוש את דרגותיו של שטרן, ילקוט הכזבים של צה"ל, למה בכל זאת להצביע למרצ (ולא למתנדנדות), וקריקטורה קדם זמנה: ארבע הערות על המצב


מי יאלץ את הבהמה לבעוט באתון? בשקט-בשקט, הרחק מאור הזרקורים, הסתיים לאחרונה משפט בעל חשיבות. כתבתי במאי על החשיפה במשפט הדיבה של המתנחל חננאל דיין, ההוא שזכה ל-15 דקות פרסום כשסירב ללחוץ את ידו של חלוץ כשהלז עוד היה רמטכ"ל, על פיה האלוף – מאז במיל' – אלעזר שטרן הדליף ליאיר לפיד מסמכים מתיקו האישי של דיין.

בתגובה הגיש דיין תביעה אזרחית כנגד שטרן, והלז הסכים השבוע להשליש לידיו 31.5 אלפי שקלים כדי לסגור את התביעה. כלומר, שטרן מודה במשתמע שהוא הוציא מסמכים מסווגים מרשות הצבא והדליף אותם לעיתונאי, כדי לנהל מלחמה תקשורתית כנגד אחד מפקודיו. מדברי אביו של דיין מתקבל הרושם ששטרן מצפה שצה"ל ישלם את הסכום הזה.

יש חשש אמיתי שזה מה שיקרה, שאני ואת נשלם את מחיר פשעיו של שטרן. יתר על כן, לא נראה שצה"ל יעמיד את שטרן לדין. אם אני הייתי מדליף מסמכים סודיים של הבהמה לקידום מטרותי האישיות לאיזה כתבלב, הייתי מוצא את עצמי בכלא צבאי לאחר הליך מסחרר במהירותו. מסתבר שהבהמה איננה סבורה שדין האלוף כדין הטר"ש. האם – זו שאלה המופנית לקוראי בעלי ההשכלה המשפטית – יש אפשרות לאלץ את צה"ל להעמיד את שטרן לדין, אולי באמצעות פניה לבג"צ? יהיה צדק פואטי אם היבבן המוסרני הזה יסיים את הקריירה שלו בהורדת דרגה.

צ'יזבטי 120 מילימטר: הבהמה מסרה השבוע את גרסתה הסופית, בינתיים, לתקרית שבה הרגו חיילי צה"ל את בנותיו של דר' עז א-דין אבו אל עיש. היא מעלה תמיהות קשות.

אליבא דבהמה, על בניין סמוך לביתו של אל עייש שכן לו צלף פלסטיני והטריד את כוחותינו. כוחותינו האמיצים, שאינם מצטיינים בזיהוי מקורות ירי, גילו בקומות העליונות של ביתו של אל עייש – שוב: לא הבית שממנו נורתה האש – "דמויות". הם הגיעו למסקנה שיתכן שמדובר באנשים שמכווינים את אש הצלפים. אי לכך ובהתאם לזאת, ולאחר דיון מיוסר שנמשך כ-20 דקות, הוחלט לירות פגז לעבר ביתו של אבו אל עייש דווקא. הפגז היה אמור לפגוע בגג. הוא פגע כמה קומות נמוך מדי, בחדר מגורים, וההמשך ידוע.

כלומר, הבהמה מצפה שנאמין לה שלמרות שאנשיה ירו ביודעין על הבית הלא-נכון, ולמרות שהם ידעו שהבית הזה מאוכלס, ולמרות שלא היתה שום סיבה הגיונית להאמין שפעילות עוינת מתבצעת מתוכו, הכל בעצם בסדר. שני דברים ראויים לציון: ראשית, שצה"ל לא מציין שבסופו של דבר הוא חיסל את הצלף ההוא, כלומר שהפעולה הסתיימה בהרג אזרחים אבל לא בהרג החמוש; ושנית, שצה"ל מצפה מאיתנו שנאמין שבמשך 20 דקות, תחת אש צלף, התלבטו אנשיו אם לירות. אם זה מה שהיה, ואני חד וחלק סבור שצה"ל משקר כאן בפה מלא, צריך יהיה להודות שהצלף – אם היה צלף – לא היווה סיכון ממשי לחיילים. הבהמה הגדירה את האירועים "לחימה קשה" – אבל, ראה זה פלא, לא ספגה נפגעים בה.

בוויכוח עם הצבא המוסרי יותר מהחמאס, ניצח אל עייש, שאמר לאזרח ישראלי כבר לפני שבועיים: "היו צלפים? למה לא ירו בהם? איפה הגופות שלהם? זה שקר! מרמים אתכם, באמת!".

בינתיים, מטשטשים קציני הצבא המוסרי שלנו את שמותיהם, מחשש שמא מעשיהם יתבררו כבעצם לא כל כך מוסריים. רצוי שכל זה יגיע לבית הדין בהאג: אם הבהמה אומרת אמת כשהיא טוענת שהכל היה בסדר גמור, הנה הזדמנות מצוינת להפגין לעולם כולו, כמו אחרי שקרי "טבח ג'נין" של הפלסטינים, שהצדק עימנו.

אבל הבהמה יודעת, ככל הנראה, שטענותיה נשענות על כרעי תרנגולת. אם יזומנו קצינים להאג, מן הראוי יהיה לזמן לשם לא איזו קצינה שאישרה הפצצתם של אנשים חמושים – החמאס לא בדיוק מקפיד על ההבדלים בין שוטרים לחיילים – אלא את פרופ' אסא כשר. בכתבה מדהימה היום ב"הארץ", אומר כשר שהוא אישר לצה"ל להתעלם מחוקי המלחמה הצודקת, בטענה שהם ארכאיים, ושהוא אישר גם לצמצם דרסטית את ההבחנה בין אנשים המותרים בפגיעה ואנשים האסורים בפגיעה. דמם של שכני הטרוריסטים, אליבא דכשר, מותר. מעניין. אני משוכנע שחמאס יאמץ בשמחה את דוקטרינת הלחימה המוסרית החדשה, על פיה השגת המטרה תוך פגיעה מינימלית באנשיך מתירה לפתע פגיעה באזרחים. כשר התקרב ב-20 השנים האחרונות, מאז מות בנו, לצה"ל; הבהמה הצליחה להשחית גם אותו.

למה מרצ, למה לא תי"מ: בחקותו את הפרסומות המסלידות בהתנשאותן של אפל, יצא הפלג התל אביבי של חד"ש (אתם יודעים, "תומכי חד"ש ודב חנין") בסדרת פרסומות המנגידות "שמאל" ו"שמאל חדש". נעזוב עכשיו את העובדה שהשמאל של חד"ש הוא הכל חוץ מחדש, שהוא המשך השמאל הפציפיסטי ה-fellow traveller של שנות השישים והשבעים, נתמקד בלעג לתפיסה שמלחמה זה "דבר מורכב".

אבל, מה לעשות, מלחמה היא אכן דבר מורכב. מה לעשות, יש מלחמה שתחילתה צודקת ואחריתה פשע מלחמה. חד"ש ותומכיה לא הצליחו מה, בעצם, הם מציעים לעשות כדי להפסיק את ירי הרקטות על ישראל. הם גם לא הצליחו להביא את עצמם לומר שירי הרקטות על ישראל הוא פשע מלחמה. התנגדות, אתם יודעים. חד"ש מצליחה גם להצניע את תמיכתה בזכות השיבה, אף שהיא מופיעה במצע שלה.

ההבדלים בין מרצ ובין חד"ש בתחום החברתי ובתחום הירוק אינם רבים. חברי הכנסת של מרצ אינם מוצלחים פחות מאלה של חד"ש. כפי שהדברים מסתמנים, אף אחת משתי המפלגות לא תשב בקואליציה בכנסת הקרובה. אני לא אנסה לטעון שאני מגיע לקלפי באיזושהי התלהבות, אבל אם יש עתיד לשמאל בישראל, הוא צריך להיות מחובר למרכז הציבור הישראלי. מרצ עומדת במבחן הזה. חד"ש, עם כל ההייפ – לא ממש. אם השמאל הישראלי רוצה להיות אי פעם בעמדת השפעה, ולא רק לעמוד בצד, עטוי באצטלת הצודק-תמיד, בעוד כל המקום הולך לעזאזל, אז מרצ היא הבחירה הנכונה. למרות כל מגרעותיה.

למה לא תי"מ, או דע"מ? שתיהן מפלגות שנראות ראויות מאד, דע"מ יותר מתי"מ. למה לא? בגלל ששתיהן לא צפויות לעבור את אחוז החסימה. נמרוד אבישר כתב באריכות וברהיטות מדוע הצבעת "אנטי" היא לא מה שאנחנו אמורים לעשות; אנחנו אמורים לבחור ברשימה מסוימת, לא להצביע נגד אחרת.

הכל נכון. יש רק בעיה אחת קטנה: חוק באדר-עופר. למי ששכח את שיעורי האזרחות, החוק הזה קובע שיתרת-מנדט – מספר הקולות שלא הספיק למפלגה כדי לקבל מנדט – תועבר למפלגה הקרובה ביותר לקבלת מנדט. כלומר, אם תי"מ לא תעבור את אחוז החסימה – ועל כך מיד – הקול שלי לא יהיה הצבעה נגד ליברמן; הוא בהחלט עשוי להיות הצבעה בעד ליברמן. וזה בעייתי טיפה יותר מדי.

למה אני מעריך שתי"מ לא תעבור את אחוז החסימה? משום שכך אומרים הסקרים. ודוק: הסקרים. לא סקר אחד. מצבור של סקרים. כן, סקרים יכולים לטעות. כן, אחוז החסימה נמוך יותר מאחוז סטיית התקן הממוצע. ועדיין, אלא אם יקרה כאן "יום הכיפור של הסוקרים", לא תי"מ ולא דע"מ ייכנסו לכנסת. יש לי רק קול אחד, והוא לא יגיע, גם אם בעקיפין, לאביגדור ליברמן.

ואם כבר אנחנו ב"די ליברמן"... קבלו את פרה-הקריקטורה של עדיגי. הפיצו אותה בין מכריכם.

(יוסי גורביץ)

נבלה נעשתה בישראל

האיש שהמריץ את אולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא, בה נהרגו 34 חיילים לשווא, ממשיך להקליד. אתמול (רביעי) פרסם ארי שביט כתב פלסתר כנגד ציפי לבני.

מה הבעיה של שביט עם לבני? ובכן, להערכת מומחים שעמם נועץ שביט, "לשרת החוץ יש בעיית קשב", היא "סכמטית ופשטנית", "דעתנית ושטחית". כל זאת, למרות שהיא "אינטליגנטית ומהירת תפיסה". "מומחים" אחרים מעריכים ש"הצירוף של חוסר נסיון וחוסר בטחון משתק את לבני".

יתר על כן – כאן שביט, כמדומה, לא טרח להיוועץ במומחים – לבני "חפה לחלוטין מאינטליגנציה רגשית, היא איננה מבינה בני אדם ואיננה אוהבת בני אדם". שביט ממשיך בפסיכולוגיזציה בשקל: לבני "איננה עקבית", "החשש שלה מכשלון מונע ממנה מלהיות מקורית ונועזת", ו"על בהלה פנימית עמוקה מחפה שרת החוץ במפגנים של בטחון עצמי מופגן הגולש לפעמים לגסות רוח".

לקראת הסוף, מצטט שביט עד בכיר, "נסער במיוחד", שאומר – רגע, בעצם, לא ברור מי אומר את זה – ש"דגל שחור של אי כשירות מתנופף מעל למסע שלה אל ראשות הממשלה".

אלו מילים חריפות מאד. הן אומרות, למעשה, שהצבעה עבור לבני שקולה לציות לפקודה בלתי חוקית בעליל. ארי שביט עשה כאן מעשה נבלה: הוא אמר את הדברים הקשים ביותר, והבזויים ביותר, על לבני – אבל אמר זאת בעילום שם. אנחנו לא יודעים מיהם ה"עדים" שלו. הם עצמם, אם הם אכן קיימים, עושים מעשה נבלה: אם זה מה שהפטריוטים הגדולים חושבים על לבני, הם צריכים לומר זאת בגלוי ולא להעמיד את הקריירה שלהם לפני עתידה של ישראל. הניחוש שלי הוא ש"הבכיר הנסער" הוא ידידו הקרוב של שביט, אחד אהוד ברק. אחרי הכל, שביט כבר הוכיח שהוא לא שומר על הגבולות הנאותים לעיתונאי: הוא מסר עדות אופי עבור עד השקר עמרי שרון. גם הוא בחברים.

שבוע לפני הבחירות, מפרסם שביט כתב אישום שמפניו אין שום אפשרות להתגונן. זו אינה עיתונאות, זה מה שמכנים האמריקנים Hatchet job: חיסול מוזמן. רצוי להזכיר שני דברים: ראשית, שלבני היתה קרובה מאד לראשות הממשלה לפני מספר חודשים, וששביט לא כתב מאמר כזה אז. יכול להיות שהוא לא ידע את העובדות החדשות שהוא מתיימר לדעת עכשיו, ויכול להיות באותה מידה שהמקור הבכיר שלו לא עמד אז לפני בחירות.

נקודה שניה: שביט מאשים את לבני בכך שהיא "לא הבינה את האתגר האיראני… הגרעין האיראני ההופך את כהונת לבני כשרת חוץ לכשלון קולוסאלי". המשפט הזה כל כך מופרך בפני עצמו, כל כך תלוש מהמציאות, שדומה שאין צורך להרחיב עליו את הדיבור. אבל נרחיב בכל זאת. נזכיר שבשנת 2006, קודם למלחמת לבנון השניה, קרא שביט למנוע את תכנית ההתכנסות, כדי לאפשר לארצות הברית לתקוף את איראן ללא הפרעה (ההגיון העקום הוא שלו, לא שלי); ראוי לציין שהוא התנגד לה גם לפני בחירות 2006. בדומה למודיעין שלנו, המעדכן קדימה את מועד הבלחת הגרעין האיראני מזה כמעט שני עשורים, גם שביט עדכן את חלומו להתקפה אמריקנית על איראן ב-2007, והודיע ביוני חגיגית שמאחר ויתכן שג'ורג' וו. בוש יתקוף את איראן בין נובמבר וינואר 2009, רצוי להקדים את הבחירות.

בקיצור, מוטב לו לארי שביט שיבלום פיו ולא יקשקש עוד על איראן, שממילא משמשת לו כתירוץ לכל שטות שהוא חפץ בקידומה בכל רגע נתון. מומלץ לו לפרוש למנזר בהקדם, ולהפסיק לטנף את שמה הבעייתי גם כך של העיתונות הישראלית.

ולפני שיתחילו היללות: אני לא תומך של ציפי לבני, ולא חושב שהיא מתאימה להיות ראש ממשלה בישראל. מצד שני, אהוד ברק ובנימין נתניהו – ידידיו הטובים של שביט – כבר הוכיחו שהם אינם מתאימים.

(יוסי גורביץ)

בעיר האובות

התחושה הראשונה, עם ההגעה לחברון – למעשה, כשהשפה בשלטים התחלפה בערבית – היתה הדריכות הישנה ההיא, התחושה ששוב אתה נוסע בג'יפ סופה, עם קנה מחוץ לחלון, ששוב משהו אורב, בלתי נראה, מאחורי עיקול או עץ. בקצרה, שוב אותה תחושה של עזה, חמוצה ועזה כמעט כאילו עדיין הייתי ב-1991.

היא לא לגמרי התפוגגה, אבל היא הוגחכה עד מאד זמן קצר לאחר שהגענו, יאיר ואני, לעיר. הוא נהג, אני ניווטתי-למחצה, צפיתי-למחצה. ברחוב המקביל למערת המכפלה, עשרה מטרים בקו אווירי מהעמדה הסמוכה של מג"ב, הבחין ילד צעיר ברכב עם המספר הצהוב ובו שני לא-מתנחלים-בעליל. הוא היסס, ואז, במהירות, התכופף-הרים-השליך. פגע.

"חטפנו את האבן הראשונה,” אמרתי ליאיר.

"אתה בטוח?”

"חצץ, אבל אבן.”

[…]
בצמוד למערת המכפלה, אולי המבנה הדתי המכוער ביותר בעולם – עמדות ממוגנות הצליחו להרוס גם את המבנה המרשים nמתקופת הצלבנים, ופנימיותו הפגינה בעיקר את האתוס האנטי-אסתטי האורתודוקסי – ניצב מבנה גבוה, שמשמש כמסעדה, מזנון, חנות מזכרות ובעיקר כקוץ בעיניהם של התושבים המקומיים.

מהבניין, שנקרא על שם החב"דניק גוטניק – אותו גוטניק מ"ביבי טוב ליהודים" – מושמעים ללא הרף שירים עילגים במיוחד, שהמסר החוזר ונשנה שלהם הוא "חברון בידינו". הם מושמעים במערכת כריזה בעוצמה מחרישת אזניים. גירסא רכה ביחס לטרור המוזיקלי שהפעילו בגוואנטנמו כלפי עצירים, אבל בתוספת מנה קטנה של השפלה והתרסה.

שומעים אותם היטב במערת המכפלה עצמה.

[…]
בשנות השמונים התעורר לרגע רעש גדול, כששלח יגאל תומרקין מכתב לאליקים העצני ומיען אותו ל"אליקים העצני, KZ קרית ארבע”, כשהכוונה לקונצנטרציונלאגר, מחנה ריכוז. העצני תבע את תומרקין על הוצאת דיבה, בטוענו שהלה רמז שהוא נאצי. אני חושב שהוא גם ניצח. תומרקין טען להגנתו שהביטוי "מחנה ריכוז" התייחס לכך שקריית ארבע נראית כמו מחנה ריכוז.

היא לא השתנתה בהרבה.

[…]
בשיטוטנו, שהיו נסיון מהוסס בפוטוג'רנליזם – תוצאות ראשוניות כאן – אנחנו נתקלים באדם שמציג את עצמו כדובר הישוב בחברון. אדם מנומס, שקט. הוא מציע לארגן לנו ליווי לשכונת תל רומיידה. אנחנו אומרים בנימוס שאנחנו מעדיפים ללכת לבד. הוא, קצת נבוך, מזהיר אותנו ש"לחלק מהתושבים יש טענות לתקשורת".

יהיו בעיות, אנחנו שואלים?

לא, לא בעיות, הוא ממהר לומר. לא בעיות. אבל חלק מהתושבים לא אוהבים תקשורת. כדאי שמישהו משלנו ילווה אתכם. לקחנו את כרטיס הביקור שלו והלכנו.

[…]
ביציאה ממערת המכפלה, שני בטלנים בבגדי בחורי ישיבות מתווכחים אם אנחנו חיים בתקופת החיה השלישית של דניאל, או שמא הרביעית. זה מטיח בזה שהוא לא הבין נכון את הרמב"ם, והשני משיב לו שהוא לא עיין דיו ברשב"א. הוויכוח מתלהט בדיוק כשאנחנו עוזבים.

[…]

לומר שיהודי חברון מייצגים את הפסיכים שבפסיכים – זה כבר מובן מאליו. אבל צריך להיות שם כדי להבין במה מדובר.

חברון הזכירה לי מאד את עזה. לא רק בגלל האדרנלין והפחד, אלא בגלל הגרפיטי. אין קיר שאין עליו כתובת או ציור. אלא שהפעם אלה אינן סיסמאות לאומניות או פסוקי קוראן; זה מגן דוד או ציור של לפיד – אני לא יודע בוודאות, אבל להערכתי מדובר באזכור לרצח שלהבת פס, שהוא קריאה לנקמה – והכתובות הן, כמעט תמיד, “מוות לערבים", “להרוג ערבים", נקמה.

כמו חברי כנופיות מן השורה, מתנחבלי חברון מסמנים טריטוריה, מציירים את סמלי הכנופיה שלהם על הקירות והדלתות.

[….]
בשונה מעזה, כאן התחלתי להבין איך יכולים חיילי צה"ל להיראות כאויב. ב-1991 החיילים היו בצד שלי, אלה שהייתי אמור לסייע להם והם לי. את המשטרה ואנשי מג"ב אני רגיל לראות כגורמים עוינים מהפגנות ומסתם שוטטות כצלם.

בפעם הראשונה חשתי, משום שלא לבשתי מדים, משום שהייתי שם על דעת עצמי, עוינות גם כלפי החיילים. היה קל כך להבין איך הם משמשים ככלי שרת של המתנחלים, אחרי שחזית בצמד מתנחלים מתדרך מחלקת חיילים. היה ברור לי שבמקרה ויתפתח עימות בינינו ובין המנחלים, החיילים לא יסייעו לנו, ושהם רואים אותנו כמטרד במקרה הטוב. קל היה להזכר פתאום שלובש המדים הממוצע איננו חייל במקצועו אלא ילד בן 19 עם נשק, שמפקדיו הרגילו אותו לכך שאלא אם יעשה משהו חריג במיוחד – למשל, לירות באדם כפות מול מצלמות – הוא יכול לעשות כרצונו. ושהרגש העיקרי של חיילים הוא שעמום, שעמום שצריך לפרוק.

זה נגמר בלי תקריות כלשהן, אבל אני לא בטוח שאוכל להסתכל שוב על חיילים – חיילים חמושים, על כל פנים – באותו האופן. הצורך להזדהות בכל פעם שנתקלנו בקבוצת חיילים היה מעט מזעיר ממה שוודאי חשים תושבי המקום.

[…]
חברון שבשליטת המתנחלים היא כמעט עיר רפאים. אפשר לשוטט ברחובותיה, בשוק ההרוס שלה, מבלי להתקל בנפש חיה. הבניינים מוזנחים; חלק מחלונותיהם שבורים. נראה שנשברו באבנים.

לפני 15 שנים, בחג הנקמה היהודי המועד לפורענות, רצח ברוך גולדשטיין 29 פלסטינים במערת המכפלה. במקום לפנות את חנן "פורים שמח, יהודים" פורת וחבר מרעיו, פינתה הממשלה את הפלסטינים – מחשש שינקמו, כך אמרה. הרצחת וגם ירשת? מסתבר שבחברון, בהחלט כן.

[…]

אחרי כמה שעות, צמאתי מאד. העדפתי לחכות עד שנמצא חנות פלסטינית. המחירים זולים להפתיע: חמישה שקלים קונים לך שני בקבוקי מיץ. בישראל, חמישה שקלים לא היו מספיקים לאחד. כדי שלאיהיו אי הבנות, אני שואל את המוכר אם זה מחירם של שני הבקבוקים או אחד. שניהם, הוא אומר.

[…]

באזור תל רומיידה אנחנו מבחינים בשני ילדים פלסטינים על אחד הגגות. הם מתבוננים בנו. אנחנו לא מתנחבלים ולא חיילים, אבל מדברים עברית. אנחנו גם עמוסים בציוד צילום. הילדה משרבבת את ראשה מעל מעקה הגג – היא מצלמת אותנו. אני מנסה לצלם אותה בחזרה. היא מצחקקת, נעלמת.

[…]
יאיר שומע צעקות: “שמאלנים, שמאלנים". אם היינו בפתח תקווה, הייתי הולך לראות מה קורה, אולי להצטרף לוויכוח. פה זה נשמע כמו הזמנה ללינץ'. כבר מחשיך. אנחנו מחישים את צעדינו לכיוון הרכב, מבטים עצבניים לאחור.

פתאום אני רואה קבוצת חיילים מבצעת נוהל תרנגולת ערופה: חלקם רצים במעלה הרחוב, חלקם במורד. אני מנסה להאזין לקולות המוכרים של צרה – צעקות והיסטריה במערכת הקשר, רימוני הלם, ירי – והם אינם שם. אנחנו עדיין הולכים במהירות.

ברנש מבוגר ומזוקן חולף על פנינו בבגדי ספורט, עושה ג'וגינג. החיילים כבר אינם; חוץ מאיתנו, הוא היחיד ברחוב. “קרה משהו?”, אני שואל אותו, “ראיתי חיילים רצים.” הוא מגחך.”לא קרה כלום. חברון הרבה יותר בטוחה משאתם חושבים.”

כמה מאות מטרים מאחורינו היתה עמדה צבאית; כמה עשרות מטרים במעלה הרחוב, עמדת מג"ב. בטחון, בטחון ואין בטחון.

(יוסי גורביץ)