למועמד הרפובליקני לנשיאות, ג'ון מק'קיין – כן, כן, זה עוד לא הוכרע רשמית, אבל מייק הקאבי ציין שהוא נשען "על ניסים ולא מתמטיקה", ואני לא חושב שלאלוהים יש חוש הומור טוב כל כך – יש שורה של בעיות בדרך לבית הלבן.

בתור התחלה, הוא זכה לתמיכתו של ג'ורג' וו. בוש. סביר להניח שזה כבר גרע ממנו כמה אלפי קולות. האגף הימני של המפלגה שלו שונא אותו שנאת רצח; "מלכת הדראג המחופשת לפאשיסטית" (הזכויות, אני מאמין, שמורות לאנדרו סאליבן), אן קולטר, כבר הודיעה שאם מק'קיין יהיה המועמד, היא תעביר את תמיכתה לקלינטון.

הגורו הגדול של הפונדמנטליסטים, דר' ג'יימס דובסון, נמנע מהודעה על תמיכה במועמד רפובליקני – עד שמיט רומני, המחסום האחרון בפני נצחונו של מק'קיין, הודיע על פרישה. אז הודיע דובסון, באופן קנטרני, על תמיכתו בהקאבי. (ולמה לא תמך דובסון ברומני? משום שלפונדמנטליסטים יש בעיה משמעותית עם מורמונים).

זו יופי של התחלה גרועה. ואז התברר שמק'קיין, אפעס, לא ממש מבין בכלכלה, וזאת במילותיו-שלו. את המידע הזה הוא החליט לחלוק עם האמריקנים בשנה שבה הכלכלה מאבדת גובה באופן שהיה גורם לטיטאניק לקנא.

בשבוע שעבר פרסם הניו יורק טיימס תחקיר בעייתי משהו על מק'קיין. הכתבה נכשלה, והותקפה אפילו על ידי המבקר הפנימי של העיתון, משום שהיא התמקדה בחשדות בלתי מוכחים, על פיהם ניהל מק'קיין רומן עם לוביסטית. אלא שכתבה זהה, להוציא שאלת הרומן, פורסמה בוושינגטון פוסט: ליבן של שתי הכתבות לא היה במין, אלא בשאלה אם למק'קיין היו מגעים בעייתיים עם לוביסטים, והאם נתן להם להשפיע על מדיניותו. התשובה היא, ככל הנראה, "כן".

לאמריקנים יש מושג למשהו שאנשים נמנעים מלדבר עליו: "הפיל באמצע החדר". הפיל של מק'קיין, זה שמגמד את כל שאר המגרעות, הוא תמיכתו במלחמה בעיראק. אלא שמק'קיין מתעקש לטפס על גב הפיל ולנאום מעליו: לפני כחודש, במהלך עימות, הודיע שהוא תומך בשהות אמריקנית בעיראק במשך מאה שנים; כשניסה להבהיר, יצא לו "ואולי אפילו עשרת אלפים". המספר הזה הזכיר, למי שהספיק לשכוח, שלפני פחות משנה התבדח מק'קיין על הפצצת איראן. מעטים צחקו.

וכקינוח, ג'ון סידני מק'קיין השלישי הוא המועמד הזקן ביותר המתמודד על הנשיאות: באוגוסט הקרוב, הוא יהיה בן 72. באחד הבלוגים התבדח מישהו שתוצאות הפריימריז של הדמוקרטים יהיו תקדימיות בכל מקרה: אם אובאמה ינצח, ייבחר הנשיא השחור הראשון של ארה"ב; ואם תנצח קלינטון, יזכה בנשיאות הגבר הלבן המבוגר ביותר.

מק'קיין, אם כן, הוא מועמד רפובליקני בעייתי מאד. הסיבה שהוא המועמד היא שהאחרים היו בעייתיים עוד יותר. מה, אם כן, תהיה תכנית הפעולה של הרפובליקנים? איך יצליחו להביא לבחירתו של זקן ספק-אשמאי, תומך בהמשכת מלחמה מאד לא פופולרית, שרוצה להרחיב אותה למדינה נוספת, שבנוסף לכל איננו מבין בכלכלה בעת משבר כלכלי? איך יצליחו להתגבר על הפער העצום בהתלהבות, שנראה היטב בפריימריז, בהם השתתפו מספרים חסרי תקדים של דמוקרטים, ומספרים עלובים של רפובליקנים?

אפשר שהתשובה נעוצה בשמו השני של מי שמסתמן כמועמד מולו בנובמבר: ברק חוסיין אובאמה.

* * * * *

ה'חוסיין' הזה עומד לאובאמה לרועץ בקרב הגזענים האמריקנים, מיהודים מבוגרים ועד לשמרנים הקיצוניים. הוא מסמן זרות, הוא מתקשר לאיסלם, והוא מזכיר אויבה המחוסל של ארצות הברית, רודנה הקודם של עיראק.

התוצאה היא קמפיין לחישה, הרומז שאובאמה הוא בעצם מועמד מנצ'ורי, מוסלמי שבא להשתלט על ארה"ב בעת מלחמתה בג'יהאד העולמי. המם הזה חזק מאד בקרב יהודי הימין, במיוחד בישראל, ואפילו – לטענת 'מעריב' – בקרב 'גורמים מדיניים בירושלים'. לכך נוספת גם גזענות מושרשת כלפי שחורים, המקובלת בישראל; יואב קרני טיפל יפה בנקודה הזו.

אבל הישראלים הם לא הבעיה של אובאמה, וגם לא היהודים. היהודים הצעירים ממילא אצלו, היהודים המבוגרים – כמו כל המבוגרים – הם ממילא הקהל של קלינטון. הבעיה שלו היא בורותו של הציבור האמריקני ביחס אליו; תפיסת ה'מוסלמי המתחפש' רווחת למדי, ועם מספיק חזרה עליה בתקשורת – במיוחד בקרב האנשים שסבורים משום מה שרשת פוקס מספקת חדשות – היא יכולה להשתרש.

שלא במפתיע – הקלינטונים תמיד נלחמו מלוכלך – ההשמצות בנוסח הזה יצאו דווקא ממחנה קלינטון. בוב קרי (לא ג'ון קרי, חבר קונגרס אחר) חזר שוב ושוב על ה"חוסיין" לפני איווה, עד שאולץ להתנצל. מישהו בקמפיין של קלינטון שלח למאט דראדג' – הסימביוזה בין קמפיין קלינטון לדראג' מרתקת, בהתחשב בכך שדראג' חשף את פרשת לווינסקי – תמונה של אובאמה, שלבש בעת ביקור בקניה לבוש סומאלי מסורתי (בקניה יש מיעוט סומאלי גדול, בשל אי קיומה בפועל של מדינה סומאלית).

הקמפיין של אובאמה, בדרך כלל מתון, הגיב הפעם בחריפות. המסר הסמוי היה ברור: הנה אובאמה בלבוש מוסלמי, הנה הזרות בהתגלמותה. העובדה שקמפיין קלינטון סירב להכחיש שההדלפה יצאה מתוכו לא סייעה; חברת הקונגרס הפרו-קלינטונית סטפאני טאבס ג'ונס, שאמרה – כשנשלחה להגיב בשם הקמפיין – ש"אין שום דבר רע בזה שאובאמה לובש את הבגדים המסורתיים של בני ארצו" הזיקה בפועל.

זה, כנראה, יהיה קו התקיפה של הרפובליקנים: פחד מזרים, פחד מן החלום האמריקני עצמו, שמבטיח למהגרים סיכוי לאושר אם יאמצו את ערכיה של הרפובליקה. זה ישתלב היטב בשנאת המהגרים הלטיניים שסוחפת כעת את המחנה הרפובליקני.

האם מק'קיין עצמו יאמץ את הקו הזה? כלל לא בטוח. כשמנחה רפובליקני הציג את מק'קיין לאחרונה, לאחר שנקב שלוש פעמים בשם "ברק חוסיין אובאמה", מק'קיין התנצל, התנער ממנו, והבטיח שהאיש הזה לא יציג אותו יותר. הוא עשה את הדבר הנכון. ולא בלי סיבה.

בתו בת ה-15 של מק'קיין, ברידג'ט, עשתה לפני שנה טעות קשה: היא גיגלה את עצמה. היא גילתה את הקמפיין המכוער שניהל ג'ורג' וו. בוש נגד אביה המאמץ ב-2000. ברידג'ט היא ילידת בנגלדש; המסע הקודם של אביה לנשיאות התרסק בדרום קרולינה, כשקרל רוב הפיץ בכל הכוח את השמועה שברידג'ט היא ילדה שחורה, שלא אומצה על ידי אביה אלא שהיא בתו מחוץ לנישואין. זה קצת יותר מדי לילדה בת 14: "אמא, למה הנשיא שונא אותי? בגלל שאני שחורה?" מק'קיין מכיר היטב, בדמעותיה של בתו, את מחירם של קמפייני הגזענות הרפובליקנייים. האירוניה היא שעל פי ידיעה שפורסמה היום, בהחלט יתכן שמק'קיין הוא הזר: הוא נולד מחוץ לארצות הברית, ויש אפשרות סבירה לגמרי שמועמדותו לנשיאות מנוגדת לחוקה.

אבל גם אם מק'קיין לא ינקוט בשיטות הללו – ומק'קיין, בניגוד לדימוי המוקפד שלו, הוא הרבה יותר פוליטיקאי מהשורה מאשר חריג – ישנה מכונת השנאה שנבנתה עוד בימיו האחרונים של ריצ'רד ניקסון. היא לא מוותרת על כוח בקלות, והיא לא בוחלת באמצעים.

הטיעונים הרפובליקניים אפסו, החשיבה השמרנית הגיעה לפשיטת רגל; נותרה רק השנאה. יהיה מלוכלך, מלוכלך מאד, לפני שזה ייגמר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)