יש לומר כמה מילים בשבחו של חבר הכנסת והחשוד בשוחד שלמה בניזרי. הלז, תוך גילוי אומץ אישי רב – שכן הדבר הפנה אליו את אור הזרקורים, והוא לא יוכל להתחמק מן האחריות באופן המקובל בקרב בני מפלגתו, בטענה שדבריו הוצאו מהקשרם – פרץ דרך ברפורמה היהודית, וחשף לעיני כל את התועבה המגוחכת שהיא התלמוד. אליבא דבנזירי – המצטט את התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות, סד:א' – רעידות אדמה הן תוצאה של זעמו של האל כנגד הומוסקסואלים.

גדולים מבניזרי סללו את הדרך. זכור לטוב ניקולאס דונין, המסתורי והעקשן שבמומרים, שזמן קצר לאחר שנודה, הצטרף למסדר הפרנסיסקני, הוביל את המאבק ההיסטורי נגד התלמוד במשפט פאריס ב-1240, וחשף ראשונה בפומבי את הבליו ותועבותיו, בכלל זה "טוב שבגויים הרוג" של מסכת סופרים (אם כי התרגום "טוב שבנוצרים הרוג", בו בחר, אף שהיה מדויק – הנוצרים נכללים בכלל גויים – התקרב, למרבה הצער, לכלל הסתה, ושריפת כל ספרי התלמוד בצרפת היתה הגזמה מצערת, ברוח התקופה).

ראוי לשבח גם פאבלו כריסטיאנו, שעזב את היהדות אל המסדר הדומיניקני המתקדם יותר, שהתנגש ב-1263 – לא בהצלחה יתרה, חובה לומר – עם הרמב"ן; ואף שלא הצליח כריסטיאנו לחלוטין במשימה שהעמיד לעצמו – להוכיח שהתלמוד מעיד על כך שהמשיח כבר בא, ולהביא בכך להתנצרות יהודי ספרד – הרי אילץ את הרמב"ן להודיע כי הוא-עצמו איננו מקבל את החלקים האגדיים שבתלמוד. אבל שני אלה הם מומרים כידוע, כאלה שלא נשתייר מיהדותם אלא הפחד מכלבים, ואין לצפות מהם שיצליחו לשכנע את שומרי אמוני ישראל. בניזרי משלנו הוא; אולי לו יקשיבו.

* * * * *

שלושה מכתבי קוראים יוצאי דופן פורסמו היום (שישי) בדף המכתבים ב"הארץ". שלושת המכתבים, כולם כאחד, תוקפים את המודעה שפרסמה השבוע בעיתון עמותת "דעת אמת". המודעה ציינה בקצרה שורה של דברי הבל, שטות ורעות רוח הנמצאים בתלמוד. היא באה בתגובה על מודעה רצופת שקרים, שבה נטען כי הדת היהודית חשפה את סודות המדע. המודעה ההיא, אגב, פורסמה על ידי עמותת "הידברות" – הדברות שמטרתה אחת, הפיכתם של ישראלים ליהודים, בקצרה הטפה דתית במסווה של שיח; בפרחיהם תכיר אותם.

כל הכותבים מתעלמים מן המודעה הראשונה, זו של "הידברות". כותב אחד, ישעיה שטיינברגר, מודה שירון ידען – הרב לשעבר העומד בראש "דעת אמת" – הינו "מחרף ומגדף ידוע… [ה]משתמש בידע הרחב אך הרדוד שלו כמקור לפגיעה בתורה, בלומדיה ובשומריה". שטיינברגר מייבב שמדובר ב"התקפה הדומה להסתה". יצחק גרין, אמון – ודאי מבלי דעת – על הכלל ההומוריסטי של דורון רוזנבלום הקובע כי השוואה לנאצים תתבצע בדיון ישראלי לא יאוחר מן המשפט השלישי, טוען שחסר לו הצלב הקרס במודעה. והתלמיד האומלל דני וייס טען שהמודעה פגעה בו אישית.

אף אחד מהם לא ניסה להפריך את העובדות שפורסמו במודעה, וזאת משום שאין דרך לעשות זאת; הן היו אמת מוצקה. "דעת אמת" וידען עושים עבורנו את מלאכת הקודש שעשו גדולי תקופת הנאורות בדתם-שלהם: הם חושפים את השטות והניוול, הרשעות והבורות, השנאה והתועבה שהם התלמוד מעורטלים, ללא מחסה, לעין כל; ומשהוצגה המפלצת לאור שמש, לעיתים קרובות אין היא אלא מושא ללעג. העובדה שהיהדות הצליחה לגרור את עצמה עד עכשיו בלי דיון ביקורתי במסמך המכונן שלה היא אחת הסיבות לבוץ שאנחנו נמצאים בו כעת.

* * * * *

כשכתב כאן נמרוד אבישר לפני כשבוע שהתנ"ך הוא למעשה ספר מינות ביהדות, הוא צדק הרבה יותר משטעה. חלקו של התנ"ך בעיצוב היהדות הוא שולי. אינני זוכר את שמו של השבתאי שגילה זאת, אבל הוא צדק: הוא אמר שהיהודים מקדשים את התנ"ך – אבל הם מקדשים את הספרים שקידשו כותבי התלמוד. ספרים אחרים – ספר יהודית, ספרי הסיבילות, ספר טוביה, ספרי המכבים ואחרים – לא הפכו לחלק מן הקאנון משום שכותבי התלמוד לא רצו בהם. התלמוד מתעד ויכוחים בדבר הכנסתם של ספר אסתר וספר קוהלת לקאנון, שחלק מן העורכים רצו לגנוז. הבסיס ליהדות הונח על ידי כותבי התלמוד.

את התנ"ך הם עיוותו ללא הכר. סביר להניח שחלק מזה נבע מכך שידיעת העברית של רבים מהם היתה רעועה; העברית הפכה לשפה משנית לפחות החל מהמאה הרביעית לפני הספירה, והתלמוד נחתם כנראה בסוף המאה החמישית לספירה. ספר דניאל, המאוחר שבספרי התנ"ך, כתוב כמעט כולו ארמית. ריש לקיש, כנראה בן המאה השלישית לספירה, לא מצליח להבין מה משמעות המשפט העברי הפשוט "ותכסהו בשמיכה"; המילה 'שמיכה' (אמנם, מילה יחידאית) לא היתה מוכרת לו, והוא פירש אותה באופן עקום במיוחד: "שמי כה" – כביכול מעיד יהוה "שלא נגע בה אותו רשע".

העיקומים וההבלים רבים מאין ספור. רש"י, הצמוד לקריאה התלמודית, מהווה חווית קריאה משעשעת במיוחד (והנה מהדהדת שוב קריאתו של דונין: "זנחתם את התורה ובחרתם במקומה את רש"י!"), משום שכמעט אף פעם אין קשר בין הטקסט ובין הפרשנות. "ותצא דינה" – ורש"י אומר "יצאנית היתה"; "וישלח יעקב מלאכים" – "מלאכים ממש".

כותבי התלמוד יצרו ספרות האגיוגרפית מייגעת במיוחד על עצמם. הם מייחסים לעצמם שיחות עם מלאכים, פגישות עם אליהו הנביא, קבלת דיווחים מהמתרחש מאחורי הפרגוד, יכולת לנצח את אלוהים בוויכוח (אם יש סיפור שפוצץ לדונין ולשאר אנשי הכנסיה את הפיוז, הרי הוא 'תנורו של עכנאי'), המתת אנשים ("בתי, את מצערת לבני אדם, שובי לעפרך!" הנורא של רבי יוסי מיוקרת), ועוד יותר מכך – את השבתם לתחיה. בקצרה, הם יצרו ספרות המקבילה במופרכותה ובחוסר החן שלה לאלה של אגדות הקדושים הנוצריים, שלגמרי לא במקרה התחילו להסתובב במדבר הסורי והמצרי מהמאה השניה והלאה.

התלמוד הפך את העולם התנ"כי על ראשו. כל גיבוריו עברו מטמורפוזה מאולצת ונלעגת לתלמידי חכמים – האנשים שבחרו בהם להצלה מן האבדון עיצבו אותם מעכשיו כדמותם. את הפגמים האנושיים שהתנ"ך מייחס לגיבוריו – והדוגמאות רבות מספור, ממוצאו מסמר השיער של שבט יהודה ועד מעשי הנבלה של הפסיכופט והמשת"פ הפלישתי שהקים את ממלכת ישראל – היה עכשיו צריך למרק. היה צריך לתת ספין חיובי לכל הפרשה המכוערת של אוריה החיתי, וספין מאולץ כזה (כביכול היה נהוג אז לתת גט בטרם יציאה לקרב, ועל כן בת שבע כלל לא היתה אשת איש; והרצח – נו, דוד הורה לאוריה לשכב עם בת שבע ואוריה סירב, אז הגיע לו) אכן נמצא.

כדי לוודא שאף אחד לא יגיע למגע ישיר עם הטקסט התנ"כי – שהיה בעייתי מאד מבחינת כותבי התלמוד, שהיו ברובם המכריע משת"פים של הכובשים הרומאים והיתה להם בעיה משמעותית עם הרעיונות הלאומיים והמשיחיים שבו – כותבי התלמוד פשוט אסרו על קריאה בלתי-מתווכת. התוצאה היתה שהתנ"ך הפך לאסופת פסוקים משובשים ותלושים, והשפעתו לאורך הדורות היתה זניחה.

הכת הפרושית מחקה מההיסטוריה היהודית כל תופעה שלא מצאה חן בעיניה: הצדוקים הפכו לאויבי העם, ועד היום יש לנו תיאור מעוות מאד שלהם, שכן כתביהם לא שרדו. אנחנו יודעים שהם דחו את תיאוריית השארות הנשמה, ואת האמונה במלאכים ושדים. סביר שהכת הזו, המתוארת בדרך כלל בבוז כריטואליסטית ונוקשה, היתה מייצרת משהו פחות זוועתי מהיהדות ההלכתית.

האיסיים אינם מוזכרים בתלמוד כלל; על "אנשי הפילוסופיה הרביעית" של פלביוס, הקנאים, נכתבים רק דברי בלע ושנאה; ואלמלא היו לנו כתבים חיצוניים – ש"תלמידי החכמים" עשו הכל כדי שלא ישרדו, והם שומרו על ידי הכנסיה דווקא – לא היינו יכולים לדעת שאי פעם היתה תקופה ביהדות שלא נשלטה על ידי הפרושים. הללו עשו את הכל כדי ליצור אשליה על פיה תפיסת היהדות שלהם היא על-זמנית, תמיד היתה (יעקב היה תלמיד חכם, אלוהים מניח תפילין והוגה בתורה) ותמיד תהיה.

הם השתדלו להצניע מאד את העובדה שהם היו אליטה שולטת – שליטה שהגיעה מכוח שיתוף פעולה עם הכובש הרומאי. זה לא כל כך הצליח: מעבר לעובדה שכותבי התלמוד הם פחות או יותר האנשים היחידים ביקום שהעריצו את אותה מפלצת, הקיסר קרקלה (שרוב החוקרים סבורים שהוא-הוא 'אנטונינוס' שהיה מיודד עם רבי יהודה הנשיא), היתה שנאה עזה ביניהם ובין נשלטיהם, שהם כינו "עמי הארץ". אחד הרבנים, אליעזר, פסק ש"עם הארץ – מותר לנחרו [שחיטה נטולת ברכה, הראויה לבהמה טמאה – יצ"ג] ביום הכיפורים שחל בשבת"; ואחרים אסרו על נשיאת נשים מבנות 'עם הארץ' "שהם שרץ ונשותיהן שקץ ועל בנותיהם אתמר [נאמר הפסוק – יצ"ג] 'ארור שוכב עם כל בהמה'".

שרוב היהודים לא רצו באליטת הבוגדים הזו ובתורתה המביעה שנאה לכל פרט לעצמה, אפשר ללמוד מן העובדה שבמאה הרביעית, התנצרו רוב יהודי העולם ללא כפיה. במאה השביעית, קמה מתוך הנותרים קבוצת ריאקציה חריפה – הקראים – שדחתה מכל וכל את פועלם של כותבי התלמוד ואת התלמוד עצמו; הקראים התפשטו כאש בשדה קוצים בקהילות המזרח, ועד אירופה הגיעו, וחוקרים מעריכים כי מספר היהודים שעברו אליהם היה עצום.

כנגד ההתנגדות העממית הקבועה למגוון הפסיכי של איסורים, גדרות וחרמות שהטילו הפרושים – איסורים שרק מי שהקדיש את כל חייו לנושא יכול היה למלא, וגם זה בקושי; אמצעי קלאסי להדרה וליצירת רגשי אשם אצל "עמי הארצות" – המציאו הללו תרגיל יעיל במיוחד. הם קבעו כי מי שדוחה את תורתם מוציא את עצמו מגדר היהדות. נהוג לומר ש"התורה שמרה על עם ישראל"; אבל בהתחשב במגוון העצום של קבוצות שהדת הפרושית ויתרה עליהן – צדוקים, איסיים, קראים, תומכי פילוסופיית הרמב"ם, שבתאים, וכמעט גם החסידות עצמה – אין אלא לומר שיותר מששמרה השבת על עם ישראל, שמרה השבת על שלטונה של כת קטנה וקנאית. הכת הפרושית השמידה את העם היהודי, ויצרה במקומו את הדת; מבחן החברות בקרב היהודים היה עתה צייתנות לתלמוד ולאליטה הרבנית.

וכך התקבעה קבוצה קטנה של שרלטנים ומכשפים-בשקל, בורים ועמי ארצות שידעו על פילוסופיה משמועות, שתיעבה את העם שמפתו חיה והתנשאה עליו, שחיה בעיקר בין המאה השניה לחמישית, כ"חז"ל" שאין לחלוק על פסיקתם. זה היה מעשה הונאה בקנה מידה עצום, כמעט חסר תקדים – והתקדים הוא המאגי הזורואסטרים מפרס. אין זה מקרה ש'חכמי' התלמוד חיו בשכנות להם – וראוי לזכור את גורלם של המאגי, שנשנאו על ידי העם הפרסי ונטבחו בהתקוממות עממית פרסית לאחר התבוסה לערבים במאה השביעית. כנראה שאין זה מקרה שההתקוממות הקראית באה גם היא עם הכיבוש הערבי, ונתמכה על ידי השליטים החדשים.

והאליטה הזו הנחילה שנאת זרים בקנה מידה שלא היה ידוע כמעט בשום עם אחר. ה'גויים' המנצחים, במיוחד הנוצרים השנואים שגנבו אליהם את רוב היהודים, שהמינות שלהם סחפה את כל העולם הידוע, היו מעתה לא רק אויבי היהודים, אלא גם אויבי האלוהים. הם הפכו על פניו את סדר העולם כפי שצריך היה להיות; היהודים, בחירי האל, היו בזויים ומושפלים בכל מקום. הליטורגיקה היהודית המתהווה – שכן קודם לחורבן בית המקדש, הפולחן היהודי, ככל הפולחנים, התבסס על הקרבת בעלי חיים כדי לרצות את האל – הכילה תפילות שנאה יומיומיות כלפי הלא-יהודים, במיוחד הנוצרים.

ולא רק כלפיהם. יהודים אורתודוקסים אומרים, עד היום, ברכה יומית על כך שלא נולדו 'גויים' – אבל גם על כך שלא נולדו נשים. היחס התלמודי לנשים היה משפיל אף יותר מזה של המוסלמים, שלא לדבר על היחס הנוצרי. לנוצרים היו קדושות, ובגן העדן שלהם היתה מלכה; האשה החכמה היחידה בתלמוד, ברוריה, מתוארת כמי שמפותה על ידי תלמיד ששלח בעלה, וסופה שהתאבדה. בעולם שהתבסס על טקסטים פרושיים, לא היה לאשה כל מקום. כל המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות; ישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים; נשים, דעתן קלה; מרבה נשים, מרבה כשפים.

* * * * *

הכת היהודית המסתגרת, זו שהפכה גם את הגרים לספחת, לא נטלה חלק בהתעוררות הגדולה מימי הרנסנס והלאה. המצאתה היחידה החשובה – חשובה כתופעה, לא חשובה משום עצמה – היתה הקבלה. כשהגיעה עת הנאורות, וחושבים מבין הנוצרים החלו לרסק את עיקרי דתם, החושבים היהודים העיקריים היו הגאון מווילנא ורבני החסידות.

המשכילים והרפורמטורים שצצו בגרמניה עם האמנציפציה, נדחו – כרגיל – מתוך היהדות, וגם הם לא עסקו בביקורת שיטתית של התלמוד. היהודים – גם החילונים והציונים שבהם – לא פירקו את התלמוד לגורמיו, לא חשפו את זוועותיו לאור השמש, משום שפעולה כזו הוציאה אנשים מכלל היהדות.

ומשדעך כוחה החילוני של הציונות – והוא דעך בעיקרו משום שניסתה את שהיה לבלתי אפשרי אחרי 2,000 שנות תלמוד, היינו יצירתה של יהדות לא-רבנית – ניצבה הזוהמה המחשבתית הרבנית בלתי פגיעה כתמיד. היא נותרה כפי שתיאר אותה שלמה מימון במאה ה-18: "קולמוסי נשמט מידי, כשאני מעלה על זכרוני כי אני ורבים כמוני אנוסים היינו לבלות את מבחר שנותינו, את השנים בהן מגיעים כוחות האדם לידי עצם חזקתם, בלימוד זה הממית את הרוח, ולהיות ערים לילות תמימים, כדי להכניס משמעות במקום שאין בו כל משמעות, לגלות בחריפות סתירות במקום שלא נמצאו שום סתירות, ולישב בחידוד השכל סתירות בולטות, לרדוף בשלשלת ארוכה של דקדוקים אחרי צללים ולבנות מגדלים באוויר".

המנעותם של הציונים מהתמודדות ישירה עם המסורת היהודית, סירובם לעשות את המעשה ההגיוני שאליו הובילה מרידתם בדת ולנתק את הישראלים מן היהדות – האופציה הכנענית – הובילה להחזרת שלטונם של הרבנים. רק מלחמה ביהדות הרבנית, רק התנגדות חילונית עקרונית ומושכלת, התנגדות הנובעת מהבנת האויב, יכלה ליצוק יסודות לישראליות חילונית. החילונות הציונית – כמו, במידה רבה, החילונות הערבית – נבעה מהתנגדות פרקטית, לא עקרונית, לדת. היא הצביעה על כשלונה של הדת בעולם המודרני, ודי היה לה בכך; היא לא פסלה את היהדות משום מפלצתיותה, משום אנטי-אנושיותה, אלא משום שלא השכילה ליצור טרקטורים ושליטה באדמה ואנשים נחושים שיעמדו מול קוזאקים.

ושמיוצרו הטנקים – שהחליפו את הטרקטורים – ומשהושגה האדמה והעצמאות, לא נותר בציונות עוד כוח אידיאולוגי. משהוקמה המדינה, השמידו הציונים הסוציאליסטים את מערכת החינוך החילונית-קיבוצית, והעמידו במדינה הצעירה מערכת חינוך מסורתית (המכונה בטעות 'חילונית' או 'ממלכתית'), דתית-ציונית וחרדית.

מי שאומר שהוא יהודי, אבל לא מצליח ליצור תוכן יהודי שאיננו העתק חיוור של הומניזם מערבי שמעולם לא נקלט משום שיסודותיו לא הוכנו, מוצא עצמו בנחיתות אידיאולוגית איומה מול מי שיודע שהוא יהודי ומשוכנע שהוא יודע למה. מי שמלמד ילדים על חגי היהודים, על השבת, ואיננו מספק סיבות מדוע אינו חוגג אותם, פותח את הדרך להסתערות הגייסות האורתודוקסים.

מדוע לא נטשו הציונים לחלוטין את הדת? מדוע החלוצים שחיללו שבת ללא היסוס, שלא נרתעו מאכילת שפנים, שבזו ליהודים הרבניים בוז המתקרב לאנטישמיות, לא ניתקו את החוט המקשר האחרון? מדוע לא, כמו שמציע הדובר ב"הדרשה" של חיים הזז, הלכו לדרכם? ראשית, הציונים לא פנו אל הכנעניות – שם גנאי – משום שקבלתה היתה מוותרת על היהדות, ואז לא היו הציונים מסוגלים להביא טענות שיסבירו מדוע, בעצם, ראוי שיחזיקו באדמה שרובה גזולה; כל הצידוק לציונות נבע בסופו של דבר מן ההיסטוריה היהודית, שהיא ברובה המוחלט היסטוריה רבנית.

שנית, משום ששנאת הזרים של היהדות פעפעה גם בהם. הם לא היו מסוגלים לדלג מעל משוכת האנדוגמיות היהודית, היינו לא היו מסוגלים להסכין עם 'חילול הדם' המעורב בנישואים עם בני קבוצות אחרות. בשיאה של הציונות הסוציאליסטית, בחיפה של שנות השלושים, הטילה מפא"י וטו על הקמת גן ילדים מעורב, שיכיל ילדים ממוצא יהודי, נוצרים ומוסלמים. הסיבה: חשש ל'נישואי תערובת' – וזאת מצד פעוטות.

הציונים ידעו בחוש את מה שידעו היהודים הרבניים: שהכרת הקבוצות שמחוץ ליהדות – הכרה בלתי אמצעית, נטולת ההטפה הרבנית – תוביל, כפי שהובילה תמיד, לנטישת היהדות. ומכל היהדות, נותר להם רק הטאבו האחרון של נישואים אל מחוץ לקבוצה.

ודרך הפרצה הזו חדר כל הרעל הישן. מתנגדיו של בניזרי אינם יכולים להסביר מדוע, בעצם, מה רע בהומופוביה שלו; הם אינם יכולים להסביר מה רע, בעצם, בשנאת נשים והגבלת זכויותיהן; הם אינם יכולים להסביר מה לא בסדר בשנאת זרים. הם מעולם לא נלחמו במקור כל הרעות הללו. העיקר ההומניסטי – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם – התנגש תמיד בשנאת האדם היהודית, ועל כן מעולם לא היה עיקר חינוכי בישראל.

כת השרלטנים שהנציחה את עצמה במאה החמישית חוזרת ותופסת את השליטה בישראל של המאה ה-21. אין זה פלא; מעולם לא נלחמנו בה ברצינות. בעולם שחוזר במהירות מבהילה אל עולם השדים והרוחות של הדת, החילוניות הישראלית קורסת במהירות רבה במיוחד – וזאת משום שמעולם לא היתה אלא ציפוי דק מעל מערך האמונות הישן, משום שלא העזה להתמודד עמן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)