המכיר את היהדות האורתודוקסית, יודע שהיחס השלילי של בני הקהילה לנשים איננו חדש, בלשון המעטה. התלמוד מלא באמרות מבזות ('מרבה נשים מרבה כשפים', 'אל תרבה שיחה עם האשה' [והכוונה, על פי רוב הפרשנים, היא לאשתו של אדם – יצ"ג], 'כל המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות' ועוד ועוד), והפסיקה ההלכתית – פסיקה, לא מנהג – רואה בהן מנודות-למחצה.

יוסף קארו כותב ב'שולחן ערוך' (א"ע סימן כא' א' – תמיד יש מי שמבקש מקור, אז הנה) ש"צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראש כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבוא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדיו או לאחוריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאילו הסתכל בבית התורף שלה. ואסור לשמוע קול ערווה או לראות שערה. והמתכווין לאחד מאלו הדברים, מכים אותו מכת מרדות…"

אסור ואסור ואסור: הפחד מן האשה, השדה המפתה ומרבת הכשפים, ומכוחו המאגי של דם הנידה, מהדהד בכתיבתו של הקבליסט מצפת. ספרו של קארו, שנכתב במאה ה-16 – תקופת השיא של ציד המכשפות, והעולם היהודי לא היה מנותק מהעולם הנוצרי – הוא אבן היסוד של הפסיקה ההלכתית בתקופה המודרנית.

הרבנית פנינה מילר השוותה את היחס לילדים וילדות בקהילות חסידיות בין שתי המלחמות: "לילדה שנולדה נקבה – רחמנא ליצלן – התייחסו בזלזול ובבוז, וראו בה מפלצת מועדת לפורענות שאין לה תקנה לעולמים… ומה עשו כשנולדה, חס ושלום, בת? שום דבר שבעולם. לא ביקור אורחים ולא כיבוד, לא זמירות של זקנים ולא "קריאת שמע" של ילדים. אפילו מחיצת סדינים לא הקימו סביב מיטת היולדת [למניעת 'עין רעה' – יצ"ג], כי מי ייתן 'עין רעה' לאשה שילדה מפלצת?! גם לקבל את פני הנשמה היה מיותר. משל למה הדבר דומה – לחתול… אם יש נשמה בכלל לחתול!".

מילר נולדה בבית השחי של אירופה, בקרפטים. אין ספק שהקהילות במערב אירופה – שוב, תחת השפעה זרה – התייחסו טוב יותר לנשים. אבל בישראל מנסים החרדים להקים מחדש את מזרח אירופה שאבדה.

* * * * *

החרדים והחרד"לים התנגשו עם הציונים החילונים סביב נושא זכויות הנשים, אך בדרך כלל הניחו החילונים לריאקציונרים – ותפיסת 'חדש אסור מן התורה' של החרדים היא ריאקציה טהורה, לא שמרנות – לנהל את חייהם כרצונם. הוענקה להם אוטונומיה תרבותית, ובהסכמה בשתיקה נמנעה מן הנוער החרדי (ובמיוחד הנערות החרדיות) היכולת לקבל חינוך מודרני, שיאפשר להם להתמודד עם העולם המודרני.

העומס על הנשים היה כבד במיוחד, משום שהרבנים הפכו את סדר העולם החרדי המקובל. בקהילות היהודיות במזרח אירופה רוב היהודים עבדו. אפשר שהמלאכות לא כיבדו את בעליהן, אפשר שהיו 'עסקי אוויר' כפי שטענו הציונים בעלי פטיש החקלאות הרומנטית – אבל עבדו. בחורי ישיבה היו מעט מזעיר. ומשהוקמה 'חברת הלומדים', העול על הנשים החרדיות הוכפל: הן נאלצו לא רק לדאוג לניהול הבית, אלא גם לפרנסתו.

העול, והנטל הכלכלי. הפכו לכבדים מנשוא. לזה התלוו שורה בלתי פוסקת של 'חומרות', שפגעו בחיי היום-יום של הנשים, ושנועדו למנוע מהן להרים ראש. בבני ברק התחוללה בשנות השמונים מלחמה זוטא סביב פיאות; נשים חרדיות מחויבות בכיסוי ראש, ומסתבר שיש יותר מדי בחורי ישיבה שפאות מגרות אותם, או לפחות מעמידים פנים כאילו כך הדבר. הרבנים אסרו על פיאות שנראות כשיער אמיתי – היינו, הפיאות הנחשקות ביותר. כמה מבעלי החנויות סירבו לציית לגזירה, וקבוצת בריונים הציתו כמה חנויות. המשטרה, כמובן, לא התערבה. מלחמת הפאות התחדשה בעשור הנוכחי, הפעם בתואנה שחלק מהשיער ממנו עשויות הפיאות הוקדש על ידי נשים הודיות לאלילים המקומיים, ועל כן אסור משום עבודה זרה.

אבל התוצאות היו הפוכות מהצפוי: האשה החרדית הממוצעת, שאמורה לפרנס ולנהל את ביתה, אסורה בלימוד תורה אבל משכילה משמעותית מבעלה, שעוסק בהבלי אביי ורבא. מכאן התסיסה שניכרת בשנים האחרונות בקרב הנשים החרדיות, שדוגמא לה ניתן למצוא בשירה של לאה מייזל, 'קינה לאשה החרדית העובדת':

'אם לעבודה פני אשימה
מה יאמרו? – בת מלך פנימה
וכי אצטנע בתוך האוהל
יאמרו – הלוא בגללך הוא עזב את הכוילל…

'לו סוחרת פאות אהיה ואקום
יאמרו חשש עכו"ם
ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה
יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.'

מעבר לכך, על נשים חרדיות חלים איסורים נוספים, כגון איסור נהיגה ברכב שנהוג בחצרות חסידיות רבות. כל סטיה מן השורה, כל אמירה חריגה, נענשת מיד – והענישה היא תמיד קולקטיבית. אם שמעיזה לרצות יותר מהמקובל, נענשת באמצעות פגיעה בילדיה ובבעלה.

הדימוי השלילי של האשה חלחל גם אל הנשים עצמן. לאחרונה, הופנתה תשומת הלב התקשורתית לתופעה שאפילו הרבנים מגנים: כמה עשרות נשים החלו להסתובב ברעלות, מתוך הפנמה קיצונית של תפיסת טומאתן.

* * * * *

כל זמן שההגמוניה החילונית במדינה נראתה יציבה, הדיכוי היה כלפי פנים בלבד. הרבנים חששו להכנס לעימותים עם ציבור גדול מהם, שתיעב אותם ובצדק. אלא שלאחרונה נראה שהרבנים, כמו הפוליטיקאים הישראלים, בודקים היטב את נפש בהמתם לפני שהם פוסקים. וציבור החרדים הגברים הוא אספסוף מובטל ובער, שעימותים מספקים לו ריגושים. והמדינה החילונית נראתה חלשה.

התוצאה היא נסיון כפיה של הערכים החרדיים על החברה החילונית. לאחר חמש שנים של התנהלות שקטה של מצעד הגאווה בירושלים, הוא הפך פתאום למצעד תועבה – ובזכרון הישראלי הקצר, אף אחד לא זוכר שלא כל כך מזמן זו לא היתה פרובוקציה בוטה.

החרדים לא אוהבים לדבר על הומוסקסואליות – היה מי שטען שכל העיסוק במצעד הגאווה הוביל לכך שילדים חרדים התחילו לשאול שאלות מציקות – אבל נשים הן מטרה כשרה תמיד.

בבית שמש, תוקפים החרדים נשים בלבוש "בלתי צנוע". תגובת המשטרה? יוק. חרדים תוקפים אוטובוסים "לא למהדרין" – היינו, אוטובוסים שבהם אין הפרדה בין גברים ונשים – והמשטרה לא מגיבה. לאט לאט, בשיטות מוסלמיות, כופים החרדים את שיקוץ תפיסתם על חפים מפשע.

כל פרשת 'קווי המהדרין' לא זכתה לתשומת לב ראויה. חברות האוטובוסים החלו לפרוס קווים, שהשם הנכון יותר להם יהיה קווי האפרטהייד, בהם יש הפרדה בין גברים ונשים. נשים מתבקשות לשבת בחלק האחורי של האוטובוס; אלו שאינן ממהרות לעשות כן זוכות לגידופים ולעיתים אלימות מצד האספסוף הקדוש, שבטלתו אמנותו. את מעשה הנבלה שביטל אומץ לבה הנדיר של רוזה פרקס בדרום האמריקני בשנות החמישים, מחזירות עכשיו חברות ציבוריות ישראליות.

הכניעה של דן ואגד ללחץ הכלכלי החרדי לא צריכה להפתיע אף אחד. אבל בג"צ מאכזב מאד: כשדן בנושא לאחרונה, לא קנס את החברות ולא הורה להן להפסיק את השפלתן של 51% מהאוכלוסיה; למרבה התדהמה, ואף שציינו כי נשים העולות לאוטובוסים הללו מופלות לרעה, קבעו השופטים ש'אין פסול ברעיון של אוטובוסים עם הפרדה בין גברים לנשים, אבל הפרדה שאיננה מוסדרת, טומנת בחובה בעיות'. על כן הורו למדינה להקים פורום מיוחד שידון בנושא – ושיקפיד על שילוט התחנות.

משנפרץ הסכר הזה, נשברו כל הקווים. החרדים הבינו שאם ימשיכו לנקוט בשיטה המקובלת עליהם – אלימות – הם יצליחו להפוך עוד ועוד קווי אוטובוס לקווי אפרטהייד. סביר להניח שהם לא ינסו זאת בקרוב בתל אביב, כי אלימות נגדית היא תמיד אפשרות, אבל אפשר להניח במידה ברורה של ודאות שקווים שיעברו בבני ברק יפלו נשים לרעה, ונשים חילוניות שיהיו עליהן – למשל, בנסיעה מפתח תקווה לרמת גן – יהיו חשופות עוד יותר לאלימות ואיומים.

התפיסה הזו איננה מוגבלת רק לחרדים. הציבור החרד"לי, שגם הוא עסוק לאחרונה במרץ בבדיקת גבולות המעטפת, לא טומן את ידו בצלחת. לפני כחודשיים, התחוללה שערורייה כאשר הארגון החרד"לי האמון על הפיכת ישראל למדינת הלכה, "מעייני הישועה", פרסם כרזה ובה תמונות פעיליו הבכירים – כשפני הנשים שבהן מושחרות. שמואל אליהו, בן ראוי לאביו – הטרוריסט המורשע מרדכי 'היה לא תהיה' אליהו – פסק שמכיוון שהכרוז חולק בבתי הכנסת, הדבר הכרחי כדי להגיע לריכוז מלא בשעת התפילה.

בשבוע שעבר ניסו החרד"לים למתוח את הגבול עוד קצת. שלושה תלמידי הסדר הגיעו לקורס מודיעין, והסתבר להם שהמדריכות בקורס, וכן מפקדתו, הנן נשים. השלושה סירבו להשתתף בקורס משום ש"העובדה שנחשף לבנות במהלך הקורס… נוגדת את הערכים הדתיים שגדלנו עליהם". שלושת המורדים נכלאו ל-21 יום, והם בתהליך של הפיכה לגיבורי המגזר. רבם של השלושה, אליעזר מלמד, שיבח אותם על מעשיהם – והם זכו לתמיכה בלתי צפויה מצד חבר הכנסת החרדי מאיר פורוש.

עד כה, טענו החרד"לים שיש להם בעיה עם שהות לצד נשים בתנאי קרב; עכשיו מסתבר שהם גם לא יכולים להכנס איתן לכיתה אחת. הצד הסמוי, שלא הוזכר – ושהוא כנראה אותם 'ערכים' עליהם הם מדברים – הוא שאסור להם הלכתית לקבל את מרותה של אשה. כזכור, כל גבר אורתודוקסי מתחיל את היום באמירת 'ברוך שלא עשני אשה'.

בטוקבקים הם נשאלו איך, בדיוק, הם מקבלים שירות בבנק או בסופר. התשובה היא שבעולם שהם רוצים, נשים לא תעבודנה מחוץ לבית. הסירוס המכוון של הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" – שבמקור מדבר על מטען ולא על כבוד – מיועד למנוע מנשים כל תפקיד ציבורי באצטלה שאין זה מכבודן להתלכלך במציאות.

מי שרצה לדעת איך ייראה עולם ההלכה, אותה מפלצת שאנו מכנים בטעות 'בית ישראל סבא', היה צריך רק להביט בעיתונות החרדית לאחר דו"ח וינוגרד. אי אפשר היה שלא לדווח על הדו"ח, ואי אפשר היה להראות לצאן הקדוש אשה, ועוד בתפקיד ממלכתי. אבל לא אלמן ישראל, ופתרון נמצא: כסא ריק במקום שבו ישבה פרופ' רות גביזון. היא פשוט נמחקה מן הצילום.

זה מקומה הציבורי של האשה האורתודוקסית, וזה המקום שאנחנו צועדים אליו, כשאנחנו מכפיפים את ערכי הליברליזם ל'רב-תרבותיות'. כל כך אנחנו נזהרים שלא לפגוע ברגשות של 'אחרים', ששכחנו מזמן שיש די הרבה ערכים ולא מעט רגשות שפגיעה היא בדיוק מה שהם צריכים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)