פג תוקף: האמירה האומללה של פרופ' יחזקאל דרור, על פיה 'אם אנחנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, זה שיקול מכובד מאד… לא נכון להסתכל רק על צד אחד', קברה סופית את דו"ח וינוגרד בטרם מלא לו שבוע.

כי כל ההתפתלויות וכל ההצטדקויות לא יעזרו. חודשים סיפרו לנו איך הוועדה מתייסרת על כל משפט, איך סעיף אחד גרר דיון של כמה שעות, ועכשיו מתברר לנו שאחד מהחמישה – לפחות – הגיע עם דעות מוקדמות ברורות מאד ("מה אתה מעדיף? ממשלה של אולמרט וברק, או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?") לדיונים.

לוועדה היו בעיות אמינות מלכתחילה, משום שאולמרט התעקש שלא ללכת על ועדת חקירה, והוא זה שמינה את חבריה. הצבא, מתוך נסיון לכסות את ערוות בכיריו, מוטט חלק ניכר מאמינותה כשאילץ אותה להמנע מהדחות. ועכשיו זה.

קשה לחשוב על מהלומה כבדה יותר לאמינות המשטר בישראל, במיוחד עכשיו. ועדת וינוגרד עוד עשויה להכנס להיסטוריה כמקבילה הישראלית של ועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי ושהדו"ח הצמחוני שלה התקבל בחוסר אמון רחב.

כשהם צודקים, הם צודקים: שלושה שבויים, אנשי חיזבאללה, שנשבו במלחמה האחרונה, הודיעו כי לא ישתתפו במשפט הראווה שישראל מארגנת להם. בין ההאשמות "המופרכות עד גיחוך" שהועלו נגדם אפשר למצוא השתתפות באימונים צבאיים ללא אישור ממשלת ישראל, ונשיאת נשק ללא אישור משרד הפנים. כל זה, כזכור, בשטח לבנון – שהריבונות הישראלית עליו, איך לומר, מפוקפקת משהו.

יש משהו נלעג באובססיה הישראלית להעמדתם לדין של לוחמים מהצד השני. אם ביצעו פשעי מלחמה – ירי לעבר אזרחים, למשל – יש להעמיד אותם לדין על הפשעים הללו. ירי לעבר חיילי צה"ל איננו פשע, הוא מלחמה. אפילו מבחינה תעמולתית גרידא, ראוי היה להעניק לאנשי החיזבאללה וללוחמים פלסטינים (להבדיל מפושעי מלחמה פלסטינים, שיש להעניש כנדרש) מעמד של שבויי מלחמה, עם ביקורים של הצלב האדום וכל הנדרש; זה היה מדגיש את ההבדל בין ישראל ובין הברברים שבהם היא נלחמת.

במכתבם של אנשי החיזבאללה נאמר לסיום ש"הצגת לוחמי חיזבאללה כעבריינים ולא כלוחמים מבזה גם את לוחמי צה"ל שלחמו נגדם. האם חיילי צה"ל חירפו נפשם בפעולת שיטור מול עבריינים, או שהשתתפו בלחימה מול אויב של ממש?". צודקים בכל מילה.

התנגשות לאומנית: שום דבר טוב לא יצא מהבלגאן במכללת ספיר, שפרץ לאחר שמרצה ערבי-ישראלי, נזאר חסן, דרש מחייל מילואים שהגיע לשיעור במדים לחזור לכיתה ללא מדים.

חסן הפך את הכיתה שלו לקהל שבוי לדעותיו הפוליטיות, וביזה אדם שבסך הכל מילא את חובתו על פי חוק, ביצע שירות ציבורי וחשב לתומו שמותר לו למרות זאת לקבל שירות שעליו שילם. ראוי היה שהמכללה תשעה את חסן או תפטר אותו.

אבל ההחלטה של הנשיא, פרופ' צחור, היתה לקויה לא פחות: הוא דרש מחסן "לכבד את מדי צה"ל", והוסיף שלא יקבל "התנצלות שאיננה מתייחס לכיבוד מדי צה"ל". עם כל הכבוד, ויש פחות מיום ליום, אף אחד לא חייב לסגוד למדי צה"ל. זכותו של חסן להפגין מול הקריה, לשרוף את דגלי צה"ל, לראות במפקדיו פושעי מלחמה ולדרוש את העמדתם בבית דין בינלאומי, אם חפץ בכך; הוא חייב בכבודו של הסטודנט שלו, לא בכבודו של צה"ל.

במקביל, הגיע הזמן להפסיק עם הקשקשת הרואה בחיילים המגיעים במדים ללימודים "מיליטריזם". יש בארץ צבא. הוא מגייס בכפיה מאות אלפי אנשים, ולאנשים האלה יש זכות להשכלה. לחיילים אין שום סמכות כפיה בתחומי האוניברסיטה, וכל השטות הזו היא העתקה עמומה וחסרת הבנה מהאוניברסיטאות האמריקניות במהלך מלחמת ויאטנם. וגם שם העסק היה די מטומטם. די.

ריטואל קבוע: המשקיף על המתרחש באזורנו האומלל יבחין בוודאי בתסמונת העקרב של הפלסטינים. באמנות יוצאת דופן, תוך סיוע מהאגפים הרב-תרבותיים של התקשורת העולמית, הם מצליחים להציג את עצמם שוב ושוב כקורבן – ואז, חמש דקות אחרי ההפקה סוחטת הדמעות, מפוצצים את הכל.

הם הצליחו בזה באופן יפהפה ברצועת עזה, כשייבבו על מצור, יצרו יופי של הצגה של "התקוממות עממית" – נשים וילדים תחילה, כמקובל – ופרצו את הגבול. העולם העדיף למחוא כפיים להפקה המשומנת – ולהתעלם מתופעות מציקות כמו ירי על חיילים מצרים, התעמתות חמושה עם אזרחים מצרים, ושאר מעשי תוקפנות יומיומיים. הצד המשעשע של כל העניין, כמובן, הגיע כשהפלסטינים שילמו למצרים בכסף ישראלי מזויף – וקיבלו בתמורה מזון שפג תוקפו.

ואז, ימים ספורים אחרי הנצחון התקשורתי הסוחף בעזה, המצלמות הופנו אליה שוב – הפעם כדי לתעד את חלוקת הפרחים והממתקים, חגיגה לרגל הצלחתן של צמד חיות אדם לבצע פשע מלחמה כנגד אזרחים לא מוגנים. והתקשורת העולמית התחילה להזכר בממתקים פלסטינים קודמים, אלו שחולקו ב-11 בספטמבר 2001.

ההצלחה בדימונה היתה כל כך גדולה, שאפילו שמעון פרס נאלץ לומר ש"החמאס הופך את החלום של מדינה פלסטינית אחודה [כך – יצ"ג] לבלתי אפשרי". לכו בכוחכם זה, חברים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)