מדוע מתרוקנים כה מהר רחובותינו, ככרותינו,

והכל שבים הביתה נבוכים מאד-מאד?

יען כי ירד הלילה והברברים לא הגיעו

וכמה אנשים שבאו מן הגבול אמרו

ששוב אין ברברים מסביב.

עכשיו, בלא ברברים, מה נוכל לעשות?

האנשים הללו היו פתרון מסוים.

(קונסטנטין קוואפיס, "מחכים לברברים," תרגם את זה יפה יורם ברונובסקי, שלום לעפרו.)

קול הרעם מרחוב השלושה, קרי "ישראל היום," תקף הבוקר (ב') בשצף-קצף את העסקה בין מעצמות המערב לאיראן, שבמסגרתה תפסיק האחרונה להעשיר אורניום ובמקביל יוסרו בעקביות הסנקציות עליה. אחד הכותבים, דרור אידר, ריסס ארס וטען שעסקה עם המשטר האיראני היא "עסקה עם הרוע"; דן מרגלית חזר, אלא מה, להסכם מינכן, לא לפני שהפגין בורות הסטורית באשר לאיחוד חבל הריין עם גרמניה ב-1936; יצור אחר – כל כך חסרה לנו המילה האנגלית hack; "כתבלב" לא מספיק טובה, "זרזיר עט" גבוהה מדי בשני משלבים – חרק שאם העסקה תצליח, אז נתניהו ניצח ואם היא תכשל, אז נתניהו צדק.

האמת העגומה היא, וזו הסיבה שקול הרעם מרחוב השלושה נכנס להתקף נדיר אפילו אצלו, היא שנתניהו הפסיד. טוטאלית. אנחנו מדברים על מי שבמשך עשור ויותר, מאז ששב לממשלת שרון, טוען ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה." הביטו בתמונה הזו, שצילם ינון גבע (@yinnong) בארכיון בית אריאלה:

ואחר כך קראו את אוסף הכתבות המדהים שליקט עומר כביר. מה יש לומר, 1938 היתה שנה ארוכה מאד. היא נמשכה מ-1984 ועד ימים אלה ממש. זה לא צריך להפתיע: במדינה שבה יש רק אנלוגיה היסטורית אחת, זו של הסכם מינכן, כל שנה היא 1938.

מה הברירות הניצבות בפני מי שחי על הפחדה במשך העשור האחרון? נתניהו יכול להודות בתבוסה, אבל אז הוא מחוסל פוליטית והיסטורית. הוא שעבד סכומים עצומים של תקציב להכנות על התקפה על איראן – אולמרט דיבר על 11 מיליארדים והסכומים כנראה גדולים הרבה יותר – ועכשיו, אם יש ציבור ישראלי, הוא יצטרך לתת הסברים. הבעיה היא שפוליטיקאים מסוגו של נתניהו לא מסוגלים להודות בטעות. ודאי לא בטעות גדולה כל כך.

יש לו שתי אופציות אחרות. האחת היא לצאת למלחמה באיראן לבדו. ספק אם יש מישהו בישראל, פרט לנתניהו ואולי ארי שביט, שחושב שזה רעיון חיובי. מדברים בשבועות האחרונים על ברית ישראלית-סעודית נגד איראן; אם מישהו באמת חושב שהסעודים, שההמנון הבלתי רשמי של צבאם הוא Onward, Christian Soldiers, ייכנסו למלחמה לצד ישראל – מלחמה שבה בשל הגיאוגרפיה של סעודיה היא צפויה לספוג הרבה יותר נזק מישראל – יש לי גשר למכור לו בתנאים נוחים. אם ישראל תצא למלחמה כשבעלת בריתה היחידה היא סעודיה, כנגד מדינה שהעולם הרגע חתם איתה על עסקה, אפשר יהיה לסגור את הבאסטה הציונית. אני מניח שאת זה מבין אפילו נתניהו. ברור למה הסעודים אוהבים את הברית הזו. לא ברור מה ישראל מקבלת ממנה.

(הערת צד על סעודיה: בשבועות האחרונים רווחו דיווחים, כולל מפי ראש אמ"ן לשעבר – לא שזה שווה יותר מדי – על כך שהאחרונה עומדת לרכוש לעצמה פצצה משלה, ישירות מפקיסטן, אם איראן תפתח נשק גרעיני, ושהיא כבר שילמה על הפצצה. בהתחשב בכך שרוב מוחלט של הטרור האיסלמי בעולם מגיע לא מאיראן אלא ממדרסות שממומנות על ידי סעודיה, ובהתחשב בכך שהמשטר הסעודי יציב משמעותית פחות מזה האיראני, ובהתחשב בכך שבני משפחת סעוד כרתו ברית פאוסט עם כהני הדת הוואהבים, במסגרתה האחרונים יכולים להפיץ שנאה ובורות בעוד הראשונים מוצצים את לשד העם, פצצה סעודית צריכה להפחיד אותנו הרבה יותר. אבל נתניהו לא מאיים להפציץ את ריאד. מעניין למה.)

האופציה השניה, הסבירה יותר, היא שנתניהו ינסה להפעיל את הגיס החמישי שלו בוושינגטון, הלובי הישראלי, כדי להטיל סנקציות חדשות על איראן. יש יוזמות כאלה בקונגרס ויש להניח שהשגריר דרמר עסוק מאד בימים אלה בליבויין. שום דבר טוב לא יוכל לצאת מהמשחק האווילי הזה. הבה נבחן את האופציות.

אופציה א': הקונגרס, בהשענו על רוב רפובליקני, מצליח להעביר ברוב דחוק סנקציות חדשות. אובמה מטיל עליהן ווטו. הסנקציות מתות, העסקה האיראנית ממשיכה, ואובמה מבהיר – במישרין או בעקיפין – לציבור האמריקאי שיש מי שמנסה לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן בדיוק כשמושגת עסקה.

אופציה ב': הקונגרס, בהשענו על רוב רפובליקני ומספר חברי קונגרס דמוקרטים שנשלה בינתם, מטיל סנקציות על איראן ברוב חסין ווטו. הלובי הישראלי נוחל נצחון ענק, שמתברר תוך זמן קצר כנצחון פירוס. האיראנים מבטלים את העסקה, אובמה נכנס באמ-אמא של הלובי הישראלי, האיחוד האירופי מתחיל להטיל סנקציות על ישראל. לא חסר על מה.

במקביל, נזכרים רוב האמריקאים – שתומכים בעסקה, בשיעור של 64% – שיש בארצם שלוש שדולות שנואות במיוחד, שמשחיתות את הפוליטיקה של ארצם: הלובי הישראלי, הלובי הקובני, והלובי של יצרני הנשק. הלובי האחרון מסוגל להשען על מסורות עתיקות בציבור האמריקאי, והלובי הקובני מורכב מגולים זועמים ולא סימפטיים, שמתרפקים על המשטר הדיקטטורי שקדם לזה של קסטרו – אבל לפחות הם לא גיס חמישי שמופעל על ידי מדינה זרה. ישראל, שוב, הופכת לצרת היהודים – הפעם של הקהילה היהודית המשגשגת ביותר בעולם – והאנטישמיות עולה. תוך שניים-שלושה סיבובי בחירות, הלובי הישראלי נשאר רק עם קיצונים רפובליקניים, ורוב האמריקאים קולטים סוף סוף שישראל היא לא בעלת ברית, היא עקרב; שאין בה שום תועלת וספק אם היתה בה אי פעם; שהיא מחרחרת מלחמה, רק שאת מחיר המלחמה הזו אמורים לשלם נערים ונערות אמריקאים; ושהיא עושה זאת תוך קבלת חלק ניכר מתקציב הסיוע הזר של ארה"ב. וזהו: תוך שש-שמונה-עשר שנים, אין לישראל בעלות ברית. ומאחר ואין להניח שנתניהו יפסיק את האפרטהייד בגדה תוך כדי פרק הזמן הזה, ישראל מגיעה תוך עשור למצבה של דרום אפריקה.

קול הרעם מרחוב השלושה צודק בנקודה אחת: אובמה סוגר קצוות במזרח התיכון. ארה"ב נסוגה לתוך עצמה. הכוחות האמריקאים בעיראק הם צל של מה שהיו, ומאפגניסטן היא אמורה לסגת בשנה הבאה. הכלכלה האמריקאית לא מבריאה, וזה לא מקרה. הסיבה היא צבא חזק הרבה יותר מדי, ושתי מלחמות ענק שארה"ב לא שילמה עליהן אלא בהקפה. קשה להיות מעצמת על כשהכלכלה שלך על הקרשים, כשדור שלם מבין שנגזר עליו לחיות רע יותר משחיו הוריו, ושכל אדם חושב מבין שהשיטה משרתת רק את אלה שיש להם. אז כן, עניי ארה"ב ימשיכו לשרת בצבא, אבל כך לא מחזיקים מעצמה. רוב גדול והולך של האמריקאים מאס במלחמות החוץ הבלתי פוסקות.

מצד שני, הנסיגה האמריקאית מעיראק ואפגניסטן מסירה את הצורך האיראני בפצצה גרעינית. כן, צורך: המטרה של הפרויקט הגרעיני האיראני, הגעה למצב של מדינת סף, היתה תמיד הרתעה. ב-29 בינואר 2002 נשא ג'ורג' וו. בוש את נאום "ציר הרשע" שלו, והוא מנה שלוש מדינות בו: עיראק, איראן וצפון קוריאה. שנה לאחר מכן, פלש בוש לעיראק וכבש אותה. בצפון קוריאה, מצד שני, הוא לא העז לגעת. לה היה נשק גרעיני, או על כל פנים העמדת פנים משכנעת של כזה. האיראנים למדו את הלקח: כשיש לך אויב עם נטיות אימפריאליסטיות על שני גבולות, שהוכיח שהוא מסוגל לחסל יריב קונוונציונלי חלש – והצבא האיראני חלש ביחס – אתה חייב הרתעה. ונשק גרעיני הוא הרתעה.

עכשיו פג הצורך בה. העולם של ג'ורג' וו. בוש חלף. ראינו את זה כשהפרלמנט הבריטי סירב לצאת למלחמה בסוריה. ארה"ב ואיראן מדברות על נורמליזציה. האיראנים רוצים יחסים מלאים. המשך פרוייקט הגרעין שלה מסכן את כל זה. יש לאיראן כעת את כל הסיבות לציית להסכם ציות מלא – כל זמן, כמובן, שהלובי הישראלי לא מחסל אותו. לאיראנים יש את האגף הפסיכי שלהם, שרקוב מתיאוריות קונספירציה, וסיכול כזה של העסקה יחזק אותו. פרדוקסלית, אם נתניהו ישבש את העסקה, הוא ידחוף את איראן לפצצה כשלזו כבר אין צורך בה – ובו זמנית יאבד את בעלי הברית שהיו אמורים למנוע התגרענות איראנית.

אבל נזכיר שוב: האיראנים העלו הילוך בפרוייקט הגרעין שלהם בעשור האחרון בתגובה לאיום סביר אמריקאי. אלא שבישראל השתמשו באיום האיראני, שהיה דחליל, במשך שני עשורים קודם לכן. השתמש בו הממסד הבטחוני, כדי להשמין כערפד השותה את דמה של האומה, והשתמש בו נתניהו לשני צרכים: האחד, הסחת דעת מפרוייקט הסיפוח הנרחב של ישראל בגדה המערבית; השני, מסך עשן לצורך חלוקה מחדש של הרכוש בישראל.

עשור אחרי שנתניהו התחיל לדבר על "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938," מעמד הביניים הישראלי חדל להתקיים. נתניהו העביר את הרכוש שלו, באמצעות שינוי מסים שהעביר את נטל המס ממיסוי ישיר ומיסוי חברות למיסוי עקיף, לאוליגרכים ולתאגידים. בכל פעם שקמה מחאה, נתניהו מיהר לנפנף בדחליל האיראני.

עכשיו, בלא ברברים, מה יוכל לעשות? האנשים ההם היו פתרון מסוים.

ועוד דבר אחד: הצעת חוק חדשה קובעת שאם אתה עבריין מסוכן אבל מתגייס לשירות קרבי, לא רק שתוכל להוציא הנטיות האלימות שלך על אוכלוסיה חסרת מגן, גם ימחקו לך את הרישום הפלילי אחר כך. ידעתי שיש חפיפה בין פושעים ובין חיילים, אבל עד כדי כך?

הערה מנהלתית: פרוייקט גיוס הכספים לחוברת השלישית של "איך נפלו גיבורים" מתקרב לסיומו. שותפתי עדי אלקין ואני עומדים כעת על 185% מהיעד שהצבנו לעצמנו, ואנחנו נרגשים מהתמיכה שלכם. אם קומיקס בלשי בעברית הוא משהו שחשוב לכם, נשמח אם תשקלו לתמוך בנו.

(יוסי גורביץ)