בעיתוני סוף השבוע אפשר היה לקרוא התקפות זועמות על ארה"ב, לאחר שפקיד אמריקאי בכיר אישר לאל ערביה שהתקפה על בסיסי טילים בסוריה שבוצעה לאחרונה היתה פעולה של ישראל – לא ברור אם מדובר בהתקפה מהאוויר או מהים. לא ברור את מייצגות ההתקפות האלה, כי ישראל הרשמית שומרת על שתיקה, אבל מאחר והן הגיעו בעיקר מכתבים צבאיים (במיוחד אלכס פישמן ב"ידיעות", שלידיעה שלו ניתנה הכותרת "מכרו אותנו" ושמאיים על "הסורי" – כך! – בשם מערכת הבטחון) יש להניח שהיא מגיעה ממערכת הבטחון הישראלית.

פישמן מציין שזו היתה הפעם השלישית השנה שבה ארה"ב הפרה את שתיקת האלחוט הישראלית והטילה את האחריות להתקפות בסוריה על ישראל. הוא מציין עוד שההתקפה היתה על בסיס טילי נ"מ שהיו אמורים להיות מועברים, כך מקורותיו, לחיזבאללה – מה שהיה מסכן את "חופש הטיסה" (המילים של 'ידיעות', לא שלי) של חיל האוויר בלבנון.

אם כן, חשוב לציין שההתקפה על סוריה לא היתה מיועדת להגן על בטחונה של ישראל – היא היתה מיועדת לשמר את ההגמוניה הצבאית שלה, את היכולת שלה להפר כאוות נפשה את הריבונות הלבנונית. הגמוניה ובטחון הם שני דברים שונים מאד. כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית, צה"ל – והזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל – מוכנים לבצע פעולות צבאיות בסוריה, פעולות שהן לכל הפחות הפרה של הסכמי שביתת הנשק בין המדינות. טילי נ"מ, נזכיר, הם מטיבם נשק הגנתי, לא התקפי.

אלא שהמוכנות הזו לצאת לפעולות מלחמתיות בסוריה כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית משבשות את האסטרטגיה של מדינה שולית בשם ארצות הברית שם. זה קורה בימים שבהם אובמה מתחייב להעלות את הסיוע הבטחוני האמריקאי משלושה ל-3.4 מיליארדים. לארה"ב יש אינטרס מובהק לשמור על כמה שיותר שקט בסוריה, במיוחד לאור העובדה שהיא כמעט ונגררה למלחמה שם.

ישראל, כמובן, התאכזבה מאד מכך שארה"ב לא יצאה למלחמה בסוריה. ההתקפה האחרונה שלנו שם התבצעה ביום שבו פקחי האו"ם הודיעו שכל מתקני הנשק הכימי שבהם הם ביקרו הושמדו. ישנה, כמובן, האפשרות שאסד החליט לשחק פוקר ולאבד את ההסכם שמעניק לו חסינות מתקיפה אמריקאית כדי לשמור על כמה פגזי נשק כימי, אבל אם כך – אף אחד לא הציג ראיות לכך עד כה. כזכור, כשסדאם חוסיין טען שהוא השמיד את הנשק שלו להשמדה המונית, זה אכן מה שקרה. יש מעט מאד רווח בשקר בתחום הזה והרבה מאד נזק.

ואז, בתוך כל המהלך העדין הזה, מגיעה ישראל ומפציצה את סוריה כדי לאפשר לחיל האוויר שלה לפעול בלבנון כאוות נפשו. בארה"ב רתחו, והחליטו ללמד את ישראל לקח עדין: שללו ממנה את ה-plausible deniability שלה והציגו אותה כתוקפן שהיא. זה הספיק לכת הקצינים שלנו להכנס להיסטריה ולדבר על "מכרו אותנו."

בוקר טוב, חברים. למדינות אחרות, גם מדינות ידידותיות, יש אינטרסים משלהן ותכניות משלהן. כשפעם אחר פעם אתה רומס את התכניות האלה ברגל גסה, תבוא תגובה. דוגמא נוספת לכך קיבלנו לפני מספר שבועות, כשהוושינגטון פוסט פרסם ידיעה – שהודלפה אליו מהמודיעין הישראלי – על כך שלאחר שישראל טבחה בתשעה אזרחים טורקים על המרמרה וסירבה להתנצל על כך או לשלם פיצויים, המודיעין הטורקי הסגיר מספר סוכנים איראנים של ישראל למודיעין האיראני.

אני לא יודע אם האירוע הזה קרה או לא קרה – המודיעין הישראלי לא מצטיין באמינות עדויותיו כלפי עצמו – אבל לגמרי לא אופתע אם אכן קרה. מה חשבתם שיקרה, חמושים יקרים שלנו? שתוכלו להרוג תשעה אזרחים של מעצמה זרה בלי לשלם שום מחיר? ברצינות חשבתם שהיא תתייחס לכך כאילו הרגתם סתם פלסטינים?

יש איזה ניתוק מהמציאות בקרב ישראלים, גם בקרב הנהגתם, שמזכיר לעתים התנהגות של חתול: הוא מפיל משהו, מופתע כשהוא נשבר ואז נעלב כשצועקים עליו. ישראל משחקת משחק של הגמון אזורי. היא פועלת כאוות נפשה כמעט במרחבים האוויריים של שכנותיה. היא ביצעה התנקשות מטומטמת להפליא בבירת ירדן זמן קצר ביחס לאחר הסכמי השלום. ואז היא, ואזרחיה – שכל כך אוהבים לשמוע את סיפורי ההצלחה שתמיד מלווים בקריצה ואף פעם לא רוצים לדעת מה עושים השושואיסטים שלהם – נורא נעלבים כשמישהו מגיב.

אחת מן השתיים: או שישראל תקטן חזרה לגודל הטבעי שלה ותפסיק לשחק בדומינו במזרח התיכון, או שהאזרחים שלה יפנימו את העובדה שהממשלה שלהם פועלת כהגמון אזורי, שהגמונים תמיד גוררים שנאה, ושעל פעולות של פגיעה באחרים תבוא תגובה. לא תגובה מיידית, לא בהכרח קשורה, אבל תבוא תגובה. התבגרו וקחו אחריות על עצמכם, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)