שלשום (ג') נערכה אחת הישיבות ההזויות ביותר של וועדת הכספים: שלושה חברי כנסת התבקשו לאשר במפתיע, תוך זמן קצר וללא אפשרות להתייעץ, למשרד הבטחון להוציא 6.345 מיליארדי שקלים לאורך 20 השנה הקרובות, לשם רכישת מטוסי אימון מאיטליה. הכסף יגיע בחלקו מהסובסידיה האמריקאית לתקציב הבטחון, אבל ברובו מהלוואה ארוכת טווח. הריבית שתשלם ישראל על ההלוואה הזו תעמוד על סכום צנוע של 200 מיליון יורו, נקודה שמשרד הבטחון העדיף שלא להתעכב עליה. חברי הכנסת היססו לכמה שניות: בכל זאת, כפי שאמר פעם סנאטור אמריקאי, מיליארד ועוד מיליארד ופתאום אתה מדבר על כסף גדול. אבל בסוף – קרי תוך שש דקות – הם אישרו. ברירה היתה להם? אם הם לא היו עושים את זה הם היו מוצגים כבוגדים, מה גם שיו"ר הוועדה בכלל חרדי.

כמה עולה לנו צה"ל? מפתה להסתכל על התקציב השנתי, אבל זו תמונה מטעה. מדי שנה, מבקש צה"ל ומקבל כמעט אוטומטית סכומים אדירים לתקציב. כפי שאפשר לראות מהמסמך הזה (עמ' 2), הקשר בין התקציב המקורי לתקציב המעשי הוא רופף עוד יותר מהקשר בין אהוד ברק לבוחריו.

בשנת 2006, התקציב המקורי של צה"ל היה אמור להיות 45.3 מיליארדים; הוא היה, בסופו של דבר, 59.4 מיליארדים – תוספת של 14.2 מיליארדים ועליה של 9.5%. 2006 לא היתה שנה נורמלית, מלחמת לבנון השניה פרצה בה. אבל ב-2007, למרות שהתקציב המקורי עמד על 50 מיליארדים (עליה של 10% מתקציב 2006 הרשמי), הצבא עדיין סיים אותו עם תוספת תקציב של 9.9 מיליארדים.

תקציב צה"ל הרשמי המשיך לגדול ב-2008, ועמד על 51.1 מיליארדים – עליה קטנה לכאורה של 2.1%. אבל בפועל, הוא קיבל במהלך השנה עוד 9.8 מיליארדים, והתקציב הסופי היה 60.8 מיליארדי דולרים. ב-2009, העמיד צה"ל פנים שהתקציב שלו קטן, והוא עמד רק על 48.4 מיליארדים, לכאורה ירידה של 5.2%; בפועל, צה"ל קיבל עוד תוספת פצפונת של 12.7 מיליארדים, ותקציב 2009 היה גדול מתקציב 2008 – הוא עמד על 61.1 מיליארדי שקלים. בשנת 2010, התקציב הרשמי של צה"ל עמד על 53.1 מיליארדי דולרים, עליה של 9.6% בתקציב הרשמי לעומת 2009 – ועדיין, הצבא בלע עוד 11.9 מיליארדים. סך הכל, הוא קיבל ב-2010 – השנה האחרונה שבה יש לנו נתונים מלאים, כי התקציב הדו שנתי של 2011-2012 טרם הסתיים – 65 מיליארדים. ננסה לסכם את זה בטבלה נקיה יותר:

זה המון, המון כסף. אלה סכומים סובייטיים כמעט, ומה שמוטט את ברית המועצות בסופו של דבר היה שעבוד הכלכלה שלה לצרכי הממסד הבטחוני. בפועל, צה"ל חורג מדי שנה מהתקציב שלו בכ-20%, פלוס מינוס. בפועל, הכנסת לא מצליחה לפקח עליו והממשלה אפילו לא מנסה. צה"ל טוען כל הזמן שיש לו הוצאות חריגות, כמו כיפת ברזל. זה אומר שאו שהוא לא ממש טוב בחיזוי הצרכים הבטחוניים, או שהוא פשוט לוקח עוד כסף כי הוא יודע שאף אחד לא יעצור אותו.

מה עושים בצה"ל עם כל הכסף הזה, שמגיע אליהם מהמסים שכל אחד מאיתנו משלם? ובכן, ממקור בכנסת שטרח להגיש כמה שאילתות בנושא, עולה תמונה עגומה. כל הנתונים הבאים מתייחסים לתקציב 2010.

53% מההוצאות של מערכת הבטחון הן הוצאות שכר, קרי 26 מיליארדי שקלים, שהם שבעה אחוזים מכלל תקציב המדינה. עלויות השכר של מערכת הבטחון גדולות מכלל התקציב הכללי של המשרד לבטחון פנים, משרד המדע, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, משרד התמ"ת, משרד הרווחה ומשרד החקלאות גם יחד.

הלאה. 175,000 מגויסי הכפיה של צה"ל מסתפקים בתקציב של 900 מיליוני שקלים – כלומר, משכורת של כ-430 ₪ בחודש (היא משתנה לפי תפקיד, אבל לא הרבה.) ל-30,000 אנשי הקבע שלו, מצד שני, משלם צה"ל 8.3 מיליארדי שקלים. המשכורת הממוצעת של איש קבע גבוהה פי 50 מזה של מגויס כפיה, כלומר נעה בערך סביב ה-21,500 ₪ בחודש. עכשיו, פה הממוצע מועיל לנו פחות – סגן עולה לצה"ל הרבה פחות מאשר גנרל; ב-2007, שכרו של אלוף עמד על כ-47 אלף ₪ ויש להניח שהוא עלה מאז. אבל אם ניקח את הממוצע, עדיין נגלה שהוא גבוה פי שניים וחצי בערך מהשכר הממוצע במשק, שבאפריל עמד על 8,881 ₪.

עובדי צה"ל, מהם יש כ-7,400, עלו לנו ב-2010 2.1 מיליארדי ₪, כלומר יותר מפי שניים מכלל ההוצאה על מגויסי הכפיה. העלות הממוצעת של עובד צה"ל גבוהה אף יותר מזו של איש קבע: 24,300 ₪ בחודש, קרי כמעט פי שלוש מהשכר הממוצע במשק. לא רע, לא רע בכלל.

עיקר ההוצאות השכר של צה"ל, כמובן, הן על פנסיה. זה נכון לכל תקציב שכר ממשלתי והסיבה היחידה שראוי להתעכב על כך היא שאנשי קבע – לפחות הקצינים מביניהם; צה"ל מנסה לדחוק את הנגדים למסלול קריירה של "קריירה אחת" מאז 2010 – יוצאים לפנסיה בגיל מגוחך של 45, כלומר 20 שנים לפני שאר האוכלוסיה, והם הצליחו עד כה, למרות ביקורת ציבורית נרחבת, לשמור על הפריבילגיה השערורייתית הזו. כן, אני יודע – תמיד עולות הטענות שאנשי קבע משרתים שעות לא סבירות. חלק מהם עושים זאת, והם מתוגמלים על כך, אבל הקצינים הקרביים, למרות שהם בולטים, הם שיעור קטן מאד מכלל הקצינים (ומכלל החיילים) בצה"ל. רוב הקצינים, כמו רוב החיילים, הם פקידים או טכנאים במדים.

אין עוד תקציב שתופח בצורה הזו, ולשם המטרות האלה. אם אנחנו רוצים שינוי חברתי, אנחנו צריכים לקחת מצה"ל את היכולת שלו להצמיח פלאים את התקציב שלו באופן עצמאי. בשנת 2010, כזכור, צה"ל זכה לתוספת של כ-12 מיליארדים. זה הרבה מאד כסף, ויש מה לעשות עם הכסף הזה. החברה האזרחית צריכה אותו. שינוי חברתי לא יתרחש אם לא ננער קשות את צה"ל.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' מובילה כיום את התפיסה שניתן לבצע שינוי חברתי בישראל בלי לדבר יותר מדי על הכיבוש, מעין צדק חברתי לעם אדונים. שאול אמסטרדמסקי כבר עשה את העבודה הקשה, והראה שהכיבוש משתלם למתנחלים: הם מקבלים 1.7 שקלים בהוצאה לעומת כל שקל שיוצא בממוצע על תושבי ישראל. מדובר בארבעה אחוזים מהאוכלוסיה שמקבלים שבעה אחוזים מהתקציב – לא כולל הוצאות בטחון ותשתית. כאן שווה לעיין בתוספות התקציב שקיבל צה"ל לצרכי דיכוי המאבק הפלסטיני לאורך השנים, על פי נתוני מכון אדווה:

מי שחושב שאין קשר בין היעדרו של צדק חברתי בין המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית, והמשך קיומן של ההתנחלויות, יחסל גם את המאבק החברתי בישראל גופא.

ועוד דבר אחד: העיתונות הישראלית הבוקר ביכתה את הטבח בבולגריה, כשמשום מה היא לא עוטה את הבעת הזחיחות הקורצת שלבשה תכופות בעת הפיגועים שביצעה ישראל באיראן בשנים האחרונות, שהרגו אזרחים לא מעטים. כרגיל, הציבור הישראלי רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי: את החופש להרוג אנשים במדינות שמעולם לא הכיר, ואז ליילל "אבל מה עשינו להם" כשהם מכים חזרה. רציתם מלחמת צללים? הרעתם להצלחות שלה? התעלמתם ממותם של נשים וילדים בשם מטרה נעלה יותר? קראתם "שונא ישראל" למי שציין את העובדות האלה? אז וואלה, מי היה מאמין, לפעמים הגלגל מתהפך. הצעתם את מיטתכם; שכבו בה. בלי בכי ובלי נהי.

(יוסי גורביץ)