אמש (ג’) עשתה המועצה להשכלה גבוהה של "יהודה ושומרון" – גוף בובה שמיועד להכשיר את הקמת האוניברסיטה באריאל – לעשות את מה שהיא יועדה לעשות והכירה באוניברסיטה באריאל. אפילו שלי יחימוביץ' בעד. יחימוביץ' גם מכירה באריאל כ"עיר בישראל".

אריאל, כמובן, לא בישראל. זו כל הבעיה איתה. וה"מל"ג של יהודה ושומרון" לא דומה למל"ג הישראלי. את ההמלצות שלו צריך לקבל לא שר החינוך, אלא אלוף פיקוד המרכז, כי אריאל נמצאת בשטח שישראל מעדיפה להגדיר אותו כשטח שנתפס במלחמה. ברור למה הימין רוצה שם אוניברסיטה (ומרכז תרבות); לא ברור למה יחימוביץ' לא טרחה להסתכל במפה ולהבין שעם קיומה של אריאל, אין מה לדבר על פתרון שתי מדינות – זה שהיא עדיין מחויבת אליו רשמית. ואכן, קיומה של אריאל נועד למנוע בדיוק את פתרון שתי המדינות. היא יושבת בקצה של אצבע שתקועה בעין של פלסטין העתידית.

במכללת אריאל טוענים שהם עומדים בקריטריונים האקדמיים להיחשב כאוניברסיטה. וואלה. בימים האחרונים משך החוקר הידוע ביותר של האוניברסיטה, אמיר חצרוני, לא מעט תשומת לב שלילית, כשהתייחס לנסיון ההתאבדות של משה סילמן באומרו ש"יתכן שאפילו ניצלנו בזול מפרזיט." אלה לא פניני החוכמה היחידות של חצרוני. ראו את זה:

אבל השאלה היא לא "קריטריונים אקדמיים" שנתפרו לפי מידה. השאלה של הקמת אוניברסיטה ישראלית בשטח כבוש היא בעיקרה פוליטית. בעולם המראה של הימין הישראלי, כמובן, בנייתה היא דבר מובן מאליו והתנגדות לה היא "פוליטיקה." הוות"ת הישראלי התנגד להכרה באריאל כאוניברסיטה משלל סיבות ראויות – מי צריך עוד אוניברסיטה במרכז? – אבל בעיקר מהידיעה שהקמתה תעודד את החרם האקדמי על ישראל, ובמידה של צדק. שר האוצר יובל שטייניץ, מצידו, מתכוון להעתיר תקציבים על המוסד החדש.

הקמת האוניברסיטה תהיה עוד סימן לכך שהממסד הישראלי, בעודו מדבר 20 שנה על הסכמי שלום ו"פתרון שתי המדינות", המשיך בסיפוח הזוחל של הגדה עד ששוב אי אפשר ליישם פתרון כזה. את אריאל, כפי שהדברים נראים, יהיה בלתי אפשרי לפנות.

לפני כשבוע, סיימה ועדת דמיקולו שהקים בנימין נתניהו בראשות השופט העליון לשעבר אדמונד לוי לדון בשאלת מעמדם של השטחים וזכותם של ישראלים להתנחל בהם. מי שזכר את העובדה שלוי היה השופט היחיד מבין 11 שופטים שפסל את תכנית ההתנתקות, לא הופתע מהתוצאה, שבמידה רבה היתה ידועה מראש. הבה נפרק אותה.

את דו"ח ועדת לוי אפשר למצוא כאן (זהירות, מסמך.) העמדה של לוי איננה חדשה: הוא מאמץ את העמדה של המתנחלים שכבר דנתי בה, שטוענת שלישראל יש זכות על הגדה מתוקף אמנת סן רמו מ-1922.

לוי מתחיל את המסלול שלו מהצהרת בלפור (עמ' 9 לדו"ח). נזכיר שוב מהי הצהרת בלפור: החלטה של בכיר בממשלת אנגליה על עתידו של שטח והיושבים בו שנמצא בשליטתה של מעצמה אחרת (טורקיה), עמה בריטניה היתה במלחמה באותה עת. זה שווה ערך לכך שישראל תכריז שהיא תראה בעין יפה באוטונומיה דרוזית בסוריה. אין להצהרה הזו כל תוקף משפטי וודאי לא מוסרי, וזאת מסיבה פשוטה מאד: הוא לא מביא בחשבון את הסכמת הנשלטים, שהיא-היא המקור ללגיטימציה מאז המהפכה הצרפתית ויש שיאמרו אפילו האנגלית. הצהרת בלפור היא מסמך קולוניאליסטי פר אקסלנס.

לוי ממשיך ומתאר (עמ' 9-10) את המסלול המיוגע המוכר: ועידת סן רמו, שם קיבלה הצהרת בלפור חותמת גומי; ואת האישור של חבר הלאומים, שלא היה במצב להתנגד למעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, של החלטת ועדת סן רמו. הוא מדגיש (עמ' 10) את העובדה שכל אלה הקפידו על שמירת הזכויות "האזרחיות והדתיות" של תושבי פלסטינה וש"אין בו זכר להגשמתן של זכויות לאומיות של העם הערבי." ודאי שאין זכר – אף אחד מהאנשים בלשכתו של בלפור, בהיכלי סן רמו, או בחבר הלאומים לא טרח להתייעץ עם תושבי פלסטינה, או התעניין בתפיסתם הלאומית, קודם שחרץ את גורלם.

בסוף העמוד מבצע לוי מעשה הונאה קטן אך בעל משמעות. הוא כותב ש"ובכך הוכרה […] זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו." אף אחד מהמסמכים האלה לא מדבר על מדינה. הם מדברים על "בית לאומי." הסיבה להיעדר השימוש במילה המפורשת "מדינה" – התנועה הציונית לא החליטה לדרוש רשמית מדינה עד ועידת בילטמור, ב-1942 – היתה העובדה שהיו הרבה יותר ערבים מאשר יהודים בפלסטינה עד 1947, וכל המעצמות המעורבות ידעו שהכרזה על מדינה שבה מיעוט זניח יהודי ישלוט ברוב ערבי היא הזמנה למלחמה בלתי פוסקת, מהסוג שחוותה בריטניה בעת הכיבוש שלה של עיראק, שהיה טרי מאד ב-1922. ואכן, התקוממויות קטלניות נגד עצם הרעיון מתחילות כבר ב-1920.

לוי מתעלם מכמה עובדות שמפריעות לו. למשל, ועדת פיל – שכונסה עקב המרד הערבי הגדול, שהיו לו גם היו לו שאיפות לאומיות – קבעה במפורש, ב-1937, שבפלסטינה קיימות שתי קבוצות לאומיות עוינות; שבשל כך המנדט לא יכול להתקיים; שהמשך המנדט יגרור המשך המרד מצד הפלסטינים, מה שיפגע באינטרסים הבריטיים. ועידת פיל המליצה, על כן, לפרק את המנדט ולחלק את פלסטינה. מלחמת העולם השניה מנעה את יישומה. ועדת פיל היא הרגע שבו המציאות פגשה את התיאוריה – סן רמו – והתיאוריה קרסה. לוי ממשיך להאמין בה.

למה מתעקש לוי לדבר על מדינה, בזמן שאף אחד מהמסמכים האלה לא דיבר על מדינה? בגלל שלוי מסרב להכיר בהחלטת האו"ם 181, זו שהקימה את ישראל, כרלוונטית. הוא טוען (עמ' 11) שמאחר והמדינה הערבית לא קמה – הוא לא מסביר איך זה קרה, כי כל הסבר כזה יציג את ישראל באור שלילי מאד – הרי שההחלטה הזו מבוטלת. זו פרשנות…. מעניינת, שספק אם יש משפטן שאיננו ציוני קיצוני שיסכים איתה. האו"ם ודאי שאיננו מסכים איתה. לוי מציין שירדן סיפחה את הגדה, מציין שאף אחד לא הכיר בסיפוח הזה, ומציין שירדן הודיעה ב-1988 על משיכת תביעותיה מהגדה. כאן מגיע תרגיל ההונאה השני של לוי: הוא לא מציין פרט הכרחי של ההחלטה ההיא של חוסיין, שבשעתו התקבלה כאן כחדשות רעות מאד: ירדן העבירה את כל הסמכויות שלה בגדה לידי אש"ף, כדי שזה יוכל להקים מדינה פלסטינית. מאחר ולוי לא מכיר בהחלטת האו"ם, הוא סבור שאנחנו חוזרים לתנאים של החלטת סן רמו.

הדו"ח של לוי לא מכיר פלסטינים. מבחינתו, אין כאלה, אלא אם הם יושבים במקרה על אדמה שמתנחלים רוצים לגזול. אין כיבוש. אין נכבשים. בפרפרזה על אורוול, כנראה שיש תפיסות כל כך מטומטמות שרק משפטנים יכולים להחזיק בהן.

לוי טוען עוד שאין כיבוש, מתוך התפיסה המעניינת מאד שכיבוש הוא דבר זמני ומה שישראל עושה בשטחים כלל איננו זמני (עמ' 6), והוא עוקף את העובדה שההתנחלויות הן פשע מלחמה על פי אמנת ז'נבה הרביעית בטענה שקודם כל, ישראל מעולם לא הכירה בכך שמדובר בכיבוש, ושנית שהעברת האוכלוסיה לשטחים איננה נעשית בכפיה. הוא מצטט את הפרשנות המוסמכת של הצלב האדום (עמ' 7), שאומרת כך: "It is intended to prevent a practice adopted during the Second World War by certain Powers, which transferred portions of their own population to occupied territory for political or racial reasons, or in order, as they claimed, to colonize those territories." מה המילה החסרה בתיאור של הצלב האדום? נכון, כפיה. הגרמנים לא כפו על האוכלוסיה שלהם לעבור לאדמות המובטחות שנגזלו מהסלאבים; הם פיתו אותם לשם כך. הם העניקו הטבות לגרמנים שהלכו לבצע קולוניזציה – בעברית, להתנחל – בשטחים הכבושים במזרח. ישראל עושה בדיוק את זה: קולוניזציה של שטח כבוש, תוך מתן מעמד מועדף לקולוניסטים שהולכים מזרחה. לוי עושה לנו טובה נוספת ומזכיר (עמ' 13) שישראל אמנם אישררה את האמנה ב-1951, אבל לא טרחה לחוקק את החוקים הרלוונטיים.

יש שני חורים בגודל התנחלות גנובה בטיעון של לוי. כזכור, לא סן רמו ולא חבר הלאומים דיברו על מדינה. בגלל זה הוא היה צריך לשקר בנושא. אם אנחנו צריכים לחזור לסן רמו, אז יש לפרק את המדינה היהודית ולהחזיר את המנדט. אחרי הכל, אף אחת מהן לא הכירה במדינה יהודית. רק החלטת האו"ם, שביטלה את המנדט, הכירה בכזו. אם לוי רוצה לשחק בנדמה לי ולבנות מגדלים באוויר, שיהיה קונסיסטנטי.

השני הוא החובה המוטלת על ישראל, בהנחה שהיא בכלל קיימת, להעניק זכויות אזרחיות ודתיות לכל תושבי הארץ. אנא, תואיל נא ישראל להעניק אזרחות מלאה ושווה לכל תושבי מה שהיה פעם פלסטינה המנדטורית. אי אפשר לחזור לסן רמו ולהתעלם דווקא מהסעיף המרכזי הזה, שלוי הדגיש לצרכיו. באותה הזדמנות, הוא מתבקש להחזיר את ההסדרים במערת המכפלה ובכותל המערבי לאלה שהיו נוהגים בזמן המנדט. כי הרי לוי איש כבוד הוא.

לא, אה?

אז מספיק עם הקשקוש הזה של סן רמו. יש סיבה טובה למה נתניהו לא ממהר לאמץ את מסקנותיו של לוי: ישראל תוכרז מיד כמדינת אפרטהייד, ואם להנהגה הפלסטינית יש שכל – למרבה הצער, אין סיבה להניח שהיא מטומטמת או מושחתת פחות מזו שלנו – היא תדרוש בדיוק את מה שהדגיש לוי: זכויות אזרחיות ודתיות. השיטה הנוכחית של הכיבוש, דונם פה דונם שם, מועילה למשטר הציוני הרבה יותר מהפנטזיות של לוי. כמובן, משרד החוץ הישראלי כבר יצא בהצהרות שמקדמות את התפיסה של לוי, אבל כולם יודעים שלמשרד החוץ הישראלי אין מעמד בקביעת מדיניות החוץ של ישראל, כך שאפשר להניח לדני איילון להתפרע שם כרצונו.

אישית, כמי שרוצה בפירוקו של המשטר הציוני, אני מייחל לכך שנתניהו יעשה את הטעות ויאמץ את מסקנות ועדת לוי. אז יישמטו הטיעונים האחרונים ללגיטימציה של המשטר, וישראל תצטרך לחדול להתקיים כמדינה יהודית. העולם כבר לא מוכן לקבל מדינות אפרטהייד. למרבה הצער, נראה שנתניהו נבון יותר.

ועוד דבר אחד: קדימה פרשה מהקואליציה, אחרי בערך חודשיים שם ואובדן כל שביב אמינות. יש לי רק מילה אחת לומר על כך: פחחחחחח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

באמצע החום אתמול, פרצה הפסקת חשמל שפגעה באלפי אנשים. בחברת החשמל מיהרו להרגיע את האזרחים ואמרו להם שזו היתה תקלה, אבל שבשבוע הבא יהיו הפסקות חשמל מתוכננות. עכשיו, כשאני שומע שיש תכנית, אני רגוע יותר.

ישראל מתיימרת – ואולי מדויק יותר יהיה לומר, מעמידה פנים לתצרוכת חוץ – להיות מדינת הייטק. ובכל זאת, בשיא החום, היא מודיעה רשמית שהיא לא מסוגלת לספק לאזרחיה את מצרך הבסיס של מדינה מודרנית, קרי חשמל.

המשבר הזה ידוע מראש: שר האנרגיה עוזי לנדאו הודיע לפני שנתיים שב-2013 ישראל צפויה ל"בצורת חשמל". הוא פיקשש בשנה, והיא מתחילה כבר עכשיו. וזה לא מקרה: האוצר מעכב כבר שנים את בנייתה של תחנת כוח נוספת, משום שהוא לא מוכן שהיא תהיה בבעלות ציבורית, ואחר כך הוא הודיע שהוא לא מוכן שהיא תמומן מכספי ציבור.

מעבר לכך, יש את השערוריה של התנהלותו של הטייקון הכושל יצחק תשובה. אחרי שזכה בזכיון שמן מאד על הגז שלנו, ואחרי שצץ לפתע קמפיין בזוי במיוחד נגד הנסיון לתת למדינה חלק גדול יותר מהרווחים ממה שהוא בסופו של דבר משאב לאומי שלה, החברות שלו ניצלו את משבר האנרגיה של ישראל כדי לסחוט יותר כסף מחברת החשמל – או, במילים אחרות, מהציבור הישראלי.

עכשיו אנחנו למדים שחיל הים דורש תוספת תקציב של שלושה מיליארדים כדי להגן על הגז של תשובה, זה שהוא מנסה למכור לנו במחיר מופקע, כדי לפצות את עצמו על תוצאות ועדת ששינסקי. וראה זה פלא: משרד האוצר, שהחליט שמי שיממן את ההגנה על האסדות הללו לא יהיה תשובה – ההוא שגורף את רוב הרווחים – אלא דווקא הציבור, טען קודם לקבלת חוק ששינסקי שהעלות תהיה 20 מיליוני שקלים בשנה בלבד. כלומר, האוצר נתן לתשובה בונוס של בערך 2.4 מיליארדי שקלים (בחישוב של 20 מיליונים כל שנה במשך שלושים שנה) מכספי הציבור. מבריק. הפקיד שהיה אחראי ל"טעות" הזו כנראה כבר ימצא ג'וב אצל תשובה, כשיפסיק לעשות סיבוב על הציבור.

אז מה היה לנו: קודם כל, העלאה חדה של תעריפי החשמל; אחר כך, שיבושים באספקת החשמל בגלל עיכוב בבניית תחנות הכוח מצד האוצר; אחר כך, חוזה נוח מאד עם אוליגרך, שמפיל את ההגנה על הרכוש שלו על הציבור אבל מבטיח לנו שמדובר בעלות זולה מאד, מה שלא נכון; ומעל לכל, ההודאה של בכיר באוצר – אילן לוין, מי ששלח את הרופאים לעבוד במשרה שניה בעודו מקבל משכורת נאה מאד של 32,140 ₪ בחודש – שמדי פעם, האוצר "מייבש" חברות ציבוריות, כלומר מונע מהן לעשות את תפקידן, כדי להביא להפרטתן.

אני מתקשה מאד להאמין שכל זה הוא צירוף מקרים – לא כשראש הממשלה הגדיר פעם את חברת החשמל כספינה נאצית שיש להטביע. כשיגיעו הפסקות החשמל המתוכננות – והן תגענה – הציבור יפנה נגד חברת החשמל, לא נגד האנשים שהיו אמורים לשרת את האינטרס הציבורי אבל בגדו בו לטובת מספר קטן של בעלי הון. את הצעקה הציבורית הזו ינצלו נתניהו ונערי האוצר כדי להפריט את חברת החשמל, שלכאורה לא מצליחה לעשות את תפקידה. הפרטה כזו כבר החלה, בחסות משבר החשמל.

ואם מישהו חושב שאוליגרכים שכל מה שמעניין אותם הוא השורה התחתונה שלהם ושההתמחות שלהם היא התחמקות מתשלום חובות לציבור (הם מעדיפים לקרוא לזה "תספורת") יעניקו לציבור אספקת חשמל טובה יותר מזו הקיימת כעת, יש לי מילה אחת בשבילו: אנרון. את הפרטת חברת החשמל צריך לעצור, ולמחאה הציבורית צריכה להיות דרישה מרכזית: הלאמת משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: לפני כשנה וחצי כתבתי כאן על העוול בפרשת רצח חוסאם רווידי, שהותקף על ידי ארבעה חובשי כיפות, אחד מהם חמוש בסכין, ונדקר למוות. הפרקליטות העדיפה אז להעמיד לדין את הדוקר על הריגה, ולא על רצח. אתמול (ה') פורסם גזר הדין בפרשה: הדוקר נידון לשמונה שנות מאסר ולפיצוי של 5,000 ₪, שישולמו בחמישה תשלומים. השופט התחשב ב"נסיבות חייו הקשות" של הרוצח ונמנע מלגזור עליו את העונש המירבי על הריגה, שהוא 20 שנה. רוצחיו של אריק קרפ, לשם השוואה, נידונו ל-26 שנות מאסר ולקנס של 300,000 ₪ – והם הורשעו ברצח, למרות שבמקרה שלהם לא היתה מעורבת כל סכין. הפרקליטות טענה בתגובה ש"לא ניתן היה להוכיח כי לא' (הדוקר – יצ"ג) היתה כוונה להרוג, או שאפילו יכול היה לצפות כי הנפת הסכין תסתיים במוות." וואלה! מי היה מעלה על דעתו שהנפת סכין יכולה להסתיים במוות? אבל אסור להשוות: אריק קרפ היה יהודי, חוסאם רווידי לא.

(יוסי גורביץ)

אירוע ראשון: בסוף השבוע שעבר עצרו קלגסינו החביבים קבוצה של פעילי תעאיוש שהגיעו לכפר סוסיא. הגעתם של הפעילים למקום נבעה, בין השאר, מביקור קצר של פוגרומצ'יקי נוער הגבעות, שהשאירו בסוסיא את הכתובות "תג מחיר" ו"מוות לערבים." המנהל האזרחי, מסיבות שוודאי תויקו בארכיוניו במקביל תחת "רשעות" ו"טמטום", סירב לאפשר לתושבים למחוק את הכתובות. פעילי תעאיוש הספיקו למחוק את הכתובת "תג מחיר", ועמדו בעיצומה של הפעולה המסוכנת של מחיקת הכתובת "מוות לערבים", כששוטרינו האמיצים הסתערו עליהם ועצרו אותם. התביעה המשטרתית מיהרה להגיש כתב אישום, כשהיא טוענת שמחיקת הכתובות הללו מהווה סכנה לשלום הציבור כמו כתובות הנאצה שכתב מישהו ב"יד ושם."

עכשיו, עבדכם הנאמן לא התרשם מכתיבת כתובות הנאצה על "יד ושם." כלומר, אני חושב שמדובר בשטויות שמטרתן להרעיש את דעת הקהל, שמזמן סיפחה את "יד ושם" כשטח קדוש, וככאלה הן לא רק "מסוכנות לשלום הציבור", אלא להיפך – מועילות לו. הן עוד עלולות, אבוי, לגרום למישהו לחשוב מחדש על מה שלימדו אותו. הן פגעו ברגשות הציבור, בוודאי, וזה בפני עצמו רווח נקי; והן גרמו נזק זניח למבנה ציבורי. שזה לא נחמד, אבל זה מחיר שמדינה דמוקרטית אמורה להיות מסוגלת לעמוד בו. בשום מקרה לא היה "איום על שלום הציבור" בפרשת הכתובות ב"יד ושם."

מילא זה: המשטרה פספסה את העובדה שהמצב הוא הפוך. פעילי תעאיוש מחקו כתובות נאצה, לא כתבו אותן – כתובות נאצה, אגב, שעצם כתיבתן היא עבירה על החוק. המשטרה מיהרה להגיש כתבי אישום לא נגד כותבי כתובות הנאצה – את אלה, כמו את הרוב המוחלט של פוגרומצ'יקי תג מחיר, היא לא תמצא וגם לא רוצה למצוא – אלא כנגד האנשים שעמדו לצד המותקפים.

אירוע שני: ערב ההתנתקות ביצעו מתנחלים ועוזריהם מספר פיגועים, בעיקר כנגד פלסטינים, בנסיון להביא להתלקחות בשטחים שתמנע את ביצוע ההתנתקות. כלומר, לקנות את המשך שהייתם על אדמה גנובה באמצעות דם חפים מפשע. אחד הפיגועים הבולטים ביותר בוצע על ידי הבוגד והעריק מצה"ל עדן נתן-זאדה. הלז ניצל את כלי הנשק שקיבל מצבא ישראל ואת האימון שקיבל, ותוך הפרת שבועתו להגן על אזרחי ישראל רצח ארבעה אזרחים ישראלים (לא יהודים) בשפרעם. בין האנשים שרצח נתן-זאדה היה נהג האוטובוס, שערב קודם לכן – מבלי שידע שנתן-זאדה על האוטובוס משום שהוא מתכנן את הטבח שלו – חמל על החייל הבודד והסיע אותו מרחק רב לעבר ביתו. זמן קצר לאחר מכן נרצח נתן-זאדה על ידי ההמון הזועם, אחרי שהמשטרה הפקירה אותו ונמלטה מהמקום. כעת מתנהל משפטם של כמה מהחשודים בביצוע הלינץ' בו.

עם הטבח שביצע נתן-זאדה, מיהר ראש הממשלה דאז אריאל שרון להגדיר אותו כ"מחבל יהודי", והכניס בכך את הביטוי לשפה המדוברת. בימים אלה, טוענת הפרקליטות בבית המשפט שהפיגוע של נתן-זאדה היה "אירוע פלילי."

לא היה שום דבר פלילי ברצח של נתן-זאדה. הוא היה מעשה של טרור פוליטי מובהק מתחילתו ועד סופו. נתן-זאדה לא בזז את קורבנותיו, לא ניסה להרוויח מהרצח, ולא הכיר אף אחד מהם אישית. הרצח כוון כלפי אזרחים ישראלים שאינם יהודים. במכתבים שהשאיר אחריו הבוגד הוא הבהיר שבכוונתו לבלום את ההתנתקות. אבל, מבחינת הפרקליטות בישראל, אין מחבלים יהודים. אין פיגועים שמבצעים יהודים. אין טרור יהודי. טרור ופיגועים מגיעים רק מצד אחד.

אירוע שלישי: הפרקליטות סגרה את תיקי ההסתה כנגד שמואל אליהו, אולי המסית המסוכן ביותר הפועל כעת. הטענה שלה, הסבירה ביחס, היא שיתכן שדבריו של אליהו סולפו או הוצאו מהקשרם. היא כנראה לא מכירה את הנאום שנשא אליהו בהתנחלות איתמר אחרי הטבח שבוצע שם. אליהו דרש שם על "מצוות נקמה" – טקסט אהוב על מאיר מרטין כהנא – וקרא "לא לרחם על הגידולים הסרטניים." אליהו אוהב להקליט את עצמו. ספק אם הפרקליטות לא יכלה לשים יד על הקלטה.

אבל בהתחשב בהחלטה שקיבלה הפרקליטות בפרשת "תורת המלך", ובהתחשב בכך שהיא סגרה בנובמבר האחרון את התיק נגד אליהו, כשהלז הוציא פסקי הלכה שאוסרים על מכירת דירות ללא יהודים בצפת עירו, כנראה שבפרקליטות של וינשטיין ושר המשפטים יעקב "חוקי התורה" נאמן החליטו פשוט להרוג את עבירת ההסתה, לפחות זו שבאה מימין. אחרי הכל, ההגיון של סגירת התיק נגד "תורת המלך" חל גם על ההסתה לגזענות של אליהו: גם היא נשענת לחלוטין על נימוקים דתיים. עכשיו תשאלו את עצמכם אם סלחנות כזו היתה מופעלת גם כלפי תאומו הרוחני של אליהו, ראעד סאלח.

אירוע רביעי: משרד המשפטים של נאמן והיועץ המשפטי וינשטיין הציג השבוע הצעת חוק שתאסור על פליטים אפריקנים להוציא כספים מישראל. מבקשי מקלט שינסו להוציא כסף מישראל למשפחותיהם באפריקה יהיו צפויים לקנס של 29,200 ₪ או חצי שנת מאסר. כלומר, משרד המשפטים של ממשלה קפיטליסטית במוצהר רוצה לאסור על פליטים לעשות את מה שעובדים זרים עושים בכל רחבי העולם – לקחת את הכסף שהרוויחו בזיעתם ולשלוח אותו הביתה. על פניו, פליט שיעביר כסף מישראל לסיני – שטח שנמצא בריבונותה הרופפת של מדינה זרה – בכדי להציל את חייו של קרוב משפחה שמוחזק ומעונה על ידי כנופיה בדואית, יסתכן בחצי שנת מאסר.

בהצעת החוק נכתב בלשון חלקות שהיא לא תחול על מי שישראל תכיר בו כפליט, וזה נשמע נחמד עד שזוכרים שישראל לא מכירה באנשים כפליטים ומתחמקת מחובתה לברר מי הוא פליט. כך זה נוח לה: אחרי הכל, אם היא תברר, היא עשויה להיאלץ להכיר בכ-88% מהאריתראים הנמצאים בישראל כפליטים. זה השיעור של מקבלי המקלט האריתראים באירופה.

עוד נקבע בהצעת החוק שכאשר יעזוב הפליט את ישראל, הוא לא יוכל לקחת איתו סכום כסף שעולה על מחצית שכר המינימום כפול מספר החודשים שבהם עבד. המחוקק חומד לצון ואומר שאם מבקש המקלט ירצה לקחת יותר כסף, כל מה שעליו לעשות הוא להביא הוכחות מהמעסיק שלו, על פיהן קיבל ממנו יותר כסף. זה נשמע נחמד, עד שזוכרים שחלק ניכר מהפליטים לא מקבלים תלושי שכר מסודרים – ושלמעסיקים הישראלים יש מנהג לא לתת להם את המשכורת האחרונה שלהם. בחסדיהם של אלה תלויים עכשיו אנשים שנמלטו ממדינות אכולות חרב, ושבסך הכל רוצים לקחת איתם את הכסף שהרוויחו.

יש לי הצעה קצרה יותר ומסודרת יותר, שתבהיר לכולם איך נראית ישראל ותעזור לראש הממשלה ביוזמת ה-hasbara החדשה שלו, זו שמיועדת לשכנע אפריקאים לא לברוח לישראל. אפשר לקרוא לה "תקנת כאן סדום 2012", וזה לשונה: כל פליט שיגיע לישראל יתבקש להמדד במיטה מיוחדת. אם הוא יהיה ארוך מדי, יקצצו את גפיו. אם יהיה קצר מדי, ימתחו אותו. נשות שמאל מדממות מהלב שיאכילו את הפליטים בחשאי יימרחו בדבש וייקשרו לכוורת דבורים. קל, מהיר, ויש לכך תקדימים במסורת היהודית. לא חיוביים, זה נכון, אבל כנראה שבמדינה שפעם התיימרה להיות אור לגויים המשפטנים כבר מזמן שכחו את "לא תתעב מצרי" ואת "לא תסגיר עבד אל אדוניו."

העיתונות הישראלית רחשה השבוע הרבה ביקורת לפרקליטות על כשלונה בפרשת אולמרט. על כך יש לומר שני דברים: קודם כל, שמי שרואה כל תיק שלא נגמר בהרשעה ככשלון מוזמן לוותר על כל הקטע הזה של משפט. ממילא שיעור ההרשעה קרוב ל-100% גם כך. שנית, כל הפרשות שהוזכרו בפוסט הזה, בצירופן יחדיו ובתמונה שהן מציירות של ישראל כפי שהיא נראית בעיני תובעיה ומשפטניה, צריכות להטריד הרבה, הרבה יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר, ליווה רכב מעקב מסוג רקון את מפגיני הצדק החברתי בתל אביב, ועד כה לא המשטרה ולא צה"ל נתנו הסבר מספק לנוכחות שלו שם. לא היה ברור למי שייך הרכב: הוא נראה כמו רכב צבאי אבל בשבוע שעבר הופעל כנראה על ידי מג"ב. כך, על כל פנים, טען צה"ל.

אמש, הופיע הרכב שוב בתל אביב, הפעם כשהוא מלווה רק את הפגנת הנגד להפגנה שארגן הממסד נגד "משתמטים." הוא חלף על פני המפגינים כשהתארגנו בקפלן, וחנה אחר כך לא רחוק ממקום ההפגנה – במקום שמיועד לחניית רכב עבודה בלבד, אירונית.

הוא ליווה את ההפגנה, ולקראת סופה חנה בכיכר הבימה. ניסיתי להתקרב אל הרכב כדי לברר, באמצעות המספר הרישוי שלו, למי בעצם הוא שייך – לצה"ל או למג"ב. צה"ל משתמש במספרים צבאיים, מג"ב במספרים משטרתיים. על הרקון לא היה כל מספר. זמן קצר לאחר מכן ניגש אלי שוטר סמוי למחצה – הוא לבש בגדים אזרחיים אבל היה לו מכשיר רדיו גלוי על כתף שמאל – וסילק אותי מהמקום. אם מדובר ברכב משטרה, מדוע הוא לא היה מצויד במספר משטרתי? או שמדובר ברכב קרבי – לנגמ"שים ולטנקים, אני מניח, אין מספרים? אם אכן מדובר ברכב צבאי, מדוע השאיל צה"ל רכב כזה למג"ב לפעילות בתחומי תל אביב?

חבר הכנסת דב חנין הגיש בשבוע שעבר שאילתה בשאלה מדוע מפעיל המשטר רכבי מעקב צבאיים כנגד מפגינים שלווים. עד כה הוא לא קיבל תשובה. המשטרה הפעילה גם שוטרים סמויים – או, ליתר דיוק, סמויים למחצה – שצילמו את ההפגנה ושידרו את המידע בשידור חי למטה שלהם. אפשר היה לזהות אותם בקלות בגלל האנטנה שעל הגב שלהם. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון נראית לאחרונה הרבה יותר מזרח תיכונית מדמוקרטית. מי שחשב שהכיבוש יעצור בקו הירוק, שיחשוב שנית.

ועוד דבר אחד: ב"מעריב" (או, כפי שנהגו כמה מעובדיו לקרוא לו, "מעליב") מצאו קיפוח ממשלתי שאפשר להתלונן עליו: הממשלה לא מסבסדת מספיק נסיעות לאדמות ההרג בפולין. מי צריך מורים, רופאים, בתי חולים, שירותי חברה – תנו לנו לנשום את אוויר מחנות ההשמדה הצלול. אחרת, איך יחזור הנוער כשהוא "הרבה יותר יהודי"?

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה קצרה, ביקור משפחתי בהונגריה. אשוב בסוף השבוע אבל אני בספק אם יהיו פוסטים נוספים לפני יום שישי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

אחד הנושאים המסעירים את הדיון הציבורי בימים האחרונים הוא נושא הגיוס, בעיקר לחרדים אבל גם של צעירים ערבים, שהעלה שוב את ראשו המכוער. אני לא מתכוון להתייחס לסכסוך דמיקולו בין מופז ונתניהו – מופז כנראה קלט שהוא מחוסל פוליטית מה שלא יעשה, וכמה מחברי קדימה כבר החלו בהליכי פרישה – אלא לשאלת הגיוס עצמה.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את המוני החרדים ללא הסכמתם? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. גובי מסים לא נכנסים לבני ברק בלי סיוע משטרתי כבד. הנסיון לגייס את בחורי הישיבות ללא הסכמת הרבנים שלהם צפוי להוביל לאינתיפאדה חרדית, והעובדה שאפילו עו"ד ויינרוט – שכהרגלו, מיצב את עצמו בתור הנציג החרדי לעולם החילוני – פרש מוועדת פלסנר כשהוא אומר שאין להסכים לסנקציות אישיות על בחורי ישיבה בשל אי גיוס, אומרת שבלי כוח זה לא יילך.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את הישראלים הפלסטינים, עילת פרישתו של ליברמן מוועדת פלסנר? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. נסיון כזה צפוי לגרור אינתיפאדה גם הוא. בשני המקרים יצטרך המשטר להפעיל כוח צבאי כנגד אוכלוסיה שאיננה אוהדת אותו ושמאוגדת בחוסר אהדה זה, רק כדי לכפות עליה התחמשות – התחמשות שתתרחש זמן קצר אחרי אלימות מצד המשטר, שתלווה כנראה במשטר צבאי זמני, עם כל העוולות והאלימות הכרוכות בו. האבסורד שבגיוס וחימוש של אנשים שמוכנים להיאבק כנגד גיוס כזה מובן, ככל הנראה, לקברניטי המדינה.

גיוס של החרדים והפלסטינים, בהתבסס על התקדימים של הנח"ל החרדי, מזמין למעשה יצירה של שלוש כוחות צבאיים בישראל: הצבא ה"רגיל", זה שכולנו מכירים; גדודים חרדיים, שם לא תדרוך כף רגל של אשה וקולה לא יישמע; וגדודים פלסטינים-ישראליים, שאין לי או לאף אחד אחר שמץ של מושג איך הם ייראו. מהבחינה הצבאית הטהורה, צה"ל – שסובל גם כך מעודף כוח אדם ואבטלה סמויה – לא צריך, בלשון המעטה, את החיילים הבעייתיים האלה. בהתחשב בגל האלימות שיגיע קודם להקמתן של המסגרות הצבאיות הכפויות הללו, הן צפויות להיות תחת פיקוח הדוק במיוחד של מה שאין לכנותו אלא כמשטרה פוליטית – ופיקוח כזה, היסטורית, לא משיג שום מטרה פרט לרדיקליזציה של הכפופים לו. משמעה של הפנטזיה של "גיוס לכולם", במושגי ישראל 2012, היא הצתת הפתיל לקראת מלחמת אזרחים.

ועל כן סביר שזה לא מה שמתכננים לנו. כנראה שכל המסיתים – הן כנגד החרדים והן כנגד הערבים – מבינים שזה מחיר גבוה מדי עבור השקטת תחושת ה"דפקו אותי" של המגזרים היחסית מבוססים במגזר היהודי, שרוצים עכשיו שגם אחרים יידפקו. גיוס החרדים והערבים הוא פנטזיה; השאלה היא איך נתניהו וליברמן יורדים מהעץ הזה.

כנראה שינסו להגיע לאיזשהו פתרון של "שירות לאומי," שבמסגרת הישראבלוף הרגיל לא ידרוש מהחרדים שום דבר, ישמש כתירוץ לדפוק את הערבים עוד קצת, ויאפשר למיינסטרים הציוני להמשיך ולפמפם את הטינה כלפי ה"אחרים." יש כמה בעיות עם שירות לאומי, ודאי עם שירות לאומי כפוי. במקרה של הכפיה, הבעיה מובנית מאליה. שירות לאומי הוא, במהותו, עבודות דחק שתופסות את מקומות העבודה של עובדים בדרג נמוך. כלומר, גוזלות עבודה מאנשים שצריכים להתפרנס כדי שהאגו הלאומי ירגיש טוב יותר עם עצמו. וכשעלות התפקידים הנמוכים במדרג כלשהו היא אפס, הדבר מוביל בעקביות גם לירידת השכר והמעמד של שאר העובדים בו – לפחות אלה שאין להם תארים אקדמיים.

השירות הלאומי, כפי שהוא מופעל כעת, מיועד לאפשר לנערות המגזר הדתי לאומי להרגיש טוב עם עצמן על ידי התנדבות בבתי חולים ומקומות דומים אחרים. ערבים שמנסים להכנס לשירות לאומי, שמבחינתם הוא נתפס ככלי לשדרוג מעמדם האזרחי, מגלים שהוא לא רוצה אותם. עכשיו, כל זמן שמספר העוסקות בו הוא נמוך, הנזק לכלכלה ולעובדים הזוטרים נמוך גם הוא ויתכן שיש בו, ככל שהוא מופנה לא אל בנות המגזר הדתי לאומי – שהוא מגזר בורגני קלאסי – אף תועלת מסוימת. אבל אם השירות הלאומי יהפוך ל, ובכן, לאומי, הוא יפגע אנושות באנשים שגם כך נמצאים בשכבות החלשות ביחס של החברה. כיוון שכך, זה בדיוק הפתרון שנתניהו, שמנסה עקרונית לפגוע בכוחם של העובדים מול המעבידים וההון, צפוי לבחור בו. השאלה היא למה אנחנו צריכים לסייע לו לדפוק אותנו.

העובדה שהנושא הזה עולה עכשיו איננה מקרית: בג"צ הורה לממשלה להפסיק את אי השוויון בגיוס עד סוף החודש. ואי השוויון הזה אכן זועק – פחות באשר לערבים ויותר באשר לחרדים. אלה מקבלים מהממשלה לא מעט תקציבים, בעוד שהערבים זוכים לאפליה ממוסדת בתקציבים ולאפליה ממוסדת פחות בקבלה לעבודה. השירות הצבאי לא מסייע להם: אף בדואי או דרוזי עוד לא גילה שקל לו יותר לשכור דירה או למצוא עבודה בגלל ששירת בצה"ל. האפליה כלפיהם היא גזענות יהודית נקיה. היעדרם של החרדים והנשים הערביות משוק העבודה הוא סכנה גדולה הרבה יותר לישראל מאשר העובדה שהם לא מסיידים עצים באיזה בסיס או מעבירים ניירות חסרי ערך מכאן לשם. לא שיציאה שלהם לשוק העבודה – שבכלל לא ברור שהוא ערוך לקבל אותם – תגרור נס כלכלי: בניגוד לתעמולה של בנימין נתניהו, בניכוי הערבים והחרדים ישראל היא עדיין אחת המדינות העניות ביותר ב-OECD. אבל הצורך בהצטרפותם לשוק העבודה דוחק הרבה יותר.

צריך לפתור את בעיית הגיוס הבלתי הוגן, אבל הדרך הנכונה לפתור אותה היא לא באמצעות עקירת עין אחת כדי לעצבן את השניה. הפתרון הוא פטור כללי מגיוס. רק מי שירצה לשרת, וגם יצליח לעמוד בדרישות הצבא, יתקבל. לשם כך, יהיה צורך להציע לו שכר נאות והטבות, כגון הקלות במציאת דיור ועבודה לאחר השחרור, כמו גם בלימודים. זה יהיה צבא מקצועי – והוא בהכרח יהיה קטן יותר מצה"ל הנוכחי, שמשאבי האנוש המוגזמים שלו פוגעים בו וגם בכלכלת המדינה. כל שאר האזרחים יוכלו להתחיל את חייהם בגיל 18. למי שיטען שמצבה של ישראל לא מאפשר זאת, צריך יהיה להצביע על בריטניה שאחרי מלחמת העולם השניה, שעמדה בפני סכנת מלחמת עולם שלישית וניהלה מלחמה בעצימות נמוכה באירלנד, ועדיין נשענה על צבא מקצועי וקטן. נזכיר גם שישראל לא נאלצה להתמודד, ב-30 השנים האחרונות, מול שום צבא עוין.

אלא שהמעבר לצבא מקצועי יצריך דיון כנה בשאלה מה בעצם אנחנו רוצים שהצבא הזה יעשה. זו שאלה אזרחית, לא צבאית. בכלל לא בטוח שהעם בישראל כשיר לנהל דיון כזה, לא אחרי 64 שנים שבהן הבהמה הירוקה היתה עגל הזהב שלו, והשתיקה כל דיון כזה.

מצד שני, לפני שנה חשבו הרבה אנשים שאי אפשר לנהל דיון כלכלי רציני בישראל. התעוררנו בתחום הזה והתנערנו מאשליות. מותר להאמין שזה מה שיקרה גם כאן. ומותר לתהות אם כאשר ארגונים מפוקפקים כמו "אם תרצו" (ת.פ. של לשכת ראש הממשלה, שבשנה שעברה ניסתה להכתים את המחאה ב"שמאלנות" רחמנא ליצלן), עסקני סטודנטים שכבר קיבלו את שלהם מהאוליגרכים, חברים טובים של ההון כמו יאיר לפידוכמה מקוננים מקצועיים על אי השוויון בנטל יוצאים דווקא עכשיו להפגנות, המטרה שלהם איננה הסטת הדיון מהמחאה החברתית למחאה של החבר'ה. מי שרוצה, יוכל להצטרף לצעדת-הנגד במוצ"ש, "צעדת המחאה האזרחית".

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה"ל, כידוע, איננו בוחר את משימותיו. זה, אחרי הכל, מה שמפקדיו אומרים מיום היווסדו: יש דרג מדיני, הוא נותן לצה"ל פקודות וצה"ל מבצע אותן; צה"ל איננו גוף פוליטי; הוא מעל לפוליטיקה. הוא מקבל משימות ומבצע אותן.

כך, למשל, אין לטעון שצה"ל אחראי להתנחלויות באיזשהו אופן. הוא אמנם שומר עליהן, כי זו ההנחיה שקיבל מהממשלה, אבל איננו קובע מדיניות ואין לו שום אחריות לקביעת המדיניות, כי מדיניות, כשמה כן היא, היא פוליטית.

זו הגרסה הרשמית. בפועל, צה"ל תמיד היה פוליטי ותמיד היה מעורב עד צוואר במה שהתרחש בגדה. אחרי הכל, החוק הנוהג בגדה הוא החוק הצבאי – אלא כשזה לא נוח לצה"ל, כלומר כשהוא צריך להתעסק עם המתנחלים. מאחר והוא יודע שמי שמתעסק איתם מחוסל, הוא שמח להשאיר את הטיפול בהם לבתי המשפט הישראלים.

באמצעות הפיקציה הזו, שלוותה לה תמיד האמירה שכאשר הממשלה תהיה בידינו צה"ל יבצע מדיניות אחרת, שלחו שני דורות של מנהיגי שמאל את מצביעיהם הצעירים לשרת בשטחים הכבושים. בפועל, צה"ל תמך כמעט תמיד בעמדת המתנחלים, וממשלות שנתנו הוראות סותרות מצאו את עצמן עם צבא שלמד היטב איך לא לבצע פקודות מבלי לסרב להן רשמית. רוח המפקד חלחלה למטה, וככל שהשמאל הרחיק את עצמו מצה"ל – תהליך סביר מאד, בהתחשב בכך שהכיבוש מעולם לא בא על קיצו – נטה הפיקוד העליון לאמץ את עמדת המתנחלים.

אם מישהו היה זקוק לדוגמאות נוספות לכך, הוא קיבל אותן השבוע. בכפר עקרבא, יצר צה"ל את שטח האש המשונה בעולם: זהו שטח אש שמסכן אך ורק פלסטינים. יהודים יכולים להסתובב בו ללא חשש. התושבים הילידים אינם יכולים לקבל גישה אל אדמותיהם, וצה"ל אומר שזה פשוט מסוכן מדי. המתנחלים שחיים באותו שטח האש עצמו מסתובבים שם בלי שום הפרעה, ולמעשה מ"לוחמים לשלום" נמסר שאחד מהם החל להתנחל על אדמת הכפר.

אחת מן השתיים: או שצה"ל הפך את עקרבא לשדה ניסוי לקליע שאין דומה לו בעולם, שמסוגל בכוחות עצמו לזהות יהודים ופלסטינים ולפגוע רק בפלסטינים, או שהוא מפעיל שם מדיניות של אפרטהייד שכבר לא מתאמצת יותר מדי להסוות את עצמה.

ואם בעקרבא צה"ל מונע מהפלסטינים להגיע אל אדמותיהם, הרי שבאל עקבא הוא דווקא רוצה אותם שם. בשבוע האחרון, ניהלו חמושי צה"ל תרגיל באש חיה בכפר, כשהתושבים עדיין בתוכו. זה מה שהיה לדובר צה"ל, שממומן מהכספים שלי ושלכם, לומר על הנושא: "מדובר בשטח אש המוכרז כשטח צבאי סגור שבו הוקם כפר פלסטיני בבנייה בלתי חוקית. במסגרת האימון לא היה שימוש באש חיה."

דובר צה"ל מתבקש, ולא בפעם הראשונה, לשפר את איכות השקרים שלו, כי כרגע הם מעליבים למדי. מי שיקשיב לסרטונים שצילמו תושבי הכפר, יוכל לשמוע היטב קולות ירי רציף, שאינם יכולים להיות ירי של תחמישים אלא ירי חי. יתר על כן, צה"ל מצפה שנאמין לו שהוא כל כך חסר ישע, שכאשר פלסטינים נכנסים לשטח שהוא הגדיר כסגור ובונים שם כפר, אין לו מה לעשות בנידון והוא לא מפנה אותם. יצוין שהאימונים של צה"ל במקום נמצאים בדיון משפטי כבר משנת 1999, שאז סוכם שהחמושים לא יירו בכפר ולא יסתובבו בין בתיו. עמידה בסיכומים, כידוע, היא לא הצד החזק של צה"ל. כלומר, צה"ל רוצה שנאמין לו שבמהלך 13 השנים האחרונות, לא רק שיש כפר בלתי מוכר בשטח אש שלו, הוא אפילו הגיע עם תושביו לסיכומים. אשר לטענה שמדובר ב"כפר בלתי חוקי" – נו. פה צריך לשאול למה לעזאזל צה"ל, שמתיימר להיות בסך הכל הכוח הכובש בגדה, מתיימר לקבוע לפלסטינים מה ישוב חוקי ומה לא. התשובה, כמובן, זהה לזו שבפרשת שטח האש הקסום: צה"ל הוא הגורם המרכזי לאפרטהייד בשטחים. בלעדיו הוא לא יכול היה להתקיים.

ואשר לשאלה מה לעזאזל גורם לצה"ל לחשוב שהוא יכול לערוך תרגיל באש חיה בישוב "לא חוקי" – בפעם האחרונה שבדקתי, החוק הצבאי לא גזר עונש מוות על פתיחת מרפסת ללא קבלת אישור מהפחה המקומי – זו שוב אותה התשובה. צה"ל, שעל פי החוק הבינלאומי אמור להגן על תושבי השטח הכבוש, אימץ מזמן את התפיסה הגזענית שחיי יהודים שווים יותר ("אני מניח, כרמלה, שלא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שניצב מולו"), חיי פלסטינים שווים פחות – ועל מי שמותר לגזול את אדמותיהם מותר לעשות גם אימונים באש חיה. אחר כך, הצבא גם ישקר לציבור.

אבל זה בסדר. הוא יודע שהציבור אוהב שמשקרים לו.

ועוד דבר אחד: אחרי שנים של שקרים על הסכנה הבטחונית האיומה הנשקפת מהאסיר יגאל עמיר, נאלץ סוף סוף השב"ס להעביר אותו מבידוד לכליאה עם אסירים אחרים. כמה הערות: בפעם הבאה שידברו אתכם על סכנה בטחונית ועל "מידע סודי", זכרו את המקרה הזה. צאו מנקודת הנחה שעובדים עליכם. שנית, החזקתו של אדם בבידוד היא סוג של עינוי. יגאל עמיר ישב בבידוד 17 שנים. לא משנה מה אדם עשה, אסור לענות אותו. העובדה שמנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', הביעה תמיכה בהמשך הבידוד של עמיר, מעידה על שפל הרוח של המפלגה הזו, שדורון רוזנבלום כבר כינה אותה פעם בדייקנות "מר"ר" – מפלגת רצח רבין.

ועוד דבר אחד ב': מחר (ה') תיערך הפגנה כנגד המשך גירוש הילדים הזרים. לצערי לא אוכל להגיע, אבל מדובר בהפגנה חשובה. אפשר למצוא עליה עוד פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)

חמושינו האמיצים מגינים על המולדת.

(באדיבות בצלם)