אתמול בבוקר ירו חמושי צה"ל למוות בעומאר אל קוואסמה, בן 66 מחברון, ככל הנראה במיטתו. גרסה ראשונית של הדיווח על האירוע, לפני שצה"ל נאלץ "להביע צער" ולהודות שאופס, היתה כאן פאשלה, הופיעה בנרג: שם נאמר שהחיילים, שעצרו מבוקש, "זיהו פלסטיני אחר, שלא היה אמור להיות במבנה, והתנהג לדבריהם באופן חשוד ומאיים." בעקבות כך, מוסר נרג, "נאלץ הכוח להשיב אש".

הבה נתעמק במשפט הקצר הזה. אליבא דכולי עלמא, אפילו דובר צה"ל, אל קוואסמה לא היה חמוש, לא ירה על אף אחד, ומכאן שאי אפשר היה "להשיב אש". השבת אש היא תהליך, שבו מזהה כוח חמוש ירי לעברו, ומבצע ירי חזרה. כאן היתה אש רק מכיוון אחד, מצד חמושים מפוחדים – תמיד הם מפוחדים, לעזאזל; מי נותן נשק לפאניקרים כאלה? – לעבר קשיש חסר ישע, שבסך הכל יצא ממיטתו. גם ה"נאלץ" מאד מרשים: החמושים לא באמת רצו "להשיב אש" לעבר קשיש, פשוט לא היתה להם שום ברירה אחרת.

לרוב הישראלים, מטבע הדברים, לא אכפת. פחות פלסטיני. סביר להניח שגם לחמושים ולמפקדיהם לא יקרה שום דבר. פלסטיני, אחרי הכל. אפשר רק לשער מה היה קורה אילו במהלך חיפוש מבוקש יהודי – ג'ק טייטל, נניח – היה אחד השוטרים נכנס ללחץ ויורה למוות באביו הקשיש והלא חמוש. אילו מהומות היו פורצות, איך מועצת י"ש היתה נעמדת על טלפיה האחוריים, איך המקרה היה מטלטל את הארץ.

אבל כאן, נו, בסך הכל פלסטיני. והפעם אי אפשר לומר שהוא היה מחבל, תכנן להיות מחבל, שקל פעם להיות מחבל. סתם קשיש, במיטתו בשעת בוקר. הרג חסר כל סיבה. המבוכה הזו, חוסר היכולת לומר שידינו לא שפכו את הדם הזה, הוא ככל הנראה מה שגרר את הביטוי "השיבו אש". הרי לא יכול להיות שסתם ירינו בקשיש במיטה. גם אם האירועים מעידים אחרת, חובה לומר ש"השבנו אש". אחרת, איזה פרצוף יהיה לנו.

(יוסי גורביץ)

בילעין, 7.1.11

(יוסי גורביץ)

להחלטה שקיבלה הכנסת אתמול, להקים ועדת חקירה ל"לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי צה"ל בעולם מצד ארגונים ישראלים", אין שום קשר לחקירה. יש לישראל מנגנוני חקירה: אם יש חשד שבוצע פשע, המשטרה או השב"כ חוקרים אותו, הם מעבירים את המידע שברשותם לפרקליטות, וזו מחליטה אם יש מקום להעמדה לדין, ובתי המשפט אומרים אחר כך את דברם – אמנם, בהרבה יותר מדי מקרים דברם זהה לזה של הפרקליטות.

מה שעשתה הכנסת אתמול הוא דה לגיטימציה של מחנה פוליטי: האשמה בבגידה של מחנה אחד על ידי מחנה אחר, בכסות של חקירה. ההליך היה מדהים: לפני כמה ימים העלתה פאינה קירשנבאום (יש יצור כזה) מישראל ביתנו את הצעת הוועדה שלה, והיא הגיעה במהירות שיא לכנסת. מי שענה להצעה של קירשנבאום מטעם הממשלה היה דני איילון, סגן שר החוץ וחבר בסיעתה של קירשנבאום, שבשיא נדיר של ציניות האשים – בשם הממשלה – את ארגוני השמאל כ"מבקשים לקעקע את הדמוקרטיה בישראל". היתה בעיה פרוצדורלית קטנה בנאום של איילון: כפי שציין בזעם והלם מיכאל איתן, איילון לא יכול היה לייצג את הממשלה משום שזו לא דנה בנושא ולא קבעה כל עמדה. אבל הקטנוניות הלגליסטית של איתן כבר שייכת לעידן קודם, העידן שלפני המהפכה הציונית השניה, זו שמובלת על ידי אביגדור ליברמן והפיונים שלו.

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אחד העוגנים האחרונים של דמוקרטיה בכנסת הנוכחית, תקף בחריפות את החלטת הכנסת – בעיקר מצד סיעות הימין, אבל גם מצד כמה מחברי הכנסת של סיעת קדימה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט טיבייב ועתניאל שנלר – והגדיר אותה כמשפט ראווה. ומה חסר לנו? איזה כלב לא נבח? קולם של בנימין נתניהו, ראש הממשלה שממשלתו לא דנה בהצעתה של קירשנבאום אבל תמכה בה, ושל נשיא ישראל, זוכה פרס נובל לשלום שמעון פרס, לא נשמע. לא היה להם מה לומר, כנראה.

מה שראינו אתמול היה שבירה סופית של כללי המשחק, שימוש בכלי חקירה למטרת רדיפה של יריבים פוליטיים, המקבילה הישראלית של שריפת הרייכסטג. זו, כזכור, לא היתה רק שריפה של מבנה פיזי, אלא שימשה בידי הימין הקיצוני – תוך עקיפת הכללים הפרלמנטריים המקובלים – כדי לרדוף פוליטית את יריביהם, בכלל זה את חברי הרייכסטג הנבחרים של סיעות השמאל (ואחר כך גם של הימין המתון יותר). הלעג של אנשי החולצות החומות ליריבים השתקף אמש היטב בצווחות הנצחון של דני דנון: "אתם חברי בשמאל, צריך להגיד לכם היום כמאמר השיר: 'לפעמים החגיגה נגמרת'".

ואכן, חגיגת הדמוקרטיה בישראל נגמרה. צריך יהיה להבהיר לאנשים שעדיין שוגים לחשוב שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שהתואר הזה כבר לא רלוונטי. ספק אם איילון, קירשנבאום, דנון ואחרים מבינים איזה סיוע הם מעניקים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אבל הגיע הזמן להשלים את התהליך: לחסל את הלגיטימציה של המשטר הציוני וממשלת ליברמן-איילון. אסור לגלות נאמנות למשטר הזה, אם רוצים להציל משהו שראוי להצלה ממדינת ישראל. אם על ישראל לחיות, המשטר הציוני חייב לעבור מן העולם. ואת זה צריך לומר בכל מקום, אבל במיוחד מחוץ לישראל. כפי שראינו משורה של משטרים פאשיסטיים, מאיטליה וגרמניה ועד סרביה של מילושביץ', העם במשטרים פאשיסטיים לא מסוגל להציל את עצמו, לא מסוגל להתעורר מחלום ליל המכשפות, אלא באמצעות התערבות חיצונית מטלטלת. מאחר ורוב הישראלים נורא אוהבים לשנוא שמאלנים אבל אוהבים את החופשות שלהם באירופה ואת מוצרי הצריכה שלהם יותר, יש לקוות שסנקציות רציניות יעשו את העבודה.

(יוסי גורביץ)

אמש (ב') יצא צה"ל בהתקפה תקשורתית מתואמת כנגד פעילי בילעין ומשפחת אבו רחמה, וטען שלא רק שג'וואהר אבו רחמה לא נהרגה כתוצאה מגז, היא כלל לא נכחה בהפגנה בכפר ביום שישי. הדברים מגיעים על רקע פרסומים שלפיהם הגז שבו משתמש צה"ל מסוכן מהמקובל.

אה, בעצם, זה לא היה צה"ל: זה היה "גורם בצה"ל". דובר צה"ל (מדור רדיו ואינטרנט) מסר לי בעת כתיבת הפוסט שהעמדה הרשמית שלו היא עדיין שנושא מותה של ג'וואהר אבו רחמה נמצא בחקירה, ושיש לו תהיות על העמדה הרשמית של הפלסטינים. התדרוך, שבוצע לכל כלי התקשורת הישראלים (וגם לקבוצה נבחרת של בלוגרים אנשי ימין, כאלה שאפשר לסמוך עליהם שלא ישאלו שאלות קשות ושיבינו את תפקידם בתזמורת ה-Hasbara) נערך, על פי מקור, על ידי אלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי בכבודו ובעצמו. מזרחי הוא חתיכת מקור בכיר; זו כנראה הסיבה שכל כלי התקשורת הישראלים הקדישו לטענות שלו מקום נרחב במיוחד – למרות שזו לא העמדה הרשמית של צה"ל. דובר צה"ל, ראוי לציין, נמנע מלהגיב לשאלה האם מזרחי הוא שערך את התדרוך, בנימוק שהוא לא יכול למסור את זהותו של אדם שמספק מידע-רקע; אבל התדריך של מזרחי לא היה תדריך רקע, הוא היה מיועד לגמרי לפרסום.

למה זו לא העמדה הרשמית? כי יש בה חורים בגודל חדלון האישים של מי שהיה ראש הלוגיסטיקה במלחמת לבנון השניה, שהמחדלים שלו אילצו את החיילים לבזוז, ובמידת הצורך דובר צה"ל יוכל להתנער מהן ולומר, בצדק מבחינתו, שאלו לא הטענות שלו.

הטענות של מזרחי, אם לסכם אותן, הן:

א. אבו רחמה לא נכחה כלל בהפגנה.

ב. הדיווח על פינויה מההפגנה היה מאוחר.

ג. אין סיבה טובה להניח שאבו רחמה נפגעה מגז.

ד. יש בלבול בין השעות שבהן הגיעה אבו רחמה לבית החולים ובין השעות שבהן קיבלה טיפול.

ה. היא קיבלה תרופות המשמשות חולי סרטן, ומכאן יש להסיק שהיא היתה חולה בסרטן, וזו סיבת מותה.

ראוי לשים לב להבדל בין העמדה המסתייגת של דובר צה"ל ("הנושא בבדיקה, יש תהיות") ובין הפסקנות של מזרחי, שהתבטאה היטב בכותרות עיתוני הבוקר (מעריב כתב על "עלילת בלעין?", וידיעות אחרונות כתב ש"מות המפגינה – פיברוק"). צה"ל, כרגיל, מנהל מערכת לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי בשיטת הלם ואימה: מכה חזקה בכל כלי התקשורת, שמיועדת לקבע את הנראטיב שלו בקרב האוכלוסיה שממילא נוטה לאמץ אותו. מה שיבוא אחר כך, חשוב פחות. אף אחד לא יזכור את ההכחשה, כמו שרק מעטים זוכרים שהקסאם המפורסם ההוא התגלה בסופו של דבר כאלונקה.

נעבור על הנקודות של מזרחי אחת-אחת.

א + ב. שקר. כמה וכמה אנשים ראו את אבו רחמה בהפגנה. כפי שמיהר לציין הבוקר רחביה ברמן, ציוץ של "קול יהודי לשלום" דיווח על פינויה של אבו רחמה בשעה 14:36. מזרחי טען שמקורות פלסטינים לא דיווחו במהירות על האירוע; כפי שמוסרת הוועדה העממית של בילעין, סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא פרסמה ידיעה בנושא זמן קצר אחרי האירוע. יתר על כן, גם אם לא נכחה בהפגנה עצמה והיתה בביתה, מי שהיה בהפגנות יודע שבלשון המעטה, צה"ל לא מקפיד לפגוע רק במפגינים ושלעיתים קרובות הגז מגיע גם אל הכפר עצמו.

ג. שורה של עדי ראיה העידו (ראו דו"ח הוועדה העממית למעלה) כי היא נפגעה מגז, אם כי תגובתה לו היתה חריגה מהרגיל. נהג האמבולנס שהוביל אותה לבית החולים מעיד שהיא אמרה לו שהיא נחנקה מהגז. גם הדו"ח הרפואי שדן במותה מצא כי סיבת המוות היתה חנק כתוצאה מגז. עמדת-נסיגה של צה"ל במקרה כזה היא שהוא לא יכול להיות אחראי לפגיעה של אנשים הסובלים מבעיות חריגות; העמדה המשפטית המקובלת, כפי שמציין רועי רוטמן, היא שבמקרה כזה- "הלכת הגולגולת השבירה" – האחריות היא על התוקף, כלומר על צה"ל.

ד. צה"ל רומז שהמסמכים הרפואיים של אבו רחמה זויפו. הראיה שלו לכך היא שהיא הגיעה לבית החולים בשעה 15:20 וקיבלה בדיקות בשעה 14:45, כלומר לכאורה לפני שכלל הגיעה אליו. על פניו, כל מה שיש כאן הוא שגיאת הקלדה פעוטה: אם היא היתה מתחילה להבדק ב-15:44 במקום 14:45, הכל היה נראה בסדר. מן הראוי לציין, בעקבות ברמן, שאילו היו הפלסטינים רוצים לזייף מסמך, דווקא סוג הטעויות הזה היה נמנע.

ה. מזרחי רמז במהלך התדרוך שלו שאבו רחמה היתה חולת סרטן שמצאה לנכון להתפגר דווקא בעת ההפגנה, כדי לדפוק את צה"ל. ההוכחות שלו? היא קיבלה תרופות שעשויות לשמש גם חולי סרטן. מכאן קפץ מזרחי למסקנה שהיא סבלה מסרטן, ואפילו מתה ממנו.

הבה נקווה שמזרחי לא מקבל גישה לחומר מודיעיני, כי אם זו צורת הסקת המסקנות שלו, אנחנו בצרות. הדו"ח של הוועדה העממית מציין כי "ג'וואהר סבלה מדלקת באוזן התיכונה, שהשפיעה על יציבתה, וכחלק מהטיפול עברה לאחרונה בדיקת CT." בדיקת ה-CT לא מצאה שום דבר חריג. אבו רחמה קיבלה טיפול תרופתי נגד סחרחורות. הרופא שעמו עבדה אבו רחמה, ד"ר עודה אבו נחלה, מעיד שיום לפני ההפגנה היא פעלה כרגיל ולא היו לה שם בעיות ניכרות לעין.

בקיצור, צה"ל מבקש שנאמין שאישה בת 36 מתה לפתע, בדיוק ביום הפגנה, מסרטן שלא הפגין כל תסמינים קודם לכן, וששורה של אנשים היו מעורבים בקשר לזיוף נסיבות מותה. כל זאת, אגב, ללא ניתוח הגופה. כל זה קורה, יממה לאחר שגורמים בצה"ל נאלצו להודות שהחיילים שלכאורה מנעו "פיגוע דקירה" בעצם פיברקו את האירוע. וכל הערימה המהבילה הזו של חצאי שקרים ושקרים מלאים מגיעה אלינו מבכיר בצה"ל שלא מוכן שיפרסמו את שמו, כשדובר צה"ל מסרב למסור גרסה משלו.

בקיצור, לוחמה פסיכולוגית מהסוג שלמדנו לקבל מצה"ל, שמיטיב להפעיל אותה כלפי אלו שמקיימים אותו. הבעיה היא שעל רוב הישראלים זה עובד.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה"ל הרגו אתמול (א') ביריות את מחמוד מוחמד דראגמה, תושב טובאס, ומיהרו לשקר אחר כך – שקרים שדובר צה"ל הפיץ – כאילו מדובר היה ב"סיכול פיגוע". הבוקר, הדברים כבר נראים אחרת.

אתמול, דיווחו לנו שפלסטיני זועם הסתער לעבר חיילת עם שבר בקבוק זכוכית; הבוקר, למרבה העליבות, מתחוור שמדובר בסתם בקבוק שתיה, שהחייל שירה בדראגמה ראשון עמד בעמדה מבוצרת, עטוי באפוד מגן, התעקש למרות הכל שהוא היה בסכנת חיים, ופתח באש לעבר פלג גופו העליון של דראגמה. שני חמושים נוספים הצטרפו אליו. בסך הכל נורו לעבר דראגמה שמונה קליעים.

החמושים מתעקשים בחקירתם שהם ביצעו נוהל מעצר חשוד, כולל לא פחות משלוש קריאות לעבר דראגמה לעצור. מותר לפקפק בטענה הזו; כבר למדנו מראש מח"ש היוצא על תרבות השקר שפשתה במשטרה. שוטרים אינם מפלילים שוטרים אחרים. התרבות הזו, כפי שיודע כל מי ששירת בשטחים, קיימת בשורות הצבא כבר עשורים. ה"רעות" המפורסמת היא מקבילתה של האומרטה בקרב אנשי המאפיה: קשר שתיקה. חלק מהחמושים, שכנראה לא תיאמו היטב את שקריהם, טענו שדראגמה התקדם אל המחסום, מנופף באומץ בבקבוק השתייה שלו, כשהוא זועק "אללהו אכבר". אף אחד אחר לא שמע את הקריאות הללו. לטענת החמושים, דראגמה המשיך לצעוד לעבר המחסום גם לאחר שנורה בירכו. ממש ליל המתים החיים.

החיילים הם חיילי חטיבת כפיר, חטיבת הכיבוש הייעודית של צה"ל הידועה לשמצה. נזכיר שהסיפור של פיגוע באמצעות בקבוק שבור הוא לא הראשון בתולדותיה: לפני כעשרה חודשים, דיווח דובר צה"ל בקוצר נשימה על "פיגוע קלשון", שנמנע רק לאחר שחיילי כפיר ירו למוות בשני פלסטינים. גם אז, לאחר בדיקה של כיממה, הסתבר שאם היה קלשון, הוא נותר על האדמה, והחמושים נסוגו לסיפור שלפיו אחד הפלסטינים הסתער עליהם עם בקבוק שבור – גם אז, תוך קריאות "אללהו אכבר" – ולאחר שירו בו, השני הסתער עליהם עם מזרק, לא פחות.

צריך לתהות אם הסיפור על הנוהל הפלסטיני של הסתערות עם בקבוק שבור וקריאות "אללהו אכבר" לא הפך למור"ק בחטיבת כפיר – מורשת שמטרתה להסביר לחיילים איך לבצע רצח ולצאת ממנו בכלום. אחרי הכל, בצה"ל אמרו לפני עשרה חודשים ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל" – מפקד הכוח שירה – "כי נשקפה סכנה לחייו".

ככה זה בצה"ל: סכנה נשקפת לחייך גם כשאתה בעמדה מבוטנת, עטוי אפוד, כשמולך אדם שמזוין עד השיניים בבקבוק משקה קל. צריך לזכור את זה, בפעם הבאה שצה"ל ינסה להסביר לנו ש"חיילים חשו סכנה לחייהם": מה שחשוב מבחינת הצבא הוא לא המצב לאשורו, כפי שהיה מבין אותו כל אדם שפוי, אלא מה "חשו" החיילים. ומבחינתו, אם ה"תחושות" הללו עולות בחייהם של פלסטינים חפים מפשע – נו, אללה ירחמם. זה מחיר הכיבוש.

תיקון: בפוסט שכתבתי לפני כשבוע, טענתי כי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) היה שותף לנסיון פגיעה במעמדו של חבר הכנסת אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) של נציג האוצר בדיון, שסירב למסור פרטים על תקציב הבטחון בנוכחות טיבי. הטענה התבססה על פרסום בגלובס, ומאוחר יותר גם על אישור שהגיע מעוזר פרלמנטרי של חה”כ טיבי. חבר הכנסת טיבי הבהיר לי הערב כי הדברים, כפי שתוארו, לא היו ולא נבראו והוסיף כי יחסיו עם חבר הכנסת אורון “בנויים על ידידות והערכה הדדית”. אני רוצה להתנצל בזאת בפני חבר הכנסת אורון על ההאשמות שהטחתי בו בתום לב. העדכון יופיע גם בגוף הפוסט המקורי.

(יוסי גורביץ)

במהלך הפגנה גדולה מן הרגיל שנערכה אתמול (ו') בבילעין, ירו חמושי צה"ל כמויות גדולות מן הרגיל של גז מדמיע, כך על פי עדות פעילים. הבוקר נפטרה ג'וואהר אבו רחמה, בת 36, כתוצאה משאיפת גז. הבלוגרים ליסה גולדמן וג'וזף דאנה (גילוי נאות: אנחנו שותפים לפרויקט 972Mag) דיווחו שירי הגז הופעל כלפי ההפגנה הלא-אלימה, וגם כלפי אנשים שלא היו קרובים כלל לגדר. בצה"ל טוענים שהם לא השתמשו בכמויות חריגות של גז, כמו שפעם הם טענו שהם לא השתמשו בפגזי מצרר או פצצות זרחן, ואף שדובר צה"ל נמנע מתגובה רשמית – הוא כנראה יודע למה – בכירים אחרים בכוחותינו המזוינים אמרו שהם מעריכים שאבו רחמה "נפטרה מסיבוך של מחלת האסתמה ממנה סבלה, שייתכן ונגרם משאיפת גז מדמיע". וואלה. בכירים בפיקוד מרכז עברו, כמסתבר, לימודי רפואה מזורזים.

ג'וואהר אבו רחמה היא אחותו של בסאם אבו רחמה, שחמושי צה"ל ירו בו רימון גז בכינון ישיר ורצחו אותו לפני כשנה וחצי, ב-29 באפריל 2009. החייל שירה בבסאם אבו רחמה בניגוד לנהלים לא הועמד לדין. לאחרונה, דווח כי החמושים בבלעין החלו לירות לעבר המפגינים גם אש חיה.

היג"עים, כמקובל, זחלו אל מתחת לאבנים שלהם וזעקו שמי שעובר על החוק צריך לדעת שהוא מסתכן, שההפגנה היתה בלתי חוקית, שהאזור הוכרז שטח צבאי סגור ושאר הבבל"ת שבו ישראל מאכילה את עצמה. מי שמבצע פעולה בלתי חוקית בבילעין הוא צה"ל; לפני יותר משלוש שנים קבע בג"צ כי תוואי הגדר שם, שמטרתו להגן על ההתנחלות מתתיהו מזרח – שבהתחכמות המקובלת בכל מה שקשור להתנחלויות, נקבע שהיא בלתי חוקית אבל לא תיהרס – הוא בלתי חוקי, והורה לצבא לשנות אותו.

מאז חלפו שלוש שנים. לצבא, ולבג"צ, יש כמסתבר די והותר זמן. שני ההרוגים בני משפחת אבו רחמה נהרגו על ידי החמושים אחרי פסיקת בג"צ, ואחרי שהכפר החל בהליכים להעמדתם לדין של בכירי משרד הבטחון באשמת ביזוי בית המשפט. בגדה המערבית, כזכור, חלים החוקים הגרועים מאלה של הנאצים, תקנות שעת חירום 1945, שקובעים שאין בעצם זכות דיבור שם. כל הפגנה, אם היא רוצה לשנות משהו, היא בהגדרה בלתי חוקית. טראגית, הנושא עלה לכותרות לאחרונה בשל הרדיפה באמצעות החוק של עבדאללה אבו רחמה, ממארגני ההפגנות. כל המושג של חוק, בגדה המערבית, הוא מגוחך. חוקים שואבים את הלגיטימציה שלהם מהסכמת הנשלטים.

מי שלא יודע את העובדות הללו הוא בור, אלא אם כן הוא מעדיף שלא לדעת אותן, שאז הוא רשע. רוב הישראלים, שמפחדים לדעת מה החמושים שלהם עושים – הרי אלה ילדי השכנים – מעדיפים להעמיד חומה של הכחשה בינם ובין המציאות. ההכחשה הזו מאלצת אותם להפוך לסייעניהם של החמושים; מאלצת אותם לקבל את טיעוני הקש והגבבה שלהם; מאלצת אותם להפוך למפלצות, גם אם לא רצו להיות לכאלה. ההכחשה הזו היא כלי הנשק היעיל ביותר של צה"ל, במיוחד של דובר צה"ל; היא מבטיחה שאפשר יהיה להמשיך לרצוח ללא חשש, לא מצד אוכלוסיית הבית. צה"ל חושש רק מתגובה של ארגונים ובתי משפט זרים, והנה עוד סיבה, אם היה צורך בה, להעביר את השפיטה של חמושיו לשם.

ככה זה, תחת שלטון ישראל: מפגינים בלתי חמושים נהרגים, והאספסוף המוסת צורח שמגיע להם. יש רק לקוות שמותה של אבו רחמה יהיה בין האחרונים, ושהקורבן שלה יסייע במעט לקריסת שלטונה של ישראל בשטחים הכבושים.

(יוסי גורביץ)