נו, לאחר פרישת סיעת אהב"ל (אהוד ברק לשלטון, הזכויות שמורות לנמרוד אבישר (*)), אין מנוס אלא לומר כמה מילים, למרות שכבר היה היום פוסט ושזה יום מחורבן מהרגיל.

תפקיד היסטורי, סוף: אהוד ברק חיסל את מפלגת העבודה. אסופת הלא יוצלחים הזו לא תצליח להתאושש מזה, מדובר בקבוצה של אנשים שלא מצליחים לדבר האחד עם השני. ברק הצליח להפגין רשעות מעודנת של ממש, כשהוא לא רק זרק לכלבים את פואד בן אליעזר והפסיק את הסחטנות רבת השנים שלו, אלא גם מפעיל לחץ כבד להתפטר. ואין דבר בלתי טבעי יותר לפואד מאשר לפרוש מן הממשלה. עם זאת, האירוע האסטרונומי הנדיר, שנראה רק פעם אחת בעשור האחרון וגם אז רק בעין מזוינת, צפוי לחזור על עצמו היום.

אשר לברק עצמו – על רביעיית הליליפוטים שהצטרפו אליו מיותר להכביר מילים – אין הרבה מה לומר. הוא חופר בקרקעית הציניות והבוז לציבור הבוחרים שלו שהפגין מאז הבחירות האחרונות, עת הפר הבטחה אחרי הבטחה, שוקע לעומק בלתי מוכר. הוא יודע, ודאי, שהמהלך הזה חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. אף אחד לא יבחר בו שוב. הוא חיסל גם את עצמו וגם את מפלגת העבודה. ברגעים אלה, כבר מתחיל המו"מ של סיעת אהב"ל עם נתניהו לקראת צירופם לממשלה. נתניהו לא הצליח לפרק את קדימה, אז הוא פירק את העבודה.

בהנחה שזו לא הדרך שבה רצה ברק לסיים את דרכו ההיסטורי, יש תרחיש מפחיד מאד. ברק ירצה בוודאי להתמודד בליכוד (הודעת הפרישה שלו דיברה על ה"פוסט מודרניות והפוסט ציונות" של מפלגת העבודה, מה שודאי הפתיע את רוב חבריה), וכדי לעשות את זה, יש לו רק תרגיל אחד בחגורתו.

מבצע "אל הקלפיות, שור": ברק הצליח לגרד יותר קולות בבחירות האחרונות באמצעות שפיכת דמם של מאות עזתים חפים מפשע, בתרגיל האש "עופרת יצוקה". כל מהות הבחירה שלו מבוססת על כך שהוא הרג יותר ערבים מכל אדם אחר. הישג אזרחי, הרי, אין לו. הוא גם לא יהיה הראשון שייצא למלחמה ערב בחירות, כדי לחמם את הקלפיות: פרס עשה את זה לפניו, ב"ענבי זעם". פרס, בהיותו פרס, הצליח לבשל לעצמו את טבח כפר קאנה ולהפסיד את הבחירות.

ברק מתוחכם יותר. הפרישה שלו תוכננה יחד עם נתניהו. האחרון נבחר על מצע אחד בלבד, זה של תקיפת איראן. לאחרונה ניסה ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, להזהיר אותנו ממלחמה כזו: למלחמה, אמר, יוצאים רק כאשר החרב מונחת על הצוואר. הוא אמר שאיראן רחוקה מהגרעין, וניפץ את המנהג של אמ"ן להודיע שהפצצה תגיע בסתיו הבא כשנקב בתאריך של 2015.

נתניהו לא ישב בשקט: בשבוע שעבר, הוא אמר שהבעיות הניצבות בפני העולם הן "איראן, איראן ואיראן". זו היתה הדיפה של דברי דגן, שצוטטו ברחבי העולם. נתניהו יודע שהקואליציה שלו דועכת ושכולם כבר מדברים על בחירות. הוא חייב להגיע לבחירות עם איזשהו הישג, או לפחות עם הסחת דעת מסיבית, אחרת כל מה שיזכרו הוא איך היה פיון של ישי וליברמן. זה האחרון בכלל מנסה לגנוב לו את הימין, עד כה די בהצלחה. אם הוא יגיע לקלפיות אחרי שימסמס את מסקנות ועדת ששינסקי – עוד משהו שפרישתו של ברק עשויה להשיג – הוא יתקשה להבחר מחדש.

יש, מבחינתו של נתניהו, רק דרך אחת להשתלט על סדר היום: לצאת למלחמה. במלחמה,העיתונות מתיישרת אוטומטית לימין הממשלה, יחד עם כל הציבור. לפחות בשבועיים הראשונים, על כל פנים. בדרך כלל גם נשכחות פשלותיו של שר הבטחון. נתניהו וברק צריכים מלחמה. אובמה ככל הנראה חלש מכדי לרסן אותם. צריך, על כן, יהיה להביט בחשדנות חריגה בכל מהלך צבאי שתבצע ישראל בקרוב – מהרצועה ועד לבנון, ובמיוחד בכל מה שקשור לאיראן. המלחמה, כאמרה השחוקה, היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים – ולעיתים קרובות, קרובות מדי, היא המשכה של הפוליטיקה הפנימית.

(*) הרם לי טלפון, הגיעו התשעת-אלפים מהאיחוד, בסטפות הרגילות של 30 שקלי כסף. יש מה לדבר על תפקיד רועץ-קופירייטר).

(יוסי גורביץ)

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)

היי ליברמן: תמיד היה חשד שהמתקפה של צאר החוץ (*) על ארגוני זכויות האדם, והשבוע גם על "הארץ", לא נובעת רק מהסטאליניזם שינק במולדתו. מדובר, אחרי הכל, באחד האנשים שיודעים ללכת מעדנות על הקו שבין הפלילי והחוקי כבר הרבה מאד שנים. מדובר במי שהצליח להחדיר חפרפרת לתוך יחידות החקירה של המשטרה, להביא להדחתו של ראש אגף החקירות, לשתול שגריר שיפתח עבורו מעטפות של המשטרה, שהצליח להעביר מיליונים לחשבון הבנק של בתו הצעירה בשל "יעוץ", מי שכבר בפרשת בראון-חברון למד להפגש בחניונים תת קרקעיים, כדי להמנע מהאזנות סתר; מדובר בחברם הטוב של גרגורי לרנר, מיכאל צ'רנוי ומרטין שלאף.

היום הסביר לנו ליברמן מה עומד בעצם מאחורי כל גל ההתקפות שלו על ארגוני זכויות האדם. בראיון לשמעון שיפר במוסף לשבת, טען ליברמן שכל מסע השיסוי הזה בכלל מנוגד לאינטרסים שלו, בגלל ש"לשמאל יש קשרים בפרקליטות", ושהוא מודע לכך ש"הוא עלול לשלם מחיר" על דבריו.

הבוקר פרסם "ישראל היום" ידיעה כי ההחלטה האם להעמיד את ליברמן – שאיטיות קבלת ההחלטה בעניינו היא שערוריה בפני עצמה, עינוי דין חסר תקדים – תתקבל בעוד כשבועיים. נו. שמענו כבר על מועדי ההחלטה הזו, שנדחתה שוב ושוב. אבל אם אכן תתקבל החלטה כזו, צריך לתהות אם ליברמן – שמינה את שר המשפטים ואת השר לבטחון פנים – אינו מודע לכך, ואם הראיון שלו עם שיפר לא יהיה יריית הפתיחה של קמפיין הבחירות שלו. ליברמן יחזיר אותנו למערכת הבחירות של 1999, שבה הבעיר אריה דרעי את הארץ בשל הרשעתו, ויטען שהנה, השמאל צד אותו. הוא לא יוכל להיות שר, אבל בניגוד לדרעי לא יתפטר וימשיך את תיאטרון הבובות שבו הוא מפעיל את הסיעה שלו. בקיצור, ההסתה שראינו עד היום היא כלום לעומת מה שנראה עוד חודש.

נו, זה היה צפוי: אחד הז'אנרים הפופולריים של תקשורת, שכמעט ואיננו מוכר לציבור החילוני בישראל, הוא זה של עלוני בתי הכנסת: יש די הרבה מאלה, והם מחולקים כחומר קריאה בערב שבת. לכל פלג כמעט יש מהדורה משלו. הרמה נמוכה למדי, אבל זה מה יש: כמה אפשר להתייבש עוד פעם מול "לכה דודי"?

אחד המצליחים שבהם הוא "מעייני הישועה", שהפך מסתם עלון למשהו מושקע הרבה יותר, 16 עמודים לעומת הארבעה המקובלים. הוא מופעל על ידי תנועת "מעייני הישועה", שמרדכי אליהו היה אחד ממייסדיה, וכעת כותב בה לעיתים קרובות שמואל אליהו, בנו. גם שלמה אבינר, שהולך ומתחרפן לנגד עינינו, הוא אחד הכותבים הקבועים בו. בקיצור, מעמודי התווך של התקשורת האמונית.

בגליון ה-117 של "מעייני הישועה", שיצא לאור לפני כשלושה שבועות – יח' בטבת – יש (זהירות, PDF) מאמר מערכת בלתי חתום, שמוחה כנגד הרבנים שיצאו כנגד "מכתב הרבנים", רמז גס ליובל שרלו. המאמר מקונן על האפשרות ש"שמא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." ההדגשה שלי.

כלומר, כלי תקשורת חרד"לי מרכזי מכריז, לכל מי שרוצה לשמוע, שבבוא העת יהיו פה גם יהיו "מחנות השמדה לעמלקים" – שזה, לצורך העניין, בהחלט גם יכול לכלול יהודים שמתנגדים לתכנית האלוהית – ושמאחורי כל התירוצים שאנחנו רגילים לשמוע מחובשי כיפה על ה"עמלק הפנימי" שצריך להכריע במלחמה ביצר הרע, יש ציבור לא קטן בכלל שחושב שיש אנשים כאלה, שאפשר לזהות אותם, שצריך להשמיד אותם ושמי שלא ישתתף במאמץ הזה ראוי לגנאי.

כמובן, יש כאן אינטרקאציה עם הנאצים: ספק אם בלעדי הימלר, היידריך, גלובוצניק והשאר היו הרבנים מגיעים לרעיון המודרני של מחנות השמדה. בלעדיו, הם היו נאלצים להסתפק בטיהור האתני הבלתי מאורגן יחסית שביצע שאול – כמובן, בלי לעשות טעויות כמו גילוי חמלה. אבל מסתבר ש-60 שנה ויותר אחרי שישראל לימדה את העולם ש"לעולם לא שוב", יש רבנים – ממומנים בכספי ציבור – שחושבים שבהחלט הגיע הזמן לעוד סיבוב, רק שהפעם הוא אמור להתבצע על ידיהם. וכמו הרוצחים בשחור וכסף, הם מתהדרים בכך שבניגוד לרכרוכים למיניהם, להם לא תהיה בעיה לנפץ עוללים אל סלע, והם יהיו קשוחים מספיק "לראות מאה, או חמש מאות, או אלף גופות זו בצד זו".

לא שזה היה מפתיע במיוחד. היהדות האורתודוקסית תמיד היתה פרוטו-נאצית. עכשיו, פשוט, הם הפסיקו להתחבא: הם חושבים שזמנם מגיע. ובהחלט יתכן שהם צודקים.

שובו של המשיח מפח: לפני כעשור, התראיין אפי איתם אצל ארי שביט, ותלה את עצמו. הוא הצהיר שם שהוא מיועד להיות המשיח. הקריירה של פושע המלחמה הזה, שחמק בקושי ממשפטי גבעתי, התדרדרה מאז, הוא נפלט מהכנסת והפך לאחד ממקדמיו של שמואל אליהו.

האחרון עסוק מאד בטיפוח תדמיתו של אביו, מרדכי, שהתפגר לפני כמה חודשים, ובקשירת כמה שיותר ניסים לשמו. השבוע סיפק איתם עוד נס, שכל ועדת קנוניזציה של הוואתיקן היתה פוסלת על הסף.

מעשה שהיה כך היה. איתם, בעוונותיו של צה"ל, שימש כמפקד עוצבת הגליל בשלב מסוים. אחד הדברים הראשונים שעשה, מתוקף היותו מוכה יהוה, היה להקים "סיירת תפילה", שבראשה העמיד את מרדכי אליהו. יום אחד קרה מקרה עצוב, בר כוכבא נפל בשבי והושם בכל… אה, סליחה, כוח בפיקודו של איתם נקלע לשדה מוקשים מוסווה (!), ולא סתם שדה מוקשים, אלא כזה שמופעל באמצעות קרני לייזר (!!).

איתם עשה את הדבר ההגיוני שעושה מסומם יהוה במצב כזה: הוא התקשר למרדכי אליהו והורה לו להתפלל, ואז, אומר איתם, "תוך כדי שהרבנים התפללו אמר לי הרב מרדכי אליהו לתת פקודה לכוח לצאת עכשיו משדה המוקשים. אמרתי לרב אבל הרי כך המוקשים יכולים להיות מופעלים. הרב חזר על דבריו ואמר לי להורות לכוח לצאת וכך עשיתי. הורתי לכוח לצאת משדה המוקשים. בינתיים בקשר אני שומע את מפקד הגזרה של החיזבאללה מתלונן ואומר כי הוא לא מצליח להפעיל את המוקשים וזה למרות שהוא לכד במרכזם כוח של צה"ל. מפקד החיזבאללה התלונן על כך כל הזמן ובינתיים הכוח שלי יוצא החוצה. ברגע שהמפקד הודיע לי על יציאה מלאה משדה המוקשים אמרתי לרב מרדכי אליהו שאפשר להפסיק להתפלל ואז כשסיירת הרבנים הפסיקה להתפלל כל המוקשים בשדה התפוצצו". ממש ביאתה השניה של מאמא רחל.

זו הפעם הראשונה שאני שומע על שדה מוקשים מופעל לייזר, ודאי של החיזבאללה, ודאי בשנים 1997-1999. אבל עכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפי איתם הוא שקרן שמוליך שולל אנשים צעירים, ונותן להם דוגמא שלילית, במיוחד לאלה מהם שיהיו קצינים – או שמשהו מעין זה אכן אירע, ואיתם חיכה עם פקודה מבצעית עד שהמכשף הבכיר שלו יעץ לו. אם זה אכן מה שקרה, פשיטת דרגותיו של איתם מעליו היא המינימום ההכרחי.

ותפתח האתון את פיה: שרה פיילין מצאה את עצמה השבוע במצבו של בנימין נתניהו אחרי רצח רבין, רק עם רמת הסתה גבוהה יותר: היא אשכרה ציירה כוונת סביב המחוז של חברת הקונגרס שנורתה לפני שבוע, וזו אפילו התלוננה על כך בשעתו.

אחרי כמה ימים של הלם ונוהל תרנגולת ערופה במטה פיילין, היא נשאה נאום זועף – ובהיותה בורה מוחלטת, עלתה על מוקש. את הטענות נגדה בתקשורת היא כינתה "עלילת דם". אופס! איש לא הזהיר אותה שהיא משתמשת במונח ששמור למתקרבנים יהודים בלבד! כתוצאה מכך, הממסד היהודי נתן לה בראש. אפילו אייב פוקסמן, תמיד רחום וחנון כלפי רפובליקנים, לא מצא מנוס אלא להכנס בה קלות.

אמור מעתה, השתתפות בטקס שבו כומר מגדיר את פיגועי ההתאבדות כנגד ישראלים כזעם האל על אי-התנצרותם, עובר; פגיעה במונופול היהודי על קורבנות, לא כל כך. אם שרה פיילין לא הבינה את זה, היא בהחלט לא מתאימה לחיים הפוליטיים.

(*) כל הזכויות שמורות לנמרוד אבישר

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים, או ליתר דיוק אחרי הפוסט על "אם תרצו", התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': תוך כניעה משפילה לצייטגייסט, מופיע מעתה בסוף הפוסט בר שמאפשר לכם לשלוח את הפוסט לטרשת החברתית החביבה עליכם. נהניתם – ספרו לחבריכם; לא נהניתם, תמיד יש תגובות.

(יוסי גורביץ)

בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התקשורת המסחרית מתעלמת מהמהלך הזה כמעט לחלוטין (מלבד יחידי סגולה כמו צבי יחזקאלי), אבל מי שהצליח לפתח רגישות מסוימת למצבו של האדם ומכיר את הפרטים לא יכול להתעלם מכך שהמציאות משתנה: המאבק של הפלסטינים כנגד ישראל הופך פחות ופחות אלים, ופונה לאפיקים אחרים – פוליטיים, משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים.

אין ספק שמדובר במכלול של גורמים שמעודדים את המהלך הזה. מדיניות החיסולים, למרות הצחנה המוסרית העולה ממנה, הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד בפירוק הנהגת הזרועות המבצעיות של הגופים הפונדמנטליסטיים בגדה ובעזה; גם הגדר עצמה מקשה על אלו שעדיין רוצים לפוצץ את עצמם יחד עם עוד עשרות בני אדם. אבל המניע העיקרי לדעיכת המאבק האלים ולהעברתו לזירות אחרות מקורו בפלסטינים עצמם. כמעט חמישה עשורים הישראלים חיכו שיקום "בן גוריון פלסטיני", מנהיג שיהיה אמיץ מספיק לדחות את דוקטרינת הכול או כלום שהובילו ערפאת ושאר אנשי אש"ף שבאו מטוניס, ויתחיל לפעול לראשונה לטובת הפלסטינים. והנה, כשסוף סוף החלה לצמוח בגדה הנהגה שמבקשת לבנות מדינה פלסטינית מלמטה למעלה, נתניהו מעדיף לטרוק בפניה את הדלת פעם אחר פעם.

מי שנמצא בשטח יודע שהשינוי הזה מהותי ועקבי, והכוונה היא לא רק לישראלים שפועלים לצד הפלסטינים במאבקם נגד הדיכוי והכיבוש – אפילו קציני צה"ל ברמת מפקדי פלוגות וגדודים מספרים על שיתוף פעולה הדוק, יומיומי ואפקטיבי מאוד עם כוחות הביטחון הפלסטיניים. שמעתי את זה מכלי ראשון: לא מזמן חזרתי משירות מילואים (שקט מאוד, לשמחתי הרבה) באזור, וראיתי עד כמה הקצינים האלה חשים שלא בנוח עם המצב הזה, אבל אינם יכולים להתכחש לו. הם חוזרים ומדגישים שהסיבה לשיתוף הפעולה הזה היא שזהו האינטרס של הפלסטינים נכון לעכשיו ובכל רגע זה יכול להשתנות ("אל תמהרו להפנות אליהם את הגב"), אבל למרות שהדבר כל כך חורה להם, הם לא יכולים להתעלם מכך שהמציאות בשטח משתנה – ההנהגה הפלסטינית (בגדה, בעזה זה סיפור אחר) זונחת את ההתנהלות האלימה כנגד הישראלים, ולוחמת יחד עם צה"ל והשב"כ נגד החמאס ושאר הגופים הפנאטיים.

איתמר שאלתיאל אמר לי לפני כמה ימים שהסיבה העיקרית לכך שהוא בוחר להקדיש כל כך הרבה אנרגיה במאבק נגד הגדר בבילעין היא ששם הפלסטינים לומדים להוביל, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מלחמת מאה השנים הזאת, מאבק לא אלים. וזה גם מה שקורה בזירה הבינלאומית: חרם צרכנים, איומים דיפלומטיים והפרעות לנאומים מעולם לא גרמו למותו של אף אדם. אין ספק שרוב הישראלים אינם מפיקים נחת מהקמפיינים האלה, אבל צריך להיות אטום כמו בלוק כדי להשוות בינם ובין אוטובוסים מתפוצצים ברחובות.

אבל לא מעט ישראלים, כאלה שגדלו על הקביעה המפורסמת מהגדה של פסח ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", מתקשים לקבל את העובדה שהמציאות משתנה. מבחינתם, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", וגם אם מובילי פעולות המחאה נגד ישראל מדברים בגלוי נגד הכיבוש ונגד הפגיעה בזכויות האדם, מתחת לפני השטח הכוונה שלהם היא להשמיד את מדינת ישראל מתוך מניעים אנטישמיים טהורים שטבועים בגנים שלהם.

כדי לחשוף את המזימה הזדונית הזאת החליטו הפיונים של ליברמן להקים ועדת חקירה שתאתר את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, וכשיתברר שהמקור לכספים שמתחזקים את הפעילים האלה הוא במדינות ערביות ובגופים עוינים לישראל, תזכה תיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי לראיות. כך מבקשים הגורמים שמחזקים את כוחם באמצעות זריעת פחד ושנאה להקים דחליל מפואר על בסיס ארגוני זכויות האדם. דחליל שמאיים להביא לסופה של מדינת היהודים באמצעות מניפולציות שאין להם שום קשר למוסר (שהרי המוסר האמיתי הוא רק ה"מוסר היהודי") או לזכויות אדם. הפגנות וחרמות צרכנים מתפרשים בעיניהם כטכסיסים מתוחכמים שמהווים תחליף זמני לפצצות ולרובים, לחץ בינלאומי הוא תמיד התערבות פנימית חצופה של גויים שהם האחרונים ללמד אותנו מוסר מהו, וכל ישראלי (ובעצם – כל יהודי) שמשתתף בקמפיינים האלה הוא משת"פ, בוגד, שונא את עמו ואת עצמו, או בקיצור – יהודון.

האספסוף שנרתע מהדחליל המאיים הזה ונסחף להתלהמות הכללית מחמיץ, כדרכו של אספסוף, כשל לוגי בסיסי מאוד במסכת הטיעונים הזאת: יכולה להיות רק סיבה אחת שאותם "אנטישמיים" נאלצים להסתיר את מטרתם האמיתית, והיא שעצם ערעור על זכותה של ישראל להתקיים נתפס בעולם כהצהרה בלתי לגיטימית. כלומר – גם אם יש ביסוס לתיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי, לאותם גופים מרושעים שמבקשים להשמיד את ישראל באמתלה של דאגה למצב הפלסטינים אין שום סיכוי לעמוד במשימתם, שהרי איך ערעור על לגיטימציה יכול להיות בלתי לגיטימי כלשעצמו!? אבל כאמור, לוגיקה מעולם לא עניינה את אוחזי הקלשונים והלפידים שמבקשים לכלות את זעמם בבוגד הראשון שייפול לידיהם.

ובכל זאת, נראה לי שיש מקום לאופטימיות. הרי בעוד כמה שבועות או חודשים, ועדת החקירה הנלעגת הזאת תרד מהכותרות ותישכח (בין כה אין לוועדה כזו שום סמכויות ביצועיות), ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר השפיות תנצח. הישראלים והפלסטינים – מלבד הפונדמנטליסטיים וכמה פוליטיקאים שמגבים אותם – חולקים אינטרס משותף, שהוא בעצם משותף לבני האדם כולם: אנחנו פשוט רוצים לחיות כאן בשקט. זה הכול. כמה פשטני שזה נשמע, בשטח עצמו יותר ויותר מיושבי פיסת האדמה המסוכסכת הזאת מתחילים להפנים את ההבנה הזאת, והקיצוניים שמרגישים מאוימים מהנורמליות המתקרבת מגיבים בצורה היחידה שהם מכירים – מרימים את הקול וקופצים את היד לאגרוף כהכנה למכה. מאחורי הצעקות של המיעוט הרועש הזה מסתתר רצון אמיתי לשפיות, אני מקווה שהרצון הכן הזה גם יתממש במציאות בקרוב, על אפם ועל חמתם של ביבי, ליברמן ושאר יוצרי הדחלילים.

(אהרן פורת)

(הפוסט פורסם לראשונה באקטיביסמוס).

ההורים שלי היו באיטליה כשהם גילו שאמא שלי בהריון איתי. אבא שלי למד שם, ואם הם רצו, הם יכלו למשוך עוד קצת, ולהעניק לבן שלהם אזרחות איטלקית. הם בחרו לחזור לארץ, כדי שאוולד בישראל. פעם זה היה סיפור על פטריוטיות. היום זה סיפור על איך איבדתי את הסיכוי להיות אזרח של האיחוד האירופי.

ויש המון סיפורים כאלה. אני שומע אותם כל הזמן מסביבי. הסבתא שלא הוציאה אזרחות פולנית, ההורים שלא התאמצו מספיק בשביל לקבל אזרחות אמריקנית. לכולם יש סיפור כזה, מלבד לאלו שכבר הסתדרו. הוצאת אזרחות זרה נעשתה נושא שיחה. בהינתן מספיק זמן בין שני אנשים, גם הנושא הזה יעלה.

***

בחנו את עצמכם – מה מבין הדיווחים הללו לא התרחש עדיין:

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, מואשם בהשתלטות על אדמות ציבור ובהקמת חומה לא חוקית בשטח המושב.

ח"כ אורי אריאל אמר שיש לחוקק חוק כדי להיאבק ביכולתם של ערבים לרכוש קרקעות בישראל.

משרד הפנים ביטל את ההכרה בבצלם כמלכ"ר בטענה שמדובר ב"ארגון פלסטיני קיצוני".

ח"כ דני דנון אמר ש"הגיעה העת לסגור כל ברז מימון ערבי או אירופאי שמזין את ההסתה נגד ישראל וכופה עלינו את משנתו דרך הנאיביות הקיימת במשטר הדמוקרטי".

אם קשה לכם להחליט, ככל הנראה כל הידיעות הללו נראות סבירות בעיניכם. כולן יכולות היו להתרחש. אם כל הידיעות הללו סבירות, מדוע שלא כולן יתרחשו? כמה זמן יקח עד שגם הידיעה הדמיונית היחידה כאן תקבל גוף ומליצי יושר? שבוע? חודש?

***

אקטיביזם, בעיני, הוא אופטימיות. אתה לא יוצא להיאבק אלא אם אתה מאמין שיש סיכוי לשנות. ההורים שלי חזרו לישראל מכיוון שהם האמינו שאני אוכל לחיות כאן, ומכיוון שהם רצו שאהיה חלק מהמדינה הזו. והאופטימיות שלי הולכת ונמוגה בשבועות האחרונים, עם כל ידיעה במדרון. ויותר ויותר אני מרגיש שלא כולם רוצים שאהיה כאן, שלא לגיטימי עוד להיות שמאל בישראל. ואני לא יודע אם יש משהו שאני יכול לעשות שיעזור, אבל אני יודע שאני לא רוצה לעזוב. לא בגלל שאני לא רוצה לתת למיכאל בן-ארי את התענוג, אלא בגלל שאני אוהב את המקום הזה. אני אוהב את האנשים, ואת השפה ואת עצי הזית, ואני אוהב את כל האנשים המדהימים שיצא לי להכיר כאן. אני לא מתכוון ללכת, לא בלי מאבק.

ומאחורי כל זה, יש גם סיבות לאופטימיות. מחנה השמאל קטן, אבל, אולי לראשונה, ערני. יותר ויותר אנשים מוכנים לנסוע לשטחים כדי להפגין. יותר ויותר אנשים מגיעים לשיח ג'ראח, בלעין, נעלין, מעסרה. יותר ויותר אנשים בשמאל לא מדברים עוד "שלום", אלא "צדק". עבור יותר ויותר אנשים, ערבים הם כבר לא מושג דמיוני, אלא שותפים לדרך. וזה מעט מדי, ואולי גם מאוחר מדי, אבל זה עדיין קורה כאן, בישראל.

ביום שבת הקרוב, ה-15 בינואר, בשעה 19:00 בערב, תתקיים הפגנה נגד הגזענות, חקירת ארגוני השמאל ומה לא. ההפגנה יוצאת מגן מאיר (רח' קינג ג'ורג' 38), והיא יכולה להיות גדולה. היא יכולה אפילו להיות ענקית. זה תלוי בכם. אתם יכולים להישאר בבית, כי אולי ההפגנה הזו לא תועיל בכלום וכי יש דברים אחרים לעשות. ואתם יכולים לבוא, ולהביא חברים, ולגרור את ההורים שלכם.

אם לא תבואו עכשיו, מתי כן תבואו? כי אם עכשיו אתם לא מרגישים צורך לצרוח, לצרוח כך שישמעו אתכם, שהעיר תרעד, אתם חייבים לברר מתי כן תרגישו כך. והאם אז עוד ניתן יהיה לעשות זאת.

(איתמר שאלתיאל)

יש קולונל ואיציק בר שמו, שפיקד פעם על חטיבת שומרון, שנורא נעלב מכל מיני כרוזים שנכתבו עליו. אז, מאחר ואת מפיצי הכרוזים די קשה למצוא, וגם אם היו מוצאים אותם זה היה מסבך את בר עם אוכלוסיה שנשיכתה קשה כנשיכת חמור – הבוסים האמיתיים שלו, המתנחלים – אז הוא החליט להתלבש על הכתב שפרסם את הידיעה, יהושע בריינר מוואלה. עכשיו בריינר נחקר בהאשמה של "העלבת עובד ציבור", כי פרסם ידיעה על כך שהעליבו עובד ציבור. מותר לחשוד במשטרה ובבר שהם נטפלו לבריינר דווקא כי הוא כתב וואלה, ארגון שכוחו התקשורתי מועט יחסית. בספק אם היו מעיזים, בינתיים, לעשות דבר כזה לכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, נניח.

כשזה מגיע לאנשי צבא, המערכת המשפטית – בתוך עמה היא חיה – נוטה להתכופף. לא שהיא זקופה כתומר בימים כתיקונם: מרב מיכאלי כתבה הבוקר דברים נכוחים בנושא, במאמר שאני מעז לומר שהוא הטוב ביותר שפורסם ב"הארץ" ב-2011. בג"צ, שנזקק לשנים ארוכות כדי לאסור שימוש במגנים אנושיים, הוא משענת קנה רצוץ לדמוקרטיה הישראלית.

הבוקר ימצאו את עצמם שלושה שופטי בג"צ במצב בלתי אפשרי: הם יצטרכו לקבוע האם העובדה שוועדת טירקל לא בחנה את המידע על שקריו ופעולותיו הבלתי חוקית של אחד, יואב גלנט, די בה כדי לדרוש דיון מחודש בהתאמתו למשרה הממשלתית הבאה שאליה מונה. אם גלנט היה ממונה לתפקיד שר, כנראה שלא היתה כאן בעיה גדולה מדי. אם יועץ משפטי היה מגיע לבג"צ עם הטענה המגוחכת שגלנט מגיע אליה – ועדת טירקל אישרה את מינויו בלי לשמוע את טענות הנגד, כי אהוד ברק אמר לה – השופטים היו מגלגלים אותו, בצדק, מכל המדרגות.

אבל יואב גלנט הוא אלוף פיקוד, שכבר נמשח לרמטכ"ל. הוא מיועד למשרה הבכירה ביותר בישראל, חשובה משמעותית יותר מזו של ראש הממשלה. זה האחרון הוא בסך הכל פוליטיקאי נאלח. הרמטכ"ל, מצד שני, מייצג את רחשי לבו של העם. דורון רוזנבלום כבר ערך פעם השוואה בין הטקסטים בעיתונות העברית בעת כניסתו לתפקידו של רמטכ"ל ובין דיווחי התקשורת הבריטית על הכתרה או על חתונה מלכותית. מעל לפוליטיקאים, מעל לחוק, מעל למוסר – הרמטכ"ל הוא המונארך הישראלי. אמש התייחסה כותרת בנרג לעתידו של גבי "מסמך הרפז" אשכנזי כך: "לאן יילך הרמטכ"ל הנערץ לאחר הפרישה?"

רמטכ"לים, כמובן, נשארים נערצים רק כשהם במדים. כשהם פושטים את המדים ונכנסים לפוליטיקה, רוב הזוהר נשאר מאחור. אבל כשהם במדים, אין שום דבר שעומד מולם. שלושה שופטי יתבקשו הבוקר לעשות דבר פעוט ביחס: להחזיר את מינויו של גלנט לוועדת טירקל ולומר לה שהפעם, במטותא, היא צריכה לשמוע לא רק את גלנט והבוס שלו, אלא גם את האנשים עם המסמכים שמעידים שגלנט הוא פושע וגנב.

ספק אם יהיה להם את האומץ לכך. סביר הרבה יותר שמה שנקבל הוא את הטקסט הבג"צי האופייני: אמירות חמורות סבר על כך שהדבר איננו ראוי, בלתי קביל וכו' – ואז אישור של המעשה שכבר נעשה. רק דוד בן גוריון הרשה לעצמו להסתכן בפיטורי רמטכ"ל, והמעמד של האחרון היה אז הרבה פחות מיתולוגי מכפי שהוא כיום. לדרוש זאת מבג"צ, בשעה שכל הצלחה כזו של עמידה במבחן החוק מכרסמת במעמדו הציבורי, יהיה מוגזם.

אבל אם גם לא את המעט הזה, אז בשביל מה, בעצם?  בשביל שישראל תוכל לנופף בעלה התאנה שלה?

(יוסי גורביץ)